דילוג לתוכן העיקרי

מטות | עבודת ה' על ידי נדרים

קובץ טקסט
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה':  אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה'... (במדבר ל', ב-ג)
 
משונה פתיחה זו מכל הפרשיות בתורה, שכל הפרשיות שבתורה פותחות ב-"וידבר ה' אל משה לאמר", ואילו זו ב-"זה הדבר אשר צוה ה'".
אפשר שהדבר נובע מכך שציווי זה הוא תשובה לשאלה של ראשי המטות. ראשי המטות באו למשה ושאלו אותו האם מי שמעוניין בכך יכול לקבל עליו איסורים נוספים, שאינם כתובים בתורה – האם תהיה גושפנקה הלכתית לאיסורים כאלה? משה השיב בחיוב: ניתן לנדור נדרים וליצור על ידי כך איסורים שיש להם תוקף הלכתי.
 
אלא שהעובדה שהתורה מאפשרת זאת, אינה אומרת שהדבר חיובי ומומלץ. המשנה במסכת נדרים (נדרים ט ע"א) אומרת שהאומר כי הוא נודר 'כנדרי רשעים' – הרי זה נדר, ואילו האומר 'כנדרי כשרים' לא אמר כלום, כיוון שדרכם של רשעים לנדור ואין דרכם של כשרים לנדור.
 
הרמב"ם פוסק זאת להלכה, ומנמק:
 
שאין הכשרים נודרים בדרך איסור וכעס. (רמב"ם הלכות נדרים א', כו)
 
הרמב"ם מבין, אם כן, שמדובר במצב של כעס: אדם נתקל באירוע שמעצבן אותו, וכתגובה לכך, נודר ששוב לא ייכנס לבית זה, שפלוני לא ייהנה מנכסיו וכדומה. זוהי דרכם של רשעים; כשרים אינם מגיבים כך, אלא שומרים על איפוק.
 
הגמרא במסכת נדרים מביאה ברייתא:
 
רבי נתן אומר: הנודר – כאילו בנה במה, והמקיימו – כאילו מקריב עליו קרבן. (נדרים כב ע"א)
 
בסוף הלכות נדרים כותב הרמב"ם כך:
 
מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד? כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתיים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר כנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם, ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים 'נדרים סייג לפרישות' (רמב"ם הלכות נדרים י"ג, כג)
 
אולם, בהלכות הבאות מסתייג הרמב"ם משימוש מופרז בנדרים כאלו:
 
"ואף על פי שהן עבודה, לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר. אמרו חכמים: כל הנודר בנה במה." (רמב"ם הלכות נדרים, כד-כה)
 
הרמב"ם מבין שהגמרא המתייחסת באופן שלילי לנדרים, אינה עוסקת בנדרים הנובעים מכעס ומדומיהם, אלא דווקא בנדרים של פרישות ועבודת ה'. נדרים אלה יכולים להיות חיוביים, ואף על פי כן יש להימנע משימוש בהם.
הר"ן, במסכת נדרים על אתר (ד"ה 'הנודר'), מסביר את הקשר בין הנודר לבונה במה. הבונה במה רוצה להתקרב לקב"ה ולהקריב לו קרבן. הוא רואה שהתורה ציוותה להקריב קרבנות ומחליט שהוא רוצה לחקות את התורה ולהוסיף קרבנות. הוא סבור שבכך הוא מקיים מצווה, אך התורה אומרת שזהו איסור וכי אין להקריב קרבנות מחוץ לבית המקדש.
 
הנודר רואה שהתורה מלאה איסורים ומחליט כי הוא רוצה לנדור ולהוסיף לעצמו איסורים בדרך זו. הוא בטוח שבכך הוא עושה דבר חיובי, התואם את מגמת התורה, אולם הגמרא אומרת שאין זה כך – אין צורך להוסיף על איסורי התורה:
 
"לא דייך במה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?" (ירושלמי נדרים ט', א)
 
אולם, דברי הגמרא מורים על בעיה נוספת בנדר. הבונה במה מעוניין להיות שונה מאחרים, לעבוד את ה' בדרך משלו: בעוד שהכול מקריבים בבית המקדש, יקריב הוא בביתו ויבטא את המיוחד שבו.
הנודר רוצה ליצור דרך משלו בעבודת ה'. אין הוא מוצא את סיפוקו באיסורים שכבר מוטלים על כולם – בכדי לבטא את המטען הרוחני המיוחד שבו, לנדב משהו משלו לקב"ה, הוא יוצר איסור חדש המיוחד לו. אך התורה אומרת שאין זו הדרך הראויה. אדם אינו צריך לפרוש מהמסגרת של הציבור ולסלול נתיבים חדשים ועצמאיים בעבודת ה'.
 
מובן שיש עניין רב בכך שאדם יעבוד את ה' בדרך המתאימה לו, יתאים את עבודתו למטענו הנפשי ולאופיו ולא יחקה את האחרים, אולם את דרכו המיוחדת יוכל לחפש בתוך התורה ולא מחוצה לה. אין צורך לבנות במה או ליצור איסורים חדשים בכדי לבטא את המיוחד שבנפש – ניתן לקיים את המצוות שהכול מקיימים ולמצוא בהן את הדרך הייחודית והמתאימה.
 
על הפסוק "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (תהילים קי"ט, נט) אומר המדרש:
 
"אמר דוד: ריבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר 'למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך', והיו רגליי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות." (ויקרא רבה ל"ה, א)
 
הקשה בעל חידושי הרי"ם: וכי מעולם לא רצה דוד ללכת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות? וכי תמיד רצה ללכת למקומות אחרים והגיע לבתי כנסיות ולבתי מדרשות? ותירץ על הדרך שביארנו: המדרש בא לומר שבכל פעם שרצה דוד לעשות משהו שמיוחד לו, ללכת בדרך התואמת את אישיותו, תמיד מצא מקום לכך בתוך בית המדרש. אדם צריך להתאים את דרכו למטענו הרוחני, אך הוא יכול לעשות זאת בתוך התורה ובתוך בית המדרש.
בדורנו יש תופעה פסולה של אנשים שמחקים גדולי תורה מבלי שהדבר מתאים לנפשם ולמטענם הרוחני.
 
פעם היו נוהגים לספר על התנהגות של גדולי תורה, על חומרות שנהגו החזון איש, הגרי"ז ואחרים. היום, כבר אין סיפורים כאלה: כל חומרה שנהגו בה גדולים – מיד הכול מחקים אותה ומתנהגים לפיה.
בחסידות ובתנועת המוסר נהגו להלקות את מי שקיבל עליו חומרות יתרות שאינן תואמות את מצבו הרוחני ושאין להן כיסוי. אין זו התנגדות עקרונית לחומרות: הגישה הקלסית בעניין זה היא שאדם שמלא ביראת שמים וברצון לעבוד את קונו ולהידבק בו, ראוי שלא יקיים את המצווה הנדרשת על פי ההלכה בלבד, אלא יוסיף משהו משלו ויחמיר קצת יותר, כביטוי אהבת ה'.
 
הדבר דומה לנותן מתנה לחברו, המשתדל בדרך כלל להוסיף קישוטים חיצוניים כביטוי של חיבה. במצב כזה יש בהחלט עניין להוסיף חומרות. אולם, כיום, אנשים מחקים כל הנהגה של גדולים וזוהי גישה פסולה שבעבר סלדו ממנה.
 
מצוות אינן רק חובות האיברים, הן חובות הלבבות. אדם צריך לקיימן מתוך הזדהות פנימית ורגשית ולא רק כמצוות אנשים מלומדה. כיום אנשים התקדמו והשתכללו מבחינת הקיום המעשי והטכני של המצוות, אך נשארו מאחור מבחינת הקיום הנפשי וההזדהות הפנימית.
 

השיחה נאמרה בערב שבת פרשת מטות-מסעי ה'תשנ"ז, סוכמה על ידי מתן גלידאי ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)