שיחה ממסיבת חנוכה על לימוד התורה
קובץ טקסט
תמצית שיחותיהם של ראשי הישיבה ממסיבת חנוכה ה'תשנ"ח:
הרב ליכטנשטיין:
יש צורך בפרסומי ניסא גם כאשר האדם נמצא לבדו. בנוסף לפרסום אותו מאורע היסטורי בודד, מדובר בפרסום עצמי; על האדם להחדיר לתודעתו הוא מה פשר המאורע, מה פשר גילוי שכינה, ומה פשר קיומו בכלל כעובד ה'.
בתקופה האחרונה אנו עדים ללבטים ולקשיים של אנשים בנוגע להתחברותם ללימוד התורה ולדבקותם בו.
התחושה הזאת מעידה על בעייתיות, ועלינו להתמודד אתה.
"ואהבת את ה' א-להיך..." - האדם צריך לאהוב את ה', אך אין די בכך - עליו גם להאהיב את ה' (כדברי הספרי שם). מובן שגם אהבת התורה כלולה כאן, אך קודם שאנו מאהיבים את התורה על הבריות, צריך לאהוב אותה בעצמנו ולחוש זאת בכל נימי נפשנו.
כך אנו לומדים וכך אנו שואפים ללמוד. מתוך צימאון, מתוך שאיפה לאהבה ולדבקות ולא רק לרכישת ידע.
זיקתנו לעולם של תורה בנויה משני מרכיבים:
א. זיקתנו לקב"ה - אם בצד האמוני-הפילוסופי ואם בצד הרגשי-החווייתי.
ב. ההכרה כי "דבר ה' - זו הלכה". כאן מדובר בגילוי דבר ה' בצורה המושלמת ביותר, שאמור להנחות אותנו בכל מעשינו. פה הכוונה בראש ובראשונה - לציווי בדבר ה'. אדם שאוהב את הקב"ה בכל לבו, אמור להיות נלהב כאשר הוא בא במגע עם גילוי דברו.
כאשר האדם אינו דבק בלימודו - ישנו ליקוי באחד משני מישורים:
א. ייתכן שיש ליקוי במישור של אמונות ודעות - חוסר קשר אל הקב"ה ואל התורה כדבר ה'. ליקוי כזה יכול לנבוע מכך שהאדם אינו מאמין שזאת התורה שבאה מסיני, או מכך שאין הוא חושב שהפרטים הללו הם רצונו של הקב"ה. ליקוי כזה יכול לנבוע לפעמים דווקא מעודף חיפוש לזיקה קיומית לקב"ה.
ב. האדם יכול להיות משוכנע שדבר ה' זו הלכה, אך עיסוקיו האחרים מסיחים את דעתו והוא נהיה קריר ואדיש ביחס לדבר ה'.
מצד אחד אנו מכירים בערכו של הפן הקיומי ומתנגדים ללימוד קר ומנותק, אך מצד שני אנו מתנגדים, כמובן, לאלה שמרוב שאיפה לפן הקיומי נוטשים באר מים חיים. שאיפתנו היא שהטבילה בבאר מים חיים תספק את הצמא הקיומי והרוחני שלנו. על כל אדם לבנות בעצמו את אהבת התורה ואת אהבת ה', לפרסם את הנס לעצמו, ורק אחר כך להאהיב אותם על סביבתו.
הרב עמיטל:
"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: 'חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות בוקר וערב'" (רש"י במדבר ח', א).
הרמב"ן מעלה שתי שאלות ביחס למדרש זה:
א. למה ניחם הקב"ה את אהרן בהדלקת הנרות ולא בקטורת, בקרבנות, בעבודת יום הכיפורים וכו'.
ב. למה חלשה דעתו של אהרן - הלוא הוא עסק בכל עבודות הקודש?
הרמב"ן מסביר שהקב"ה ניחם את אהרן בחנוכה אחרת, חנוכה שבה עשה הקב"ה נסים ותשועות לבניו על ידי הדלקת הנרות - וזאת חנוכת בית חשמונאי הכהנים.
כיצד יכול אירוע שיתרחש בימי בית שני לשמש נחמה עכשווית עבור אהרן?
מהותם של הכהנים היא משמעת, עשיית ציווי הקב"ה בכל עת. אהרן חשש שבעקבות כך יאבדו הכהנים את היזמה האישית ואת היצירתיות בעבודת ה', ולכן חלשה דעתו דווקא מקרבנות הנשיאים, שהובאו בהתנדבות. והקב"ה מנחמו בכך שהוא מסביר כי דווקא מתוך הדקדוק בפרטים מתחזקת היזמה האישית וההתנדבות, כפי שהיא באה לידי ביטוי אצל החשמונאים.
עיקרי שיחתו של הרב ליכטנשטיין שליט"א ממסיבת חנוכה תשנ"ז:
"להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". מזימתם של היוונים הייתה כפולה, וכך גם דרך ביצועה. הללו פגעו לא רק באמצעות גזרותיהם הקשות, אלא אף בהלך הרוח שהביאו לעולם.
התרבות היוונית התאפיינה בדרישת ההיגיון. החדרת תודעה זו לבית המדרש גרמה לרצון מוגזם להבנת טעמי המצוות ולהתניית הלימוד בכך. אין מקום להעדפת שאלת ה"למה" על שאלת ה"איך". מחויבותנו ללימוד תורה כמות שהיא, להבנתה ולהבנת יסודותיה, אינה תלויה בהזדהותנו המוסרית עם הדברים. בהתניה זו יש פגיעה בלמדנות וקטסטרופה מחשבתית. לדוגמא: אנו עוסקים כעת בדין 'קים ליה בדרבה מניה'. על פי דין זה, השורף את ביתו של אדם ייפטר מתשלום אם עשה זאת בשבת. קשה לקבל זאת מוסרית, אך אין בכך כדי לפגוע בלימודנו ובהתמסרותנו להבנת דין זה.
דוגמה נוספת: הפסוק אומר בנוגע להלכות קרבן בפסח "ככל חקתיו וככל משפטיו תעשו אתו" (במדבר ט', ג). בנוסף להלכות הספציפיות שבפרשה, מלמדנו פסוק זה כי בכל משפט ישנו גם פן של חוק.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)