דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שמיטה -
שיעור 10

גדרי פירות שביעית

קובץ טקסט

פתיחה

שיעורינו עד כה עסקו בדיני השביעית הנוגעים לקרקע ולצמחים המחוברים אליה, וסקרו את הפעולות החקלאיות האסורות והמותרות בשביעית ובתוספת שביעית. היום אנו מתחילים חטיבה חדשה של שיעורים, שאינה מתמקדת בקרקע אלא ביבול. ישנה מערכת שלמה של הלכות הנוגעת לפירות השביעית: בפירות אלו ישנה קדושת שביעית, ויש חיוב להפקירם, מגבלות שונות בקטיפתם, איסור לקלקל אותם או לסחור בהם, חובה לבער אותם בשלב מסויים, ועוד.

קודם שנעסוק בהלכות השונות הנוגעות לפירות השביעית, עלינו לקבוע מה מוגדר כ'פירות שביעית'. כאן עומדות לפנינו שתי שאלות:

א. אילו סוגים של גידולים קדושים בקדושת שביעית, ודיני השביעית השונים חלים עליהם.

ב. איזה שלב בגידול קובע את השתייכותו של הפרי לשנה השביעית: מה דינם של גידולים שצמיחתם התחילה בשנה השישית והסתיימה בשביעית, או שהתחילה בשביעית והסתיימה בשמינית.

באילו גידולים שייכת קדושת שביעית

במשנה בשביעית שנינו:

"כלל גדול אמרו בשביעית: כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים, ואינו מתקיים בארץ, יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור" (פ"ז, מ"א).

לדברי המשנה, דיני השביעית חלים על שלושה סוגי גידולים: מאכל אדם, מאכל בהמה, וצמחים המשמשים לצביעה[1]. הגמרא בשבת (סח.) מסבירה, שהתנא כאן דיבר על "כלל גדול", כדי לומר שהוא גדול יותר מן הכלל המופיע במסכת מעשרות (פ"א, מ"א), המפרט את הגידולים שחיוב מעשרות שייך בהם - חיוב תרומות ומעשרות אינו חל אלא על גידולים הראויים למאכל אדם, ואילו קדושת שביעית חלה גם על מאכל בהמה, שאינו ראוי לאדם.

רש"י שם מציין, שדין זה נלמד מן הפסוק: "והיתה שבת הארץ לכם לאֹכלה... ולבהמתך ולחיה אשר בארצך" (ויקרא כ"ה, ו-ז). אמנם, לכאורה אין הכרח להבין כך את דברי הפסוק: ייתכן שדיני שביעית אינם חלים אלא על פירות הראויים לאדם, ומה שנאמר בפסוק הוא, שפירות כאלה הם הפקר, ויש לאפשר גם לבהמות לאכול מהם. רש"י כנראה מניח, שאם אכילת הבהמה היא שימוש ראוי בפירות שביעית, ממילא ניתן להסיק, שכל מה שראוי לבהמה דיני שביעית שייכים בו. בהנחה זו נעסוק להלן.

מהמשנה עולה עוד, שקדושת שביעית חורגת מצמחי מאכל, וחלה גם על צמחים העומדים לצביעה. לפי זה יש להבין מהו הקריטריון הקובע באילו גידולים שייכת קדושת שביעית, ומה דינם של צמחים העומדים לשימושים אחרים, כגון להסקה או לריח.

הסוגייה המרכזית בעניין זה מופיעה בסוכה (מ.) ובבבא קמא (קא:-קב.). בשני המקומות מובאת מחלוקת תנאים בפירוש הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאֹכלה". בפסוק זה סתירה מסויימת: מהמילה "לאֹכלה" נראה, שפירות שביעית ניתנו לאכילה בלבד, ואילו מהמילה "לכם" נראה, שפירות אלו ניתנו "לכל צרכיכם". הגמרא מתרצת, שפירות שביעית אמנם ניתנו למגוון הנאות ושימושים, אולם רק כאלו הדומים לאכילה[2]. כאן נחלקו תנאים, מה נחשב שימוש דומה לאכילה:

לדעת חכמים, הכוונה היא לכל שימוש ש"הנאתו וביעורו שווים", היינו שההנאה מן הפרי באה בשעה שהוא מתבער וכלה, כפי שקורה באכילה. לכן, אין להשתמש בעצי שביעית להסקה, כיוון שההנאה מחומם של העצים אינה באה אלא לאחר שנתבערו ונעשו גחלים. וכך גם אין להשתמש בפירות שביעית לכביסה, שכן מיד עם שריית הבגד בחומר הכיבוס (כגון יין), נפסד החומר ואינו ראוי למאכל, ואילו ההנאה מהכביסה תגיע רק מאוחר יותר, כשהבגד יהיה נקי, או כשילבש אותו.

ואילו לדעת ר' יוסי, מותר לבצע בפירות שביעית כל שימוש "ששווה בכל אדם", היינו שכל אדם זקוק לו, כדוגמת אכילה. לכן מותר להשתמש בפירות שביעית לכביסה או להסקה, השווים לכל נפש, אולם אין להשתמש בהם להכנת תחבושת, שאינה נחוצה אלא לחולים בלבד.

מהגמרא נראה, שחכמים לא באו להקל אלא להחמיר: גם הם מודים שאין לבצע בפירות שביעית שימושים שאינם שווים לכל נפש, אלא שהם מוסיפים, שניתן להתיר רק שימושים שהנאתם וביעורם שווה. וכן פסק הרמב"ם (פ"ה, ה"י), שאין להשתמש בפירות שביעית לא לכביסה ולא לצרכים רפואיים.

לכאורה מחלוקת זו אינה נוגעת אלינו, שהרי אין היא עוסקת בשאלה על מה חלה קדושת שביעית, אלא בשאלה מה מותר לעשות בדברים שקדושת שביעית חלה עליהם. ברם, מהגמרא שם עולה, ששתי השאלות תלויות זו בזו: אם אסור להשתמש בעצי שביעית להסקה, קדושת שביעית כלל לא תחול על עצים שהשימוש המרכזי בהם הוא הסקה; ואם מותר להשתמש בעצי שביעית להסקה, קדושת שביעית תחול על עצי הסקה[3]. הגמרא אינה מבארת מה הקשר בין שתי השאלות. קשר זה מתבאר בדבריו של רש"י:

"עצי הסקה להכי לא נוהגין בהן שביעית, דאמר קרא 'והיתה שבת וגו' ', ומשמע 'לכם' - לכל צרכיכם, וכתיב 'לאכלה' - למימרא דאין מותר ליהנות מפירות שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה... שהנאתו וביעורו שמתבער מן העולם באין כאחד, כגון סיכה ושתיה והדלקת הנר. ומהך דרשה נמי ילפינן, שאין שביעית נוהג אלא בפרי העומד להנאות הללו, דהכי נמי מידרש קרא: והיתה שבת הארץ נוהגת במה שלכם לאכלה, שהנאתו דומה לאכילה" (סוכה מ. ד"ה "שאני" וד"ה "שהנאתו").

רש"י מסביר, שהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאֹכלה" מתפרש בשני אופנים במקביל:

א. פירות השביעית הקדושים נתונים לכם לאכלה.

ב. קדושת הפירות נוהגת בגידולים שהם לכם לאכלה.

ממילא, טוען רש"י, אם לעניין הדין הראשון, המילים "לכם לאכלה" מתייחסות לכל שימוש שהנאתו וביעורו שווים, גם לגבי הדין השני יש לפרש מילים אלו באופן זהה, כך שקדושת שביעית לא תחול אלא בגידולים העומדים לשימוש שהנאתו וביעורו שווים. באופן דומה, אם לר' יוסי מילים אלו מתייחסות לשימוש השווה לכל נפש, הרי שקדושת שביעית תחול על צמח העומד לשימוש השווה לכל נפש.

מדברי רש"י נראה, שאין קשר אמיתי בין שני הדינים הללו, אלא שהם נלמדים מאותם מילים בפסוק, ואין זה סביר שמילים אלו יתפרשו באופן אחד לגבי הדין הראשון, ובאופן אחר לגבי הדין השני.

ברם, ייתכן שיש קשר עמוק יותר בין שני הדינים. הדבר תלוי בהבנת טיבה של קדושת שביעית והאיסור להפסיד פירות שביעית. נושא זה זוקק ליבון רחב יותר, ואנו נעסוק בו בעתיד. כאן נסתפק בשני כיוונים כלליים. לפי הכיוון הראשון, קדושת שביעית נובעת מעצם העובדה שהפירות גדלו בארץ ישראל בשנה השביעית, וקדושה זו של הפירות מחייבת לנהוג בהם באופן הולם, להשתמש בהם למטרות ראויות, ולא להפסידם. ואילו לפי הכיוון השני, קדושת הפירות והאיסור להפסידם אינם נובעים מן העבר של הפירות אלא מעתידם. לפירות השביעית ישנו ייעוד מסויים: להיאכל באופן חופשי ושוויוני ע"י כל החפץ בכך, בלא מסחר ובלא בעלות. ייעוד זה הוא שגורם להחלת קדושה על הפירות, בדומה לקדשי מזבח, שקדושתם נובעת מייעודם לעלות כקרבן לה'. יש הסבורים שישנה אפילו מצווה לאכול פירות שביעית, אולם אפילו אם מצווה אין כאן, תכלית וייעוד יש כאן. ממילא ברור שאסור להפסיד את הפירות, שהרי בכך מסיטים אותם מייעודם. לפי ההבנה הראשונה, איסור ההפסד נובע מקדושת הפירות, ואילו לפי ההבנה השנייה, האיסור והקדושה יחדיו נובעים מן הייעוד והתכלית של הפירות.

לפי הכיוון השני, שתי הדרשות שהזכיר רש"י אינם שני פירושים שונים לפסוק, אלא שני צדדיו של אותו מטבע. הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאֹכלה...", אינו בא לומר מה מותר לעשות בפירות, אלא מה התכלית שמייעדת להם התורה, ומכאן עולות שתי הלכות שונות:

א. אין להשתמש בפירות לצרכים אחרים.

ב. על הפירות חלה קדושת שביעית, הנובעת מן הייעוד המיוחד שיש להם.

ממילא, אם מחליטים ששימושים מסויימים אינם בגדר "לאֹכלה", נובעות מכך שתי מסקנות מעשיות:

א. אין להשתמש בפירות שביעית לשימושים אלו, הסותרים את הייעוד שהציבה התורה.

ב. גידולים העומדים בדרך כלל לשימושים כאלו, הייעוד של התורה כלל אינו שייך בהם, וממילא הם מופקעים מפרשיית השביעית, וקדושת השביעית אינה חלה עליהם כלל.

בין אם נקבל את ההסבר הזה ובין אם לא, הגמרא בסופו של דבר קושרת בין השימושים המותרים בפירות השביעית לבין חלות הקדושה עליהם מלכתחילה, כך שמבחינה מעשית, לפי חכמים שהלכה כמותם, קדושת שביעית חלה רק על גידולים הממלאים שני תנאים:

א. ההנאה מהם באה בשעת ביעורם.

ב. השימוש בהם שווה לכל נפש.

לאור הכלל הזה, קדושת שביעית חלה על צמחים המיועדים למאכל אדם או בהמה, לתיבול (רמב"ם פ"ה, הכ"ב), לצביעת בגדים[4], לסיכה ולמאור[5], ואינה חלה על צמחים המיועדים לצרכים רפואיים[6] או להסקה[7].

קדושת שביעית בצמחים

הירושלמי (פ"ז, ה"א) הסתפק, האם קדושת שביעית חלה על צמחים המשמשים לריח, כמו בשמים. הירושלמי אינו מבאר את צדדי הספק. החזון איש (י"ד, ט) מסביר, שהספק הוא האם ריח נחשב דבר השווה לכל נפש. הגמרא בכתובות (ז.) אוסרת לעשות 'מוגמר' ביום טוב, היינו להניח בשמים ע"ג גחלים ליצירת ריח טוב, שלא התירו ביום טוב אלא מלאכה השווה לכל נפש, ואילו מוגמר "אינו אלא למפונקים" (רש"י שם). הירושלמי הסתפק, אפוא, האם גדר 'שווה לכל נפש' שווה בשביעית וביום טוב. ייתכן שהספק הוא, האם לעניין שביעית הולכים אחרי הצורך (כמו לעניין יו"ט), או אחרי התועלת: האם 'שווה לכל נפש' הוא רק מה שכולם זקוקים לו, למעט ריח וכד' שהוא בבחינת מותרות, או שמא הכוונה היא לכל דבר שעשוי להועיל לכולם, גם אינו נחוץ להם, ולא התמעטו מגדר זה אלא צרכים רפואיים וכד', שאין בהם שום תועלת למרבית האוכלוסייה.

הר"ש סיריליאו (על הירושלמי שם) הולך בכיוון אחר, ותולה את ספק הירושלמי בכך שההנאה והביעור כאן אינם באים כאחד, ולמעשה ההנאה כלל אינה כרוכה בכילוי של הצמח. ייתכן שהספק הוא בשאלה, האם ההנאה חייבת להיות מלווה בביעור, שכן רק הנאה כזו דומה ממש לאכילה, או שמא לא התכוונה הגמרא אלא למעט הנאה הבאה לאחר הביעור, שכן במקרה כזה האדם מפסיד את הפרי בלי ליהנות ממנו, ורק מאוחר יותר הוא נהנה מגורם אחר שנוצר כתוצאה מן הפרי, אבל אם הביעור בא אחרי ההנאה, או שאין שום ביעור, פשוט שההנאה מותרת, ושקדושת שביעית חלה על אותו הצמח.

כך או כך, הירושלמי לא פשט את הספק, ולהלכה יש להחמיר בו (ספר השמיטה ז', ד, ה; חזון איש י"ד, ט ועוד). לפי זה, קדושת שביעית חלה על צמחים שניטעו לשם ריח, כגון עלי טבק או הדסים שמשמשים להבדלה וכד'.

לכאורה ספק הירושלמי נוגע גם לצמחים העומדים לנוי, כמו פרחים: גם כאן ההנאה שיש בראיית הצמחים אינה מלווה בביעור שלהם, והיא בבחינת מותרות, וכשם שפסקנו להחמיר בצמחי ריח למרות הסברות הללו, כך יש להחמיר בצמחי נוי. וכן פסקו כמה אחרונים, שקדושת שביעית חלה על צמחים העומדים לנוי (מפרי הארץ ה' עמ' סז-עב בשם הגריש"א; מאמר מרדכי (לר"מ אליהו) י"ג, ס).

ברם, מרבית האחרונים פסקו שאין קדושת שביעית בצמחים העומדים לנוי, שאין זו הנאה גופנית אלא ראייה בעלמא, ואף שגם שימוש לצביעת בגד מועיל בסופו של דבר לנוי בלבד, ושימוש למאור הוא לראייה בלבד, סוף סוף הצביעה או המאור משמשים את גוף האדם או את חפציו, ואילו ראיית פרחים יפים וכד' אינה נחשבת הנאה גופנית אלא הנאה נפשית, ושימוש כזה אינו נכלל בגדר "לכל צרכיכם" (ספר השמיטה ז', ד, ז; משנת יוסף א', לד; מנחת שלמה נ"א, כג; ועוד).

לדעה זו יש לשאול, מה דינם של פרחים שיש להם ריח, המשמשים לפעמים לריח ולפעמים לנוי. הדבר תלוי בשאלה הכללית, מה דינם של צמחים העשויים לשמש לצרכים שונים, שחלקם גוררים חלות קדושת שביעית וחלקם לא. דינם של צמחים כאלו עולה מן הגמרא בסוכה ובבבא קמא שהזכרנו לעיל. הגמרא שואלת מדוע קדושת שביעית אינה חלה על "עצי משחן", היינו עצים מלאים שמן המשמשים למאור, הרי הנאה זו באה יחד עם הביעור. הגמרא מתרצת, ש"סתם עצים להסקה הן עומדין", היינו שהשימוש הרווח בעצים אלו הוא להסקה ולא למאור, ובהסקה הביעור קודם להנאה, ולכן קדושת שביעית אינה חלה על העצים הללו, אפילו אם ליקטו אותם למאור[8].

לפי זה, יש ללכת בכל צמח אחרי השימוש המקובל שלו. אמנם, מבחינה מעשית לא תמיד קל לקבוע מהו השימוש המקובל. לגבי פרחים פסק הגרש"ז (מובא במשפטי ארץ פי"ד, הערה 10), שגם אם יש להם ריח, בדרך כלל לא קונים אותם למטרה זו, אלא בעיקר לשם נוי, ולכן ניתן להקל, שאין בהם קדושת שביעית (לפי הדעה המקלה בצמחי נוי)[9].

קדושת שביעית בארבעת המינים

לגבי הדסים השאלה קשה יותר: במשך כל השנה קוטפים אותם בעיקר לריח, אולם לקראת סוכות קוטפים אותם לשם מצווה. השימוש לשם מצווה אינו בכלל "לכל צרכיכם", שהרי "מצוות לאו ליהנות ניתנו", ולכן אינו גורר חלות קדושת שביעית. השאלה היא, מה נחשב השימוש העיקרי בהדסים: הריח או המצווה. להלכה יש מחמירים שבהדסים יש קדושת שביעית, שעיקרם לריח (מאמר מרדכי (לר"מ אליהו), י"ג, נד), אולם רוב האחרונים פסקו שאין בהם קדושת שביעית, מאחר שכמות ההדסים הנקטפים לשם מצווה גדולה לאין ערוך מכמות ההדסים הנקטפים להרחה (ספר השמיטה פ"ז הערה 11; מנחת יצחק ו', קל, ג; מנחת שלמה נ"א, כג)[10].

לגבי לולב מבואר בגמרא בסוכה (מ.), שיש בו קדושת שביעית, כיוון שהוא משמש לטאטוא הבית. ברם, הרמב"ם בפירוש המשנה (סוכה פ"ג, מ"ט) ובהלכות (פ"ח, הי"א) כותב שלולב אין בו קדושת שביעית, כיוון שהוא עץ בעלמא, והאחרונים יישבו את דבריו עם סוגיית הגמרא[11]. וכן פסקו האחרונים להלכה, שאין בלולב קדושת שביעית, או משום שניתן לסמוך על הרמב"ם (ספר השמיטה שם; מנחת יצחק ח', ק; שבט הלוי א', קפא), או משום שבימינו איש אינו משתמש בלולב לטאטוא הבית (מנחת שלמה נ"א, כג). גם בערבות ובעצי סכך אין קדושת שביעית, כיוון שאין להם שום שימוש מלבד המצווה.

עצים העומדים לבניין

עצים העומדים לבניית בתים או להכנת רהיטים, לכאורה אמורה להיות בהם קדושת שביעית, שהרי האדם נהנה מהם בגופו, וההנאה איננה באה לאחר הביעור. אולם אף אחד אינו נוהג קדושת שביעית בעצים כאלו, והאחרונים הצדיקו את הדבר באופנים שונים[12]:

החזון איש (י"ג, ח) הסביר, שכאשר לוקחים עצי שביעית ועושים מהם כלים וכד', מצד אחד הקדושה פוקעת מהם, כיוון שפנים חדשות באו לכאן, ומצד שני אין זה ביעור הדומה לאכילה, שהרי העץ אינו מתכלה, והרי זה דומה לסחורה, שמפיקים רווחים מן החפץ בלי לכלותו, ופעולה כזו אסורה בפירות שביעית. ומאחר שאין זה שימוש מותר, אין קדושת שביעית חלה על עצים המיועדים לשימוש כזה, כפי שביארנו לעיל.

הקהילות יעקב (יט, ה) הסביר ע"פ הריטב"א בסוכה (לט.) ובעבודה זרה (סב.), שבגדר 'הנאה הדומה לאכילה' ניתן לכלול רק הנאה הכרוכה בכילוי מהיר של החפץ, ולא שימוש שבו החפץ יכול להתקיים זמן רב.

והמנחת יצחק (ח', קב) כתב, שעצים הנועדים לצרכים אלו גדלים כמה שנים קודם שישתמשו בהם, וממילא אין בכלל מציאות של עצי שביעית כאלו, שהרי אם השרישו קודם השביעית אין בהם קדושת שביעית, ואם השרישו בשביעית, הרי מאז גדלו כל כך הרבה, שהתוספת מבטלת את מה שגדל בשביעית, ובכל העץ אין קדושת שביעית.

יש להדגיש, שכל דברינו אינם נוגעים אלא לדינים הנוגעים לפירות: חובת הפקר, הגבלת הקטיפה, איסור הפסד וכד'. דינים אלו אינם חלים אלא על גידולים שיש בהם קדושת שביעית, אבל הדינים הנוגעים לעבודת האדמה ולטיפול בצמחים המחוברים לה חלים על כל הגידולים, לרבות אלו שאין בהם קדושת שביעית[13]. לכן יש להיזהר ולקנות צמחי נוי, לולבים, הדסים, ערבות וכד', רק לאחר בירור שמי שגידל אותם לא עבר על איסורי שביעית.

אילו גידולים שייכים לשנה השביעית

המשנה בתחילת ראש השנה קובעת, שא' בתשרי הוא "ראש השנה לשמיטין", כלומר שדיני השמיטה מתחילים לחול בא' בתשרי ומסתיימים בתאריך זה בשנה הבאה. ניתן היה לחשוב, שקביעה זו נוגעת לכל הלכות השמיטה, הן אלו שנוגעות לעבודת האדמה והן אלו שנוגעות ליבול, כך שבמשך שנת השמיטה כל הפירות על העצים הם הפקר ויש מגבלות בקטיפתם וכו', בלי קשר לזמן גידולם, ועם תום השנה השביעית בטלות כל המגבלות הללו. למשך שנה אחת אדם מפסיק להיות בעלים על שדהו ופירותיו, ועם סיום השנה חוזרת בעלותו.

אולם, המכילתא לומדת מן הפסוקים, שקביעה זו אינה נכונה:

" 'ואספת את תבואתה והשביעית' - להביא פירות ערב שביעית שנכנסו לשביעית. אין לי אלא פירות ערב שביעית שנכנסו לשביעית, מנין לפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית? תלמוד לומר: 'כן תעשה לכרמך לזיתך' - הרי אתה דן מבין שניהם כאחד, לא הרי הזית כהרי הכרם, ולא הרי הכרם כהרי הזית, הצד השוה שבהן, שגדלים על מי שביעית, הרי הן כפירות שביעית, אף כל שהוא גדל על מי שביעית, הרי הוא כפירות שביעית, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: אינו צריך, והלא כבר נאמר 'ויתרם תאכל חית השדה' - להביא פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, הרי הן כפירות שביעית" (משפטים, פרשה כ').

בתורה נאמר "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה, והשביעית תשמטנה ונטשתה..." (שמות כ"ג, י-יא), אולם המכילתא דורשת את סמיכות הפסוקים, כאילו נאמר "ואספת את תבואתה והשביעית", ולומדת מכאן שלפעמים גם בשביעית מותר לאסוף את התבואה כרגיל. מתי? כאשר מדובר בתבואה המוגדרת כיבול שישית, שרק קצירתה היא בשביעית. באופן דומה לומדת המכילתא משני מקורות, שלפעמים דיני השביעית נוהגים גם בשנה השמינית - כאשר מדובר בפירות שביעית, שרק קטיפתם היא בשמינית.

המכילתא בעצם עושה הפרדה בין שני המרכיבים של הלכות שביעית. ההלכות הנוגעות לעבודת הקרקע חלות מראש השנה עד ראש השנה. במשך שנה שלמה האדם אינו נחשב בעל השדה, ואינו רשאי לעבד אותו כרגיל. ואילו ההלכות הנוגעות ליבול אינן חלות בזמן מסויים, אלא בפירות מסויימים: אלו המוגדרים כפירות שביעית. משעה שפרי הוגדר כשייך לשנה השביעית, הוא מופקע מרשות בעליו, והרי הוא הפקר וכל דיני השביעית חלים עליו, אפילו אם בינתיים הגיעה השנה העשירית. ואילו פירות המוגדרים כפירות שישית, אינם שייכים לפרשת השביעית כלל, ובעליהם רשאי להיכנס לשדהו ולנהוג בהם כרגיל, אפילו אם הגיעה השנה השביעית.

השלב הקובע בגידול

השאלה היא, מהו הקריטריון הקובע לאיזו שנה שייך כל פרי. שאלה זו אינה נוגעת רק לשביעית, אלא גם לשאר השנים. ישנם שנים שבהם מפרישים מעשר שני, ושנים אחרות שבהן מפרישים מעשר עני, ובנוסף אין אפשרות להפריש מיבול שנה אחת על יבול שנה אחרת, כך שיש להגדיר לאיזו שנה משתייך כל פרי.

מהגמרא בראש השנה עולה, שהקריטריון הקובע לעניין זה משתנה בין הגידולים השונים:

"אמר רבה, אמור רבנן: אילן - בתר חנטה, תבואה וזיתים - בתר שליש, ירק - בתר לקיטה" (יג:).

פירות האילן נחשבים פירות שביעית, אם חנטו בשנה השביעית; תבואה וזיתים משתייכים לשביעית אם הגיעו בה לשליש גידולם; ואילו ירקות שייכים לשביעית אם נלקטו בשביעית[14].

לדברי רש"י (ראש השנה יב: ד"ה "תבואה"), ב'תבואה' נכללים דגן וענבים, שנאמר "כתבואת גורן וכתבואת יקב", כך שבשלושת הגידולים המרכזיים: דגן, תירוש ויצהר, הולכים אחרי שליש הגידול. מהתוספתא (פ"ב, ה"י) והרמב"ם (פ"ד, ה"ט) עולה, שכך הוא הדין גם בקטניות (= גידולים חד שנתיים שזרעם נאכל).

מקור הדין מבואר בגמרא שם:

"רבי יונתן בן יוסף אומר: 'ועָשָׂת את התבואה לשלֹש השנים' - אל תקרי לשלֹש אלא לשליש" (יג.).

את ההיגיון העומד מאחורי הדינים הללו, ניתן למצוא בדברי ר' יאשיה במכילתא שהובאה לעיל, וגם בדברי הגמרא להלן בראש השנה:

"תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: 'באספך מגרנך ומיקבך' - מה גורן ויקב מיוחדין, שגדילין על מי שנה שעברה, ומתעשרין לשנה שעברה, אף כל שגדילין על מי שנה שעברה, מתעשרין לשנה שעברה. יצאו ירקות, שגדילין על מי שנה הבאה, ומתעשרין לשנה הבאה" (יד.).

דגן, תירוש ויצהר שהגיעו לשליש גידולם בשנה מסויימת משתייכים לאותה שנה, שכן ניתן לומר שהם גדלו בזכות הגשמים שירדו בשנה זו. אמנם גידולם טרם הסתיים, אולם בשלב זה כבר ניתן לאכול אותם בשעת הדחק, כך שניתן לומר ש"הבאת שליש שלהן היא גדילתן" (רש"י). בפירות האילן הולכים אחרי החנטה, שכן כל גדילת הפירות היא בזכות הגשמים שירדו עד החנטה, שבשעת החנטה עולה השרף באילנות, ובזכותו גדלים אחר כך הפירות, ואינם זקוקים יותר לגשם (רש"י). ואילו בירקות הולכים אחר הלקיטה, שכן עד הלקיטה כל גשם שיורד משפיע עליהם וגורם לגדילתם, כך שלא ניתן לייחס את גדילתם לגשמי השנה שעברה בלבד.

ראש השנה לעניין גידולי שביעית

אמנם, לעניין מעשרות וערלה ראש השנה לאילן הוא ט"ו בשבט, כך שפרי שחנט לפני ט"ו בשבט משתייך לשנה שעברה. מדברי הר"ח (ר"ה טו:) עולה, שכך הוא הדין גם לגבי שביעית, כך שפרי שחנט בין ט"ו בשבט של השנה השביעית לבין ט"ו בשבט של השמינית, קדוש בקדושת שביעית. כך עולה גם מדברי כמה ראשונים ואחרונים, וסמך לדעה זו בדברי התורת כהנים:

" 'שבת שבתון יהיה לארץ' - כיון שיצאת שביעית, אע"פ שפירותיה שמיטה, מותר את לעשות מלאכה בגופו של אילן, אבל פירותיו אסורים עד חמשה עשר בשבט" (בהר, פרק א', ד)[15].

אולם מדברי הרמב"ם (פ"ד, ה"ט) נראה שלא כך, אלא לעולם הולכים אחרי ראש השנה, וכל פרי שחנט בין א' בתשרי של השביעית לא' בתשרי של השמינית, קדוש בקדושת שביעית. וכן הוכיחו הרבה אחרונים מן הגמרא בסוכה לט:. גם מסברה פשוט יותר לומר כך, שרק לעניין ערלה ומעשרות, שהן מצוות העומדות בפני עצמן, ניתן לקבוע הגדרה מיוחדת של 'שנה', בהתאם לעונה החקלאית של האילן, אבל שביעית היא דין כללי יותר, הנוגע גם לעבודת האדמה, ומאחר שלעניין איסורי העבודה השונים השמיטה מתחילה ונגמרת בא' בתשרי, לא מסתבר לומר שהאילנות יקבעו שנה לעצמם, וילכו אחרי ט"ו בשבט.

ובאמת כמה אחרונים (חזון איש ז', יג; תורת זרעים פ"ה, מ"א) הסבירו, שהר"ח וסיעתו מודים לסברה זו, אלא שלדעתם גם לעניין ערלה ומעשרות ט"ו בשבט אינו התחלה של שנה חדשה, אלא רק סימן לכך שהפרי שייך לשנה שעברה, ששיערו חכמים שכל פרי שחנט לפני ט"ו בשבט בשנה מסויימת, בידוע שגדל בעיקר בזכות הגשמים שירדו לפני א' בתשרי. סברה זו מופיעה גם בירושלמי (ר"ה פ"א, ה"ב) ובתוס' (ר"ה יד. ד"ה "באחד"), ועל פיה בעצם א' בתשרי הוא ראש השנה גם לאילן, וט"ו בשבט רק מגלה לנו לאיזו שנה שייך הפרי. לפי זה יש ללכת אחרי ט"ו בשבט גם לגבי שביעית, שהרי הוא רק סימן לשיוך הפרי לשישית או לשביעית.

ברם, פשטות הגמרא (ר"ה יד.) אינה כזו, אלא ט"ו בשבט הוא התחלה של שנה חקלאית חדשה, ולפי זה מובן פסק הרמב"ם, שאין הולכים אחרי ט"ו בשבט לעניין שביעית אלא רק לעניין ערלה ומעשרות. וכן פסקו מרבית האחרונים להלכה, שקדושת שביעית חלה על הפירות שחנטו מא' בתשרי של השביעית עד א' בתשרי של השמינית (פאת השולחן כ"ב, ט; מנחת חינוך שכ"ח, ד; חזון איש ז' יג, ועוד).

גדר חנטה

הראשונים נחלקו גם בשאלה מהי חנטה. הרמב"ם (פ"ד, ה"ט) פוסק שבפירות הולכים אחרי השלב המכונה 'עונת המעשרות', שהוא בערך שליש גידול (שבו הפרי ראוי בדוחק לאכילה). נראה שלדעתו דרשת הגמרא, שהולכים אחרי שליש גידול, נוגעת גם לפירות, אלא שחנטה היא שליש גידול (עיין מהר"י קורקוס ריש הלכות מעשר שני). ואילו תוס' (ר"ה יב: ד"ה "התבואה") והר"ש (פ"ב, מ"ז) כותבים, שחנטה היא לפני עונת המעשרות, ואינם מבארים מהי בדיוק החנטה. מדברי כמה ראשונים עולה, ששיעור זה קרוב למה שמכונה 'סמדר' (על פי הפסוק "התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח" (שיר השירים ב', יג)), וכן הכריע החזון איש (ז', טז בסופו). 'סמדר' הוא כאשר נופל הפרח ונראית צורת הפרי (רש"י פסחים נב: ועוד), והוא מה שמכונה היום 'חנטה' בלשון המקצועית.

להלכה פסק השו"ע (יו"ד של"א, קכה) כדעת הרמב"ם, וכן פסק החזון איש במקום אחד (ז', יב), אך במקום אחר הביא את שתי הדעות (ז', טז) ולא הכריע. למחלוקת זו ישנה השלכה מעשית במספר פירות בודדים (כמו קיוי ואבוקדו), החונטים לפני ראש השנה ומביאים שליש רק אחריו[16].

דין אתרוג ופירות הדר

לגבי אתרוג מביאה הגמרא (ר"ה טו.) מחלוקת תנאים, האם לעניין שביעית הולכים בו אחרי החנטה, כשאר העצים, או אחרי הלקיטה, מאחר שהוא זקוק להשקיה מרובה כירקות (עיין קידושין ג.). הגמרא (טו:) מכריעה, שאתרוג שגדל בשישית ונלקט בשביעית נחשב כפרי של השישית. לדעת רש"י, תוס' ורוב הראשונים, הגמרא בעצם מכריעה שהולכים באתרוג אחר החנטה, ואילו הרמב"ם (פ"ה, הי"ב) הבין, שהגמרא פסקה ללכת לחומרא לשני הכיוונים, כך שקדושת שביעית חלה הן על אתרוג שחנט בשישית ונקטף בשביעית, והן על אתרוג שחנט בשביעית ונקטף בשמינית. להלכה, מעיקר הדין ניתן לסמוך על רוב הראשונים, אולם נהגו לחוש לדעת הרמב"ם (חזון איש ז', י). לכן יש לקטוף את האתרוגים המיועדים לסוכות של השנה השביעית לפני ראש השנה[17].

שאר פירות ההדר זקוקים אף הם להשקיה מרובה, ולכן יש שהחמירו גם בהם ללכת לחומרא אחרי החנטה והלקיטה (מאמר מרדכי (לר"מ אליהו) י"ב, טו), אולם החזון איש (כ"א, טז), הרב קוק (מובא בספר השמיטה פ"א הערה 5), ואחרים פסקו, שניתן להקל וללכת אחרי החנטה בלבד, כיוון שיש בכל זאת הבדלים רבים בין אתרוג לבין שאר פירות ההדר, והרי גם באתרוג כך הוא עיקר הדין, ורק נהגו להחמיר כדעת הרמב"ם. לפי זה, קדושת שביעית שייכת רק בפירות הדר המשווקים בחורף של השנה השמינית.

מבחינה מעשית, אם כן, בירקות יש לחשוש לקדושת שביעית מיד עם תחילת השמיטה, שכן הולכים בהם אחרי הלקיטה, ואילו בתבואה, קטניות ופירות, שבהם הולכים אחרי הבאת שליש או חנטה, אין קדושת שביעית בתחילת השמיטה, אלא כמה חודשים אחר כך, בהתאם לעונת הגידול של הצמח וקצב הגדילה שלו. בספר 'קטיף שביעית' ובמקומות אחרים ניתן למצוא לוחות המפרטים את מועדי חלות קדושת השביעית בכל אחד מן הגידולים.

 


[1] התנאי ש"אינו מתקיים בארץ" אינו נוגע לקדושת שביעית אלא לדין ביעור: מצוות ביעור שביעית, שבה נעסוק בעתיד, אינה נוגעת אלא לגידולים שאם ישאירו אותם מחוברים לקרקע יירקבו במהרה, אבל גידולים העשויים לשרוד כך זמן רב, אין חובת הביעור חלה עליהם. וכך נאמר במשנה הבאה: "ועוד כלל אחר אמרו: כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין, ומתקיים בארץ, יש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור" (כך היא גרסת המשנה בכתבי היד ובמרבית הראשונים, אבל בדפוסי המשנה הגרסה היא שונה, ולרמב"ם היתה כנראה גרסה שלישית, ואכ"מ).

[2] הר"ש (פ"ד, מ"ז) כותב, שהאיסור להשתמש בפירות שביעית להנאות שאינן דומות לאכילה, הוא חלק מן האיסור להפסיד פירות שביעית, הנלמד מהדרשה "לאכלה" - "ולא להפסד" (פסחים נב:). לאחר שהתורה מגדירה כיצד מותר להשתמש בפירות, הרי ששימושים אחרים נחשבים כקלקול הפירות.

[3] כך היא ההבנה הפשוטה בסוגייה, וכן פירשו רש"י בסוכה מ., תוס' בב"ק קב. ועוד. ויש שפירשו את הסוגייה באופנים אחרים, ואכמ"ל.

[4] המשנה קבעה בפירוש שקדושת שביעית חלה על צמחים העומדים לצביעה, כפי שראינו לעיל. רש"י (ב"ק קא: ד"ה "יצאו") מסביר, שהכוונה היא לצביעת בגדים, ובשימוש כזה ההנאה והביעור באים יחד, שכן הצביעה נעשתה בזמנם ע"י הרתחת צמחי הצבע יחד עם הבגד, כך שהבגד נצבע כשהצמח כלה. ועיין תוס' (שם ד"ה "שהנאתן") שמבאר באופן אחר.

[5] כך ניתן ללמוד מזה שפירות שביעית ניתנו לסיכה ולמאור, כמבואר במשנה (פ"ח, מ"ב). רש"י בסוכה (מ. ד"ה "שהנאתו") כותב, שבשימושים אלו ההנאה והביעור באים כאחד.

[6] אמנם, צמחים המיועדים להכנת ויטמינים וכד', הנאכלים גם ע"י בריאים, ייתכן שקדושת שביעית חלה עליהם, כיוון שחיזוק הבריאות הוא צורך השווה לכל נפש, עיין משפטי ארץ (פי"ד, הערה 19) שדן בדבר. ופשוט שמה שנאכל גם לשובע או לתענוג ולא רק לצרכים רפואיים, קדושת שביעית חלה עליו.

[7] הרמב"ם (פ"ה, ה"י) פוסק על פי הירושלמי (פ"ז, ה"א), שקדושת שביעית חלה על גידולים המיועדים לכיבוס, כמו בורית ואהל, אף שאסור להשתמש בפירות שביעית למטרת כביסה. לכאורה פסק זה סותר את הנחת הגמרא שעליה עמדנו לעיל, בדבר התלות שבין חלות הקדושה לבין השימושים המותרים בפירות. ואמנם יש הטוענים שהרמב"ם חלק על תלות זו, והבין את מהלך הגמרא באופן אחר (עיין חזון איש י"ג, ו). ברם, יש אחרונים שכתבו, שהרמב"ם מודה בקיומה של תלות זו, אלא שלדעתו רק כאשר מכבסים בדבר מאכל, כגון ביין או בלימון, הביעור מקדים את ההנאה, שכן מיד עם שריית הבגד המאכל מתקלקל, אף שהבגד עדיין מלוכלך, ולכן אסור לבצע שימוש כזה בפירות שביעית, אולם חומרי כיבוס שאינם ראויים למאכל אינם מתקלקלים עם שריית הבגד אלא רק בסוף הכיבוס, כך שההנאה והביעור באים כאחד, ולכן מותר להשתמש בחומרים כאלו למטרה זו, וממילא קדושת שביעית חלה עליהם (מהר"י קורקוס שם; פאת השולחן כ"ד, מד ועוד).

[8] כך פירשו רש"י ותוס', ואילו הריטב"א בסוכה כתב, שאפילו אם עצי שמן עיקר שימושם למאור, אין מחלקים בין עצים לעצים, אלא כולם נחשבים מין אחד לעניין שביעית, ומאחר שמרבית העצים משמשים להסקה, אין קדושת שביעית חלה גם על העצים המשמשים למאור.

[9] אולם הגריש"א חכך לומר, שמאחר שאנשים הקונים פרחים לנוי מעדיפים פרחים שיש להם ריח, ניתן לומר שפרחים אלו עומדים גם לריח (מפרי הארץ ה', עמ' עא). אמנם, לכאורה המציאות היום אינה כזו, ואנשים אינם מעדיפים פרחים בעלי ריח (שם).

[10] לדעת המנחת יצחק, יש קדושת שביעית בהדסים שנקטפו לריח, ואילו ספר השמיטה והמנחת שלמה לא חילקו בדבר, אולי משום שעל פי הגמרא הנ"ל אין הולכים אחרי כוונת הקוטף, אלא אחרי עיקר התשמיש (עיין משפטי ארץ פי"ד, הערה 25). ייתכן שגם לדעתם יש להחמיר בהדסים שניטעו מראש לשם ריח.

[11] התירוץ הרווח מבוסס על הריטב"א שהובא לעיל הערה 8, שעל פיו הואיל ומרבית העצים עומדים להסקה, הרי שאין קדושת שביעית גם על עצים המשמשים לצרכים אחרים, כמו לולב.

[12] אותה שאלה נוגעת גם לפשתן וכותנה הנועדים לעשיית בגדים (אמנם, התשובה השלישית דלהלן אינה מועילה לשאלה זו).

[13] כך עולה מפסק הרמב"ם (פ"א, ה"ה) ע"פ הירושלמי (פ"ד, ה"ד), שאין נוטעים אילן סרק בשביעית.

[14] מהרמב"ם ורוב הראשונים נראה שהכוונה היא לפעולת הלקיטה, ואילו תוס' (ר"ה יג: ד"ה "אחר") והר"ש (פ"ט, מ"א) סבורים, שהכוונה היא לשלב שבו הפרי נגמר וראוי ללקיטה. ברם, מהר"ש עולה שאף לדעתם ירק שנגמר בשישית ונקטף בשביעית יש בו קדושת שביעית מדרבנן, כך שאין כל כך נפקא-מינה למחלוקת זו.

[15] לדברי הראב"ד והר"ש בפירושם לתורת כהנים, דבריה לא באו להקל אלא להחמיר, כך שיש לנהוג קדושת שביעית בפירות שחנטו מא' בתשרי של השביעית עד ט"ו בשבט של השמינית. ואילו הגר"א מוחק את המילים "עד ט"ו בשבט" מדברי התורת כהנים.

[16] בספר 'קטיף שביעית' (פ"ו, הערה 7) כתבו בשם כמה רבנים שיש לחשוש לשתי הדעות מספק, ובכל זאת ערכו את הלוחות המפרטים את מועדי קדושת השביעית בפירות השונים ע"פ שיטת התוס' בלבד.

[17] באתרוגים המיועדים לסוכות של השנה השמינית יש קדושת שביעית לכל הדעות, והמסחר בהם נעשה בדרך כלל באמצעות אוצר בית דין.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)