שיניים תותבות
מהתורה נאסרה רק אכילתם של בשר וחלב המבושלים יחדיו. ההפרדה שאנו נוהגים בין שני סוגי האוכל אינה מחוייבת מדאורייתא. מהו בדיוק החשש שאנו חוששים לו? בשאלה זו נחלקו הראשונים: רש"י בחולין מבין שהחשש הוא שמא טעם הבשר הבלוע בשיניים מאכילה הקודמת ייפגש עם טעם החלב, ואילו הרמב"ם כתב שהחשש הוא שמא שאריות בשר ייוותרו בין השיניים ויתערבו בחלב. לכל הדעות, כידוע, הבשר (או טעם הבשר) מאבד את השפעתו לאחר שש שעות, ואין צורך להמתין עוד לפני שתיית חלב.
כיצד ינהג אדם שיש בפיו שיניים תותבות? לכאורה, שאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים: לשיטת הרמב"ם, שהחשש הוא לבשר שנתקע בין השיניים, ניתן לנקות את השיניים בין ארוחה לארוחה ואין צורך להמתין כלל. לעומת זאת, לשיטת רש"י, שהחשש הוא לטעם הבלוע בשיניים, יש להמתין שש שעות - עד שטעם הבשר יפוג. למעשה, ה"שולחן ערוך" פסק את שני הטעמים לחומרא, ולכן גם מי שיש בפיו שיניים תותבות צריך להמתין שש שעות בין אכילת בשר לחלב.
האם יש לחשוש לטעם הבלוע בשיניים, כשם שחוששים לטעם הבלוע בסירים ובכוסות? נחלקו בדבר הפוסקים האחרונים: המקלים סברו שאין צורך לחשוש לטעם זה, כיוון שאין משתמשים בשיניים בחום המסוגל להבליע טעם בשר או חלב, וכן נוהג העולם וכן הורו ה"אגרות משה" ועוד; אולם יש שסברו שצריך לחשוש לטעם הבלוע בשיניים, ולכן יש לייחד שתי מערכות שונות של שיניים תותבות, האחת חלבית והשנייה בשרית.
הקשר נוסף שבו עולה שאלה זו הוא הכשרת השיניים התותבות לפסח, אך בהקשר זה גם הפוסקים המקלים מורים להחמיר ולערות מים רותחים על השיניים התותבות, משום חומר איסור חמץ. מסופר שיהודי בא לרב עובדיה יוסף, ושאל אותו כיצד להכשיר את השיניים התותבות לפסח. הרב הורה לו שדי לערות עליהן מים רותחים, אולם זה החליט להחמיר, והגעיל את השיניים ביורה רותחת. שוד ושבר; כאשר הגעיל היהודי את שיניו, אלו נתפרקו במים הרותחים ונהרסו. כאשר שמע הרב עובדיה יוסף את הסיפור, אמר: אותם שאינם שומעים בקול חכמים, עליהם אמר הכתוב "שיני רשעים שיברת"...
למעשה, יש לזכור שכאשר ערב פסח חל בשבת - יש לערות מים רותחים על השיניים התותבות מערב שבת, משום איסור "תיקון מנא", ולהיזהר שלא לאכול חמץ חם במהלך השבת, כדי שלא להחמיץ את השיניים שוב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)