קרח | חומריות ורוחניות בעדת קרח

א

הנצי"ב, בעקבות חז"ל, עמד על כך שיש להפריד בין מאתיים וחמשים מקריבי הקטרת לבין שאר עדת קרח, הלוא הם דתן ואבירם:

"...על כן יש להבין שר"ן איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט, גם ביראת ד', והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ד' כאש בוער בקרבם, לא לשם שררה וכבוד המדומה, כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו ע"י עבודה... לא כן דתן ואבירם, המה היו רחוקים מתאוה עליונה זו, כי אם שהיו בטבע בעלי מחלוקת ושונאי משה עוד במצרים..." (העמק דבר, במדבר טז, א)

פרשנותו של הנצי"ב נראית משכנעת ביותר בפסוקים; שני ויכוחים שונים כלפי משה מוצגים בפנינו, האחד מגיע ממאתיים וחמישים מקטירי הקטרת והשני מדתן ואבירם. בשני הוויכוחים נטענות טענות שונת. כמו כן, משה מגיב בצורה שונה לכל אחת מהקבוצות: הוא מוכן להיכנס לדין ודברים עם הקבוצה הראשונה ולתת להם אפשרות לבחון את טענותיהם, מתוך הכרה בחילוקי דעות רוחניים מהותיים. תגובתו כלפי דתן ואבירם היא ניתוק מגע מוחלט והרחקת העם מעליהם.

ב

דתן ואבירם וחסידיהם, רודפי התענוגות והנוחות, ממשיכים לדגול בגישת האספסוף של קברות התאווה, הבאה לידי ביטוי בחטא המרגלים, ובפרשתנו – מתבטאת בדרישה לקבלת "נחלת שדה וכרם" (טז, יד).

מבחינתם, כישלון המרגלים הוא בכך שלא הצליחו להשיב את העם למצרים, שהוא מבחינתם "ארץ זבת חלב ודבש" (שם, יג). דבריהם הבוטים של דתן ואבירם הם שלב נוסף בהעמקת התאוותנות בעם, ובאים בתביעה מפורשת להציב  "נחלת שדה וכרם" ו"ארץ זבת חלב ודבש" כערכים עליונים.

יתכן, שחמישים ומאתיים האיש הנאספים אל קרח וחפצים בהקטרת הקטורת, אינם רוצים רק למרוד בכהונה מתוך תפיסה שוויונית המכחישה את הבדלי הדרגות בקדושת העם, אלא אף מבטאים מרד ומחאה כנגד העולם החומרני שהתגלה בעם בעקבות חטא המרגלים. כנגד דורשי הקישואים והאבטיחים, השדה והכרם, נוצרת תגובת נגד אצל חלקים מן העם הדורשים להפנות עורף לעולם החומרי ולעסוק בעבודת ה'. לא בכדי מתמקד המאבק בינם ובין משה בהקרבת הקטורת. בניגוד להקרבת הזבח והמנחה, המבטאים את קידוש החומר, את הגשת החומר לגבוה – 'אכילת מזבח'; הקטורת מסמלת את הרוחניות ואת הבריחה המוחלטת מן החומר. עיקרה אינה בסממנים שבתוכה אלא בענן שהיא יוצרת – הרוח.

אם כן, קיימות שתי קבוצות הדורשות שינוי לאחר חטא המרגלים; האחת דורשת שינוי מהותי באקלים הרוחני שהביא לידי החטא, ואילו האחרת רוצה לממש את תכנית המרגלים. מאוויהם ותכניותיהן שונות מן הקצה אל הקצה, אך שתיהן מאוחדות בהתנגדותן למשה ואהרן, ומכנה משותף זה מזמנם לתמיכה במרד קרח. ברור שאילו היה המרד 'מצליח', הייתה התנגשות חזיתית בלתי-נמנעת בין שתי הקבוצות לגבי קביעת כיוונו החדש של עם ישראל.

דתן ואבירם מאוכזבים מאי-השיבה למצרים, וכתגובה מחרפים את משה המנבא בשמו של קודשא בריך הוא. אין משה נכנס לדין ודברים עם הרשעים, אלא מנתק עמם מגע, ואף מבקש מהקב"ה לכלותם ולהורידם שאולה.

לעומת זאת, חמישים ומאתיים האיש רואים במשה ובמדיניותו הרוחנית את האשם במצב הרוחני הירוד של העם. לא רק שהם מסרבים לקבל את עמדת התורה ביחס לקדושת החומר, אלא הם אף תולים בכך תוצאות מרחיקות לכת ביחס לנעשה בעם.

לשיטתם, החומרנות והנהנתנות אינן מנותקות מן העולם הרוחני שמשה מנהיג מסביב למשכן ולקרבנות. אם אף המתוקנים שבעם שקועים בעולמו של החומר, הרי שהפחותים בעם ישקעו לחומרנות גסה.

מלבד זאת, הם רואים במשה את האשם להדוניזם הפושה בעם מסיבה נוספת, והיא בחירת הלויים, המתועדת בפרק ח', הקודמת לחטאי העם המתחילים בפרק י"א. ישנה סמיכות פרשיות בין חטאי דור המדבר למסופר בראש ספר במדבר, אך אין זה מחמת הירתעותם של בני ישראל מנוכחות השכינה, אלא מפאת ייחוד העבודה לשבט לוי.

לדידם, תחושה של ריחוק הנוצר בין העם לקב"ה עומדת בשורש חטאיהם. במילים אחרות, טענותיהם של חמשים ומאתיים האיש כוללת פלוגתא מטפיזית עם משה, אך מלבד זאת, יש כאן קריאת תיגר על הנהגתו של משה.

עם זאת, היות שהם מונעים מתוך יצרא דקדושה, אף על פי שהוא מיושם לכיוון שלילי של מרידה, אין משה מבטא כלפיהם זעם ותסכול, אלא מנסה להתמודד עמם לגופו של עניין.

ג

מקטירי הקטורת, השואפים ליתר רוחניות ולהוצאת החול מן הקודש, נענשים בשריפה, שבה הגוף כלה והופך לחוסר ממשיות. דתן ואבירם, שרדפו אחרי החומר ושאפו להוצאת הקודש מן החול, נבלעו באדמה החומרית והפכו חלק מעפר הארץ, יחד עם הרכוש שכה רדפו אחריו.

פרשת מתנות הכהונה הבאה בעקבות מרד קרח נועדה לתת מענה לשתי הסיעות הללו. מחד גיסא, מודגשת בה קדושת הכהונה ומעמדה הייחודי במקדש: "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (יח, ז). בכך יש מענה למקטירי הקטורת והכחשתם את הכהונה. מאידך גיסא, מופנה עיקרון המתנות כלפי דתן ואבירם, בקובעו שעל האדם לכבד את הקב"ה מראשית הונו ומפרי תבואתו, ולא לשקוע בתאוותנות אנוכית והדוניסטית.

נוסף על כך, מתנות הכהונה מביעות אף את עיקרון קידוש החומר ועבודת השם דרך פעולות גשמיות, כאכילה, שתייה והקרבה על גבי המזבח. האש השורפת ואכילת בשר הקרבנות אינם סותרים זה את זה, אלא משלימים זה את זה. הקודש והחול הולכים יחדיו בעבודת השם, ואין להפריד ביניהם.