דילוג לתוכן העיקרי

חייבת להיות דרך!

קובץ טקסט

חייבת להיות דרך!

פתיחה

בעיון זה ברצוני לשרטט את התוכנית הכוללת שלנו למהלך סדרת השיעורים, שתעסוק בענייני מוסר.

אולם, לפני כן עלינו להגדיר את המונח "מוסר", כיוון שמשמעות המונח בהקשר שלנו תהיה שונה מזו המקובלת בדרך כלל. לא נעסוק כאן במוסר בו עוסקת הפילוסופיה, המכונה גם "תורת האתיקה", כי אם בתורת ישראל.

לתורה ישנם שלושה חלקים - הלכה, אמונה ומוסר, ויהיה נוח להגדיר מהו מוסר על ידי השוואתו לשאר חלקי התורה.

ההלכה מורה לנו כיצד לנהוג בכל מצב נתון. בעיסוקנו באמונה היעד הוא פיתוח השקפת עולמנו. כאשר אנו לומדים מוסר, לעומת זאת, אנו לומדים כיצד לחיות וכיצד להנחות את דרכנו. הרבי מקוצק ביטא זאת, בדרכו האופיינית, כאשר אמר לתלמיד חכם אחד "אמנם למדת הרבה תורה, אך מה התורה לימדה אותך? ". ההגדרה הזו אולי נראית קצת עמומה, אך בהמשך דברינו הדברים יתבהרו.

מדוע ללמוד מוסר?

עלי לבקש את סליחת הקורא שנית, ובטרם אציע לפניו את תכנון השיעורים אדון תחילה בסיבות, במניעים ובצידוק לעיסוק בנושא המוסר.

כידוע, ה"למה" של לימוד מוסר כתחום עצמאי שנוי במחלוקת מאז ומעולם. הסבורים שלימוד זה מיותר לחלוטין יכולים לגייס לעזרתם לא מעט גדולי התורה המסכימים עמם. אינני רוצה לנסות לשכנע את בעלי הדעה הזו, ואני יוצא מתוך הנחה שהם אינם קוראים את השיעורים האלה. עם זאת, אני חש חובה להגדיר את העמדה ההפוכה, שהיא היסוד שעליו בנויה סדרה זו.

טענת השוללים את הלימוד צודקת, לכאורה: על מנת לחיות חיי תורה ואמונה, על האדם לדעת את תביעותיה המעשיות של התורה, על ידי עיסוק בהלכה. בנוסף לכך, עליו גם להבין מדוע עליו לדבוק במצוות, שהרי ההבנה היא יסוד המחויבות והקיום. הבנה זו תושג באמצעות התעמקות בספרות האמונה. העיסוק בשני התחומים הללו הוא משימה כבירה כשלעצמה, ומדוע להקדיש זמן יקר ללימוד נוסף?

התשובה היא כי האתגר של חיי תורה הוא מורכב הרבה יותר ממה שנטען לעיל. השאלה כיצד לחיות (היזכרו בהגדרות שלנו) היא עניין התובע התייחסות ישירה ומעמיקה, ולא נצליח ללמוד זאת אגב לימוד שאר חלקי התורה. עיסוק בשאלה הלכתית מסויימת או בחינת יחסינו עם הקב"ה לא יקדמו אותנו במציאת הדרך הראויה והנכונה לחיות. במילים אחרות, האנשים המגבילים את עיונם להלכה וליסודותיה המחשבתיים עלולים לאבד עולמות תורניים-רוחניים שלמים.

מיד אגש להמחשת הטיעון הזה, אך לפני כן אצביע על טכניקה שתלווה אותנו באופן קבוע: ציטוט מובאות, המיועדות לעיונו הזהיר של הלומד. המשך הדיון מבוסס על ההנחה שהקורא עיין במקורות המצוטטים במידה מספקת.

הסכנות שבחוסר לימוד מוסר

נבל ברשות התורה

בתור דוגמה ראשונה, נסקור חלק מפירושו הידוע של הרמב"ן למצוות "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב):

והעניין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.

ההלכה לא פירטה את כל המקרים של פעילות לא מוסרית, ועל כן ייתכן שלמרות שאדם יקיים את מצוות התורה הוא עדיין יהיה 'נבל'. כדי למנוע זאת, הוצרכה התורה לקבוע מצווה כללית של "קדושה", ומתוקף הנסיבות מצווה זו אינה מוגדרת באופן הלכתי, ואין בה שיעורים כמותיים אחידים.
הרמב"ן ממשיך ואומר כך:

לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כעניין שאמרו (ברכות כב.) "שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין", ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצווה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו:ה) הנזיר "קדוש", ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט...וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כעניין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט:טז) "וכל פה דובר נבלה", ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו.

בגבם של חוקי ההלכה נושבת רוח התורה, רוח המניעה אותנו אל עבר המטרה הכוללת - החתירה לשלמות. חתירה זו אינה יכולה להתפרט למעשים אחידים לכל אדם, וניתן רק לצוות עליה בכלליות. טיבה המיוחד של מצווה זו מאפשר ומעודד הישגים מסוגים שונים לאנשים שונים, כל אחד בהתאם לאופיו.

אם כן, הרמב"ן מלמדנו כי התעסקות בהלכה ובאמונה והזנחת בירור רוח התורה עלול להפוך את האדם ל'נבל ברשות התורה'.

התורה כסם המוות

השקיעה החד-ממדית בהלכה חושפת סיכונים גם בתחום נוסף. תחום זה אמנם זוכה לתשומת-לב הלכתית, אולם רק לעיתים רחוקות, וגם זאת בקיצור ובכלליות-יתר. הכוונה כאן היא לתחום האופי האישי והרגשות.

ישנם בתורה "רגשות מצווה", כגון אהבת השם ויראתו, אהבת הזולת ועוד. אולם, בניגוד למצוות הכוללות מעשים, איננו יכולים באופן מיידי לקיים את "רגשות המצווה": אם איננו מרגישים אהבה, למשל, כיצד נדאג להרגישה?

ישנם כאלו הסוברים כי תלמוד תורה מהווה תיקון או אפילו תרופת-פלא לבעייה זו: האור העליון הגנוז בתורה משמש כמזור לנפש, ונוטע בתוכנו כל מעלה ומידה טובה. אם כך - אין שום בעיה, שהרי הטכניקה של תלמוד תורה ידועה ופשוטה לביצוע.

מי שחלק במפורש על תפיסה זו הוא הגאון מווילנא, בדבריו בנוגע להשוואה שבין התורה לבין המטר ("יערוף כמטר לקחי", דברים לב:ב):

הגשם בא לכל הארץ בשווה וגם כן עושה פעולתו בשווה. אך פעולתו היא לפי המקבל: מקום שזרוע חטים אז מחמתו יצמחו שם החטים, ומקום הזרוע סם המות - יצמיח סם המות, אך הגשמים עצמם נקראים לעולם "טוב". וכן היא התורה הבאה מן השמים, עושה פעולתה שתצמיח מה שבלבו: אם לבו טוב - תגדיל יראתו, ואם חס ושלום בלב ופורה שורש ראש ולענה - יכשל עוד בהגותו בה, ויגדיל הטינא אשר בלבו עד אשר מעלה שרטון[1].

ההלכה כשלעצמה אינה עוסקת באמצעים בהם יש לנקוט על מנת לתקן את האופי ואת עולם הרגש, ולמרבה התדהמה, העיסוק בתורה, שהיא "חיינו ואורך ימינו", עלול אף לדרדר את המצב. רעיון זה של הגר"א עשוי להתמיה, אך בהמשך נראה כיצד התורה יכולה להעצים תכונות שליליות.

אם כן, אנו חייבים למצוא את הדרך להגיע ל"שורש", להוציא את הגרעין המורעל ולשתול את הגזע הבריא.

הונאה עצמית ונגיעות אישיות

עד כאן עמדנו על הבעיה של סוגי שחיתות שהשולחן-ערוך לא אסר אותם, וכן הראנו שההלכה איננה מטפלת בתיקון הפנימי של האדם. נעבור עתה לתחום שלישי הממחיש את הסכנות הרוחניות האורבות למתעלמים מלימוד מוסר.

גדולי הלמדנים ונאמני ההלכה עלולים לגרום במו ידיהם לכשלונות ואף לאסונות מוסריים - לא מתוך רפיון בדבקותם ומחויבותם הדתית, אלא להפך: הכישלון הוא תוצאה ישירה של בקיאותם, חוכמתם ומסירותם לעבודת השם.

נעיין בהקדמתו של הנצי"ב לפירושו לתורה, "העמק דבר". לשיטתו, הפסוק בפרשת האזינו "צדיק וישר הוא" מתייחס לחורבן הבית השני:

העניין, דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק הצור תמים פעלו וגו' צדיק וישר הוא, דשבח 'ישר' נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתול. ופירשנו, שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורוס, ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל רעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צדוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן הולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אע"ג שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה.

הנצי"ב מדבר על צדיקים שתורתם אומנותם אך שנאתם בלבם, והנה לנו הוכחה היסטורית לטענתו של הגר"א.

אין ספק כי הצדיקים לא רדפו אף אדם מתוך איבה וקנאה אישית באופן מודע. הם עשו זאת רק לשם שמים, וגם זאת רק לאחר שהשתכנעו בראיות מוצקות שפלוני כפר בעיקר. אולם, באופן תת מודע לא הראיות הכריעו, אלא מידותיו הרעות של השופט, צרות עינו והטינה שבלבו. תורתם של צדיקים אלו הייתה אסונם: על ידי בקיאותם וחריפותם במשא-ומתן ההלכתי הם הוכיחו מעבר לכל ספק כי פלוני בן-מוות, ובמחויבותם ללא-סייג לקיום דבר ה' הם החליטו באומץ להילחם ברוע עד בלתי השאיר זכר לרשעים ולמעשיהם. ברם, נחישות-החלטה זו הייתה מסכת אחיזת עיניים עצמית, שהכשירה את תועבותיה של שנאת חנם.

ההדר והעוצמה שבתורה הם חרב פיפיות, ועל כן הדבקים בתורה בלהט שלא זיקקו את מידותיהם עלולים להסתכן בנפשם ולגרום לעיוות וחילול דבר השם.

נגיעות אישיות של המתנגדים לעלייה

בהיסוס רב, ברצוני להביא מקור נוסף בעניין זה, הגם שהוא שנוי במחלוקת.

"אם הבנים שמחה" הוא ספר שנכתב על ידי הגאון רבי יששכר טיכטל זצ"ל הי"ד, בעיצומה של שואת יהודי הונגריה. ברקע הספר עומד שכנועו של הרב טייכטל שאחריות טרגית רובצת על שכמה של המנהיגות הרוחנית, כיון שהיא התנגדה לעלייה לארץ ישראל ולבניינה בשנים שלפני השואה.

בספרו הוא מנסה הוא לעשות נפשות לעמדתו, אך בפסקה שאותה נביא כאן מובעת רוח יאוש, הנובעת מכך שהמחבר יודע שאין לו סיכוי להביא את המתנגדים, שעשו שימוש בדפוס הטיעון ההלכתי המוכר, להכיר בצדקת עמדתו:

...מי שהוא משוחד מעיקרא בדבר לא יראה האמת ולא יודה לדברינו, ולזה לא יועילו כל ראיות שבעולם, כי הם מוכים בסנוורים. והנגיעה שבקרבם תעוור עיניהם ויכחישו אפילו דברים ברורים כשמש. כי מי לנו גדול ממרגלים אשר הפסוק העיד עליהם שאנשים כשרים היו, ואעפ"כ יען שהייתה נגיעת הנשיאות טמונה בקרבם, כמבואר בזוהר ובשל"ה בארוכה, שהיו יראים שאם יבואו לארץ ישראל יאבדו נשיאותם, מאסו ארץ חמדה והתעו אחרים עמהם...כמו כן הוא בזמננו, אפילו רבנים ורביים וחסידים - לזה יש רבנות טובה, ולזה אדמו"רות טובה, ולזה עסק טוב או פאבריק ( בית חרושת) טוב...אשר מורא עולה על ראשם: אם ילכו לארץ ישראל יתרופף מצבם...ולאנשים כאלו אפילו אם יביאו להם אלפי אלפים ראיות מן התורה לא יועילו כלל להטות לבם את האמת...[2].

במר ליבו הטיח הרב טייכטל האשמה מצמררת וקשה מנשוא:

ועתה, מי מקבל האחריות בשביל אותו דם כשר שנשפך בימינו בעוה"ר? וכמדומה לי שכל אלו הנהיגים שהיו מונעין את ישראל מלילך ולהשתתף עם הבונים, לא יוכלו לכפר את ידיהם ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה[3].

כאמור, את הדברים הללו כתב מחבר בעל שיעור קומה רוחנית ותורנית, כאשר המציאות הכתה בעם ישראל ללא רחם. לנו, הקטנים החיים בעולם אחר לחלוטין, אין רשות לנקוט עמדה בוויכוח הזה. אולם, חשבתי כי יהיה נכון לצטט את הדברים, משום שקשה לי להתעלם מעדות מיוסרת זו, היוצאת מפיו של אדם גדול, על הסכנה הגדולה הרובצת דווקא וביתר שאת לפתחם של חכמי תורה, מפאת חוסר הערנות לנגיעות אישיות.

הקשיים בלימוד מוסר

עד כה עמדנו על שלושה תחומי סיכון שאינם זוכים ליחסם הישיר והמפורט של ספרות ההלכה והמחשבה:

1. התנהגות לא מוסרית שאין עליה איסור מפורש.

2. האופי המוסרי האישי.

3. החטא 'לשם שמים'.

השתכנענו, אם כן, כי קיים צורך בלימוד תחום נוסף, אך מה יש לעשות בסופו של דבר?

אנשים רבים ורציניים פנו באופן טבעי ללימוד המוסר,, אך הם נתקלו, לאכזבתם, במחסומים בלתי-צפויים, המפריעים להתקדמותם.

בשלב די מוקדם מתברר שאין די ברצון בסיסי ושכנוע אישי בדבר הצורך בלימוד זה, והשאלות מתעוררות מעצמן: האם מסוגל לימוד שכלי לחולל שינוי בהוויה הפנימית? האם יכול לימוד כזה לא רק להניב ידע ולפתח הבנה וחריפות, אלא גם להעניק חוכמה קיומית? אם היכולת הזאת קיימת - מדוע אינני מצליח בכך? אם אין יכולת כזאת, מה עוד צריך לעשות?

למרבה הצער, הבעיות בלימוד מוסר אינן מתמצות ברשימה הקצרה שהוזכרה, שכן רובנו חיים את חיינו בהתאמה לרוח התקופה בה אנו חיים. רוח זו אינה מתאימה, ואפילו מנוגדת, להכוונה ולערכים המסורתיים של מוסר התורה. חשיבותו של העולם הבא, תחושות האשמה בעקבות חטאים, ענווה ועוד מושגים רבים אחרים נראים לנו מנותקים מן החיים המודרניים.

האם 'מסילת ישרים' יכול להיקרא ולהילמד היום כפי שהדבר נעשה לפני מאות שנים? האם החתירה לחיי תורה, במובנם העמוק ביותר, אפשרית עבורנו, בני המאה העשרים-ואחת? תסכולם וייאושם של לא מעט אנשים בעלי כוונות טובות, שניסו ולא עלה הדבר בידם, יעידו שהתשובה לשאלות אלו אינה עניין פשוט.

מטרת השיעורים

הבעיות הללו הן ההשראה לסדרת השיעורים שלנו. הנחתנו היא כי חייבת להיות דרך להתגבר על כל הקשיים והמכשולים: גם בדורנו קיימים כלים ומכשירי התמודדות עם האתגר המוסרי האישי, ועלינו למצוא אותם.

השיעורים הבאים יעסקו בסוגיות הקשורות לתכני המוסר ולשיטתו, והדיונים שלנו יתמקדו בשני תחומים:

מצד אחד, נעסוק במחסומים העומדים בדרכו של התיקון העצמי וההתקדמות המוסרית. חלק מן הבעיות האלו חדש יחסית, כיוון שהנתקל בהן לראשונה הוא האדם בן-זמננו. בעיות אחרות מלוות את האדם באשר הוא מקדמת דנא.

מצד שני, נתור אחרי גישות היסוד וכיווני החשיבה המשפיעות על יכולתו של האדם להתמודד עם התחום הגורלי הזה.

אני מקווה כי על ידי לימוד מקורות שונים ומגוונים ייפתחו עיני הלומד, וחיפושיו יהפכו ליוזמה המונחת באופן מושכל, במקום הגישוש באפילה בו הוא היה שרוי עד כה.

יש להדגיש כי השיעורים שלנו אינם זהים לעצם העיסוק במוסר ואינם באים במקומו. עיסוק במוסר ולימודו הוא עניין תמידי ויומיומי, ומטרתנו כאן היא רק שליית מוקשים המפריעים למשימה זו. עבור האדם בן זמננו, הסובל מפגיעתה הרעה של המודרנה, יהיה הישג זה משמעותי למדי אם הדבר יעלה בידנו.

 

[1] פירוש הגר"א למשלי יט:ט. אמנם ניתן למצוא בכתובי הגר"א גם את הקביעה שהתורה עצמה מיישרת את הנפש, אך הדברים שהבאנו כאן מראים שאי אפשר להניח בפשטות שכך יקרה.

[2] אם הבנים שמחה, הוצאת פרי הארץ, תשמ"ג, עמ' לח-לט.

[3] שם, עמוד יח.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)