צו | כוהן ונביא

סוכם על  ידי דב קרול.

בחלק השני של פרשת השבוע (פרק ח') מתוארים ימי המילואים, שבהם משה עסק בעבודת המשכן ושימש, למעשה, ככהן. בסוף חלק זה של הפרשה, מצטט רש"י גמרא ממסכת עבודה זרה (לד.), הטוענת כי בימי המילואים משה לא שימש בבגדי כהונה אלא בחלוק לבן-

"ויקטר המזבחה - משה שמש כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן." (רש"י ויקרא ח', כח)

תוספות (ד"ה 'במה') שם מסבירים שלמשה היה מעמד של כהן במשך ימי המילואים, אך הוא לא לבש את בגדי הכהונה משום שהם עדיין לא נתקדשו. לדעת תוספות, משה נחשב ככהן, ומעמדו היה זהה למעמד אהרון ובניו. אולם אהרון ובניו, וכן בגדי הכהונה, נזקקו לשבעת ימי המילואים כדי שיוכלו לשמש במשכן. משה היה הכהן היחיד שיכול לשמש במשכן במשך ימי המילואים, משום שהוא היה הכהן היחיד שלא נצרך לתהליך חנוכת המשכן כדי שיוכל לעבוד (ניתן לומר שהוא כבר נתקדש לעבודה בשעה ששהה בהר סיני).

ביום השמיני של ימי המילואים, נעשתה העברת הכהונה ממשה לאהרון ולבניו. החל מהעברה זו, נפרדו תפקידיהם של אהרון ומשה. מאותו היום, משה הוא קודם לכל נביא, ואהרון הוא קודם לכל כהן. גם כשמשה שימש ככהן ואהרון שימש כנביא, הייתה חלוקת התפקידים ביניהם ברורה. כפי ששמם מצביע, "משה רבנו" – משה היה הנביא והמורה, ו"אהרון הכהן" – שימש ככהן. משה היה זה שקיבל מסרים מהקב"ה והעביר אותם לעם. אהרון היה זה שעסק בעבודת המשכן על פי ציווי הקב"ה למשה.

ההפרדה בין תפקיד הנביא לתפקיד הכהן והעימות בין שני התפקידים, בוקעים ועולים לעתים קרובות בתנ"ך. אחד הנושאים שהנביאים קובלים עליו רבות הוא העדר כנות דתית בעבודת הקרבנות. דוגמא אחת לכך היא הסיפור המופיע בפרק ט"ו מספר שמואל א', בו שאול המלך לא החרים את מקנה עמלק למרות שהקב"ה ציווה אותו להחרים את כל רכוש עמלק. שאול הסביר לשמואל שהוא הותיר מהבהמות הללו כדי להקריב מהן לה'. לטענה זו ענה שמואל:

"הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:" (שמואל א' ט"ו, כב)

הקב"ה רוצה שהאדם ישמע לקולו גם אם שמיעה זו תוביל להפסד קרבנות. במילים אחרות, הנביא צריך להזכיר לעם שעליהם לראות את הקרבת הקרבנות כעומדת בצד צורות אחרות של עבודת ה'. נבואותיהם של ישעיהו (א', י-יז) ושל ירמיהו (ז') משקפות גם הן חיכוך דומה בין הנביא לבין כהנים העובדים בבית המקדש.

עימות זה נובע מהבדל בסיסי שבין שני התפקידים. תפקיד הכהן הוא לבצע את העבודה בדייקנות, לנהוג על פי הכתוב בספר החוקים של העבודה. העקרונות המנחים בעבודת הכהן הם השגרה, ההתמדה, הנאמנות למערכת והמחויבות לתפקודה התקין. לעומתו, תפקיד הנביא הוא להביא מסרים חדשים מהקב"ה לעמו. מסריו בוערים כלהבה, ותפקידו להוביל לשינוי. הנביא הוא אדם בעל אישיות סוחפת וכריזמטית, המכניסה משמעות רוחנית לחיי העם, ומוסיפה חיות בעבודת ה' של הסובבים אותה. לאור הבדלים אלו, מובן מדוע התעמתו נושאי שני התפקידים לעתים קרובות כל כך.

בדיוק בשל חלוקה יסודית זו בין תפקיד הכהן ותפקיד הנביא, היה זה הכרחי שדווקא משה ישמש ככהן בימי המילואים. היה צורך בגדול הנביאים (כפי שנאמר בפירוש בספר במדבר י"ב, ו-ח; ובספר דברים ל"ד, י; וכן ברמב"ם, שציטט עובדה זו כעיקר השביעי מי"ג עיקרי אמונה) כדי שיצית את אש עבודת ה' בטקס שהיווה את חנוכת המשכן. אחר כך, תפקידים אלו התפצלו, ואהרון החליף את משה בתפקיד הכהן. ואולם, אהרון ישמר את הרוח שפיעמה במשה כאשר מילא את תפקיד הכהן. אהרון יבצע את העבודה כשהוא מושפע מהעוצמה הרוחנית ומתחושת ההנחיה הא-להית שהיו במשה בשעה שעבד במשכן. משה היה זה שעבד במשכן במשך ימי המילואים כדי להביע רעיון זה – אחדות שני התפקידים.

בחיי היום יום, חשוב שכל אחד מאתנו ישלב את שני הגורמים הללו במקדש שבתוכו. יש משמעות רבה לכך שלאדם יהיה סדר יום עמוס בלימוד תורה וקיום מצוות. כמו הכהן, אדם חייב לקחת חלק באופן קבוע באירועים מסוימים על מנת לשמר את הקשר שלו ליהדות ולעולמה של ההלכה. אדם חייב לדאוג לכך שהוא מבצע את כל הדרישות שאותן ההלכה מציבה בפניו. אך מעבר לכך, אדם חייב להוסיף לממד ה"כהן" שבחייו, גם את ממד ה"נביא". עליו לפתח קשר עמוק עם ריבונו של עולם, קשר העומד מעל הקיום המעשי של המצוות שאותן הוא מבצע. על האדם להרגיש בקשר הרוחני שאמור לנבוע מהקיום המעשי של המצוות.

אם יש לאדם הזדמנות לשהות זמן מסוים במקום כמו ישיבה, הוא יכול להשיג מטרה זו ללא קושי מיוחד. האתגר האמיתי לתחושה כזו, מצוי כשאדם מגיע למקום שאינו כה ספוג באווירה של תורה ועבודת ה'. הקושי הוא לשמר את המחויבות העמוקה הזו, בעוד אנו מעורבים בחיי היום יום. למרות שרק חלק קטן מזמנו של האדם מוקדש ל"פעולות דתיות" (לימוד, תפילה וקיום מצוות) במובן הצר של המילה, שומה עליו ליצוק לתוך הפעולות הללו את ההתלהבות האופיינית לנביאים ואת התשוקה לעבודת ה'. בדרך זו נהיה ראויים להיות ממשיכי דרכם של הנביאים.