דילוג לתוכן העיקרי

יתרו | עבדי ה'

קובץ טקסט

השיחה נאמרה בסעודה שלישית בשבת פרשת יתרו תשע"ג. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

בחזרה למצרים

איך יעלה על הדעת שהבקשה מפרעה לאפשר לישראל לזבוח במדבר ולחזור לאחר שלושה ימים הייתה רצינית? מה היה קורה אילו פרעה היה מקבל את ההצעה הזו, ולא מקשה את לבו? האם היינו חוזרים למצרים?

כמובן, ניתן לענות שאין כלל על מה לדבר – שכן, תוך כדי דיבור ה' אומר למשה שאין סיכוי שהדבר יתרחש: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה" (שמות ג', יט).

ברצוני להעלות הצעה אלטרנטיבית, שיש להבין את המסר העמוק הטמון בה. בואו נדמיין לעצמנו את התמונה: משה מגיע אל פרעה ומציע לו את ההצעה, פרעה רואה בכך בקשה לגיטימית ומשחרר את העם ללכת דרך שלושת ימים לזבוח. כמובן – דרך שלושת ימים כשמדובר בעם של ששים ריבוא גברים לבד מטף, ההולכים עם נשותיהם, ילדיהם, זקניהם ובהמותיהם – לוקחת בערך חמישים יום, כמות הזמן שבאמת לקחה להם. לאחר אירועי זריקת הדם וכריתת הברית – היינו חוזרים כולנו למצרים, ולא עולים לארץ ישראל.

אז נכון – היינו מאבדים את ה'חירות' במובנה הפשוט והמקובל. אבל נראה לי שכתשעים אחוזים עדיין היו בידינו. לאחר מסע שכזה, גם אם היינו חוזרים לשעבוד מצרים – זה לא היה אותו דבר.

מהי חירות?

קיימת מחלוקת בין הרא"ש לריצב"א[1] במקרה שבעל נתן גט לעבדו והקנה לאישה את העבד – מתי נחשב העבד לחצר המשתמרת לדעתה של האישה. הריצב"א כותב שאם העבד כפות כולו – כולל רגליו, ואינו יכול לזוז כלל בלי הנחייתה של האישה – הוא נחשב לחצר המשתמרת לדעתה, וגט כזה יהיה כשר. הרא"ש סבור, שכל עוד העבד ער – אין הוא נחשב משתמר לדעתה, כיוון שיש לו דעת עצמאית.

יש כאן שתי תפיסות עולם הפוכות, שתי תפיסות מהותיות ועצומות שיש לתת עליהן את הדעת.

כשהייתי בתיכון ראיתי סרט שהתבסס על המהפכה הקומוניסטית. כולנו יודעים מה קרה שם – הייתה הזדמנות להיפטר ממוסד ה'צאר' ברוסיה, ואז השתלטו על המהפכה האזרחית גורמים בולשביקיים, שהשפיעו על העם בבחינת 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני'. כולם היו חייבים ללכת אחריהם ולהסכים עימם, ואוי לו למי שיחשוב אחרת.

בסרט הייתה סצנה שנחקקה לי בנפש. אנשים נסעו ברכבת, ובאחת התחנות עלה קומיסר סובייטי שתפקידו להפיץ את התעמולה של המפלגה. הוא עבר בין הקרונות, נאם את נאומיו חוצבי הלהבות, וכל יושבי הקרון, כמובן, היו צריכים לעמוד דום ולהנהן כמקבלים את דבריו. אסור אף לפזול הצידה, שמא יחשבו שאתה בוגד ומתנגד למפלגה.

מלבד הנוסעים על הרכבת, היו גם "עבדים" – מתנגדי המשטר, ריאקציונרים – שתפקידם לנקות את הקרונות ואת השירותים. לאחר שהם סיימו לעבוד היו קושרים אותם באזיקים מתחת לספסל – כל אחד בקרון משלו, ושם הם היו ממתינים עד לפעם הבאה בה היו צריכים לעבוד.

באחד הקרונות, הקומיסר נכנס והתחיל לנאום את נאומיו, והעבד הריאקציונר קטע אותו באמצע, והתחיל ללגלג על הדברים. מה כבר היה לו להפסיד? וכי מה אפשר לעשות לו, שיהפוך את המצב שלו לגרוע ממה שהוא? הקומיסר המשיך, כמובן – הוא אינו יכול להיכנע – אך גם העבד בשלו, מסרב להיכנע, ולועג לכל מילה שיוצאת מפיו של הקומיסר.

לאחר שהלה מסיים את דבריו בעלבון צורב ועוזב את הקרון, אומר העבד לכל הנוכחים: אתם חושבים שאתם בני החורין ואני העבד, כי אני אזוק ואתם יכולים לזוז כאוות נפשכם. אבל באמת – אני בן החורין ואתם העבדים, כי את הרוח שלי אף אחד לא יוכל לקחת ממני – אבל את שלכם כבר דיכאו.

הוא לבדו חפשי

כמעט ואני יכול לדמיין את הרא"ש בתור אותו העבד, ואת הריצב"א בתור אחד הנוכחים בקרון. לפי הרא"ש, העובדה שהעבד ער, שיש לו תודעה, שיש לו מחשבה עצמאית – היא המגדירה אותו כבן חורין. לא משנה כמה הוא כפות, הוא אינו חצר המשתמרת לדעתה של האישה. לפי הריצב"א, לעומת זאת, השאלה היא כמה חזקות השלשלאות המחזיקות אותו – מבלי להתייחס לרוח כלל.

~*~

כך היה זה נראה אם היינו חוזרים למצרים לאחר כריתת הברית עם ה': היינו חוזרים למצרים לא כעבדי פרעה, אלא כעבדי ה' – המכבד את ההסכמים שנעשו עם שליט של אומה זרה, ולכן במקרה אנחנו עובדים את מצרים – אבל באמת היינו עבדיו של ה'. פרעה יכול היה לשעבד את הגוף שלנו, אבל לא לשלוט ברוח שלנו.

 

[1] ראה רא"ש גיטין, פרק ח' סימן ה'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)