הרשמה בעיצומה

שיחה לפרשת ויקהל-פקודי - עם ישראל ולימוד התורה

  • הרב יעקב מדן

עם ישראל ולימוד התורה*

קרבנות ציבור – פרושים וצדוקים
פרשיית שקלים פותחת בחיוב הבאת מחצית השקל על ידי כלל ישראל:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'... וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם."   (שמות ל', יא-טז)
גמרא בבלית על נושא זה אין תחת ידינו, אבל בירושלמי לשקלים מובא כי דרישה זו נועדה לעגן את קרבנות הציבור של כל השנה בכסף חדש השייך למקדש, כאשר כל שנה מחדש, בחודש ניסן, נדרשים ישראל להביא כסף מחדש:
 
"דתני זאת עולת חדש בחדשו יכול יהא תורם בכל חדש וחדש? ת"ל בחדשו לחדשי, בחודש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה. יכול באיזה חדש שירצה? נאמר כאן חדשי ונאמר להלן חדשי, מה חדשי שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן אף חדשי שנאמר כאן אין מונין אלא מניסן."        (ירושלמי שקלים פ"א ה"א)
לאמר, בחודש ניסן נגבה תשלום מחצית השקל עבור קרבנות הציבור. דברים אלו הברורים לנו, היו נתונים במחלוקת משמעותית בין הצדוקים לפרושים בשלהי בית שני, וכך נאמר במגילת תענית:
"מן ריש ירחא דניסן עד תמניא ביה אתוקם תמידא דילא למספד".
ובסכוליון, ה"גמרא" על מגילת תענית, מבואר:
"אלין יומא דילא לאתענאה בהון ומקצתהון דילא למספד בהון. מן ריש ירחא דניסן עד תמניא ביה אתוקם תמידא דילא למספד.
 
שהיו בייתוסין אומרים מביאים תמידים משל יחיד זה מביא שבת אחד וזה מביא שתי שבתות וזה מביא שלשים יום ומה היו דורשים אמרו את הכבש אחד תעשה בבקר ליחיד משמע.
 
אמרו להם חכמים אין אתם רשאים לעשות כן לפי שאין קרבן בא אלא משל כל ישראל... תשמרו להקריב לי במועדו, שיהו כלם באים מתרומת הלשכה... וכשגברו עליהם ונצחום התקינו שיהו שוקלים שקליהם ומניחים אותם בלשכה והיו תמידים קרבים משל צבור וכל אותן הימים שדנום עשאום ימים טובים".
מי היו אותם בייתוסים? הצדוקים, המיוחסים למשפחת הכהנים בני צדוק, שעליהם מסופר בספר יחזקאל:
"וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי ה': הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי."  (יחזקאל מ"ד, טו-טז)
אותם כהנים, שגם היו בדרך כלל בעלי רכוש ומעמד והתגוררו יחד בירושלים, שלטו במקדש בעיקר באמצעות מינוי כהן גדול מטעמם, וכך יישמו את הכרעותיהם ההלכתיות. אותם כהנים מיוחסים סבורים כי בית המקדש שייך ליחידים, וממילא מעוניינים לאפשר ליחיד להביא מעצמו את קרבן התמיד.
המקדש, או המשכן, כפי שהוא מופיע בפרשתנו פרשת פקודי, עומד במוקד מחלוקת הצדוקים והפרושים. הפרושים חלקו, מתוך הנחה שבית המקדש שייך לכלל ישראל, והכהנים הם רק "שלוחי דידן" (קידושין כג:).[1] ההכרעה כשיטת הפרושים הייתה מסתמא עקב החזרת הכהונה הגדולה לכהן פרושי ולא צדוקי, וכך הצליחו חכמים למסד את צורך הקרבת התמיד מכספי הציבור.
 
המשכן – יעד לאומי
 
אך מה המשמעות של פעולה זו – וכי על כל הכרעה הלכתית תקנו חכמים שלא להספיד באותו יום? נמצאו תאריכים כלים ומאורעות אינם כלים!
דומה, שכדי לבאר את עומק המחלוקת בין הפרושים לצדוקים, עלינו לעמוד מעט על משמעות המקדש. הרמב"ם בתחילת הלכות מלכים מונה שלוש מצוות שנצטוו ישראל עם כניסתם לארץ:
"שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה".  (רמב"ם מלכים א', א)
ברור לנו שאין משמעות עצמאית למינוי המלך והכרתת זרעו של עמלק, והם רק שלבים בדרך לכינון המקדש.[2]
 
המשכן והמקדש הם רק תנאי
 
אך ברור, שגם המקדש עצמו אינו המטרה הסופית. אפשר לדבר על מטרה נעלה ואמורפית יותר כמו "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", אך נוכל גם להתמקד במטרה ממשית יותר – "לקרב ישראל לאביהם שבשמים".
בסוף ימי בית ראשון עולה בנביאים ביקורת רבה על היחס למקדש כעצמאי, וכך אצל ירמיה:
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה: כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם: וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם...
הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה'."  (ירמיהו ז', ג-יא)
ירמיהו יוצא חוצץ נגד התפיסה – "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל", תוך הסתמכות על "וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ"! לא ייתכן כי אדם יחטא ויסתמך על עבודת המקדש שתציל אותו. כיודע, דברים מעין אלה מופיעים גם אצל ישעיהו הנביא.
ואולי נאמר שמדובר דווקא בימי בית ראשון? לא היא. הקב"ה אומר זאת מפורשות לשלמה המלך עם בניית המקדש:
"וַיֵּרָא ה' אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִית... אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים:
וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת אֲבֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיַּחֲזִקוּ בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּעַבְדֻם עַל כֵּן הֵבִיא ה' עֲלֵיהֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת."     (מל"א ט', ב-ט)
הקב"ה אומר מפורשות לשלמה כי בית המקדש יכול לעמוד חרב, אם עמידתו לא תגובה בשמירת מצוות.
 
"אף כי נהרגו לפני המזבח"
 
דברים אלו, הגיעו לידי אבסורד המתואר בטרגיות אצל יוסף בן מתתיהו, בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים":
"והנה נסתם פי העמק ופומפיוס צוה להעלות מגדלים גבוהים על הסוללה והקריב את מכונות המלחמה המובאות מצור ונסה להרעיש את חומות הר-הבית אחרי אשר גרשו הבליסטראות את היהודים העומדים לו לשטן על החומה. אבל מגדלי הר-הבית במקום הזה, הנפלאים בגדלם ובהדרם, החזיקו מעמד זמן רב.
בשעת התלאות והרעות הרבות, אשר מצאו את הרומאים הצרים על העיר, התבונן פומפיוס לדרכי היהודים והשתומם לאמץ-רוחם וכח-סבלם ועל כל נפלא בעיניו, כי לא הרפו מעבודת א-להיהם בהתהלכם בין חצים מעופפים ואבני-קלע. כאלו שלטה בעיר מנוחה שלמה מעברים העלו קרבנות התמיד דבר יום ביומו ונעשו כל הטבילות ויתר מנהגי עבודת הא-להים לכל פרטיהם ודקדוקיהם. וגם בעצם היום שבו נכבש הר-הבית לא הפסיקו הכהנים את קרבנות היום כחק לעבודת הא-להים, אף כי נהרגו לפני המזבח...
ורבים מן הכהנים ראו את האויבים עולים עליהם בחרבות שלופות ולא חתו מפניהם ונשארו על עמדם לעבוד את א-להיהם. ובעוד הם זורקים את דם הקרבן ומתקנים את מעשה הקטרת נשחטו על זבחיהם, כי עבודת הא-להים קדמה בעיניהם להצלת נפשם. רבים נהרגו בחרב אחיהם הקמים עליהם ורבים לאין-מספר הפילו את עצמם מראשי המגדלים. ומקצתם יצאו מדעתם למראה הפורענות ושלחו אש מסביב לחומה ונשרפו חיים. מן היהודים נהרגו שנים-עשר אלף איש"      (קדמוניות היהודים ספר ראשון, פרק שביעי)
כהנים עומדים במקדש, ובמקום להציל נפשם ממשיכים את עבודת הקרבנות עד מותם! אין לנו נביאים משלב זה של ימי בית שני, אך פלביוס מספיק כדי להראות לנו עד כמה התופעה שהזכרנו אינה חד פעמית.
מסירות הנפש הזו באה לידי ביטוי עוד פעמים רבות בספר, ונזכיר מה אירע כאשר ציווה גאיוס, הוא הקיסר קליגולה, את שליחו פטרוניוס, להעמיד פסול בדמותו בקרב ההיכל:
"וכאשר ענוהו היהודים בשם תורתם וחקי אבותיהם, כי אסור עליהם להציג תמונת סמל אלהים, ומה גם פסל דמות בשר-ודם, ולא בקרב ההיכל בלבד, כי-אם גם ביתר המקומות בארצם, השיבם פטרוניוס: "הן גם עלי לשמור את פקדת אדוני, ואם אעבור עליה בחמלתי עליכם, הלא בן-מות אהיה בצדק ובמשפט, ואמנם לא אני אלחם בכם, רק האיש אשר שלחני, והן גם אני נכנע למצותיו כמוכם."
לדברים האלה קרא העם קול גדול, כי הוא נכון לכל סבל על חקי האבות. אך פטרוניוס השתיק את צעקתו ואמר: "אם כן, מלחמה לכם בקיסר!" היהודים השיבוהו, כי הם מקריבים פעמים ביום זבחים לשלום הקיסר ועם הרומאים, אולם אם ירצה להציג בהיכל את הצלמים, הנה יטל עליו לשחוט את כל עם היהודים לראשונה, כי ברצון ימסרו את נפשותיהם לטבח עם טפם ונשיהם.
לשמע הדברים האלה השתאה פטרוניוס מאד על אמץ-לב האנשים האלה ועל יראתם את א-להים, אשר לא תשוב מפני כל, וחמל עליהם בראותו כי הם נכונים לקראת המות. ובפעם ההיא נפרדו מבלי אשר נעשה דבר."     (שם ספר שני, פרק עשירי)
יסוד הדברים בבלבול שבין המטרה לאמצעי – גם המקדש אינו אלא אמצעי להשראת שכינה, ועבודת המקדש אינה מטרה בפני עצמה!
 
בין משכן ללימוד תורה
 
כלפי מה הדברים אמורים? עם החורבן, החליפה מצוות תלמוד תורה את עבודת הקרבנות, החל באמירת הקרבנות לפני פסוקי דזמרא, שלאחריה יש האומרים: "כשיסיים פרשת העולה יאמר: יהי רצון מלפניך שיהיה זה חשוב ומקובל כאילו הקרבתי עולה." (שו"ע או"ח סי' א סע' ז).
 
בהמשך הדורות, ועם התגברות תלאותיו של עם ישראל, קם מאור הדורות – הגאון רבי אליהו מווילנא ותלמידיו, אשר מסרו נפשם להעצמת לימוד התורה. תלמידו, רבי חיים מוולוז'ין, אשר כתב את הספר "נפש החיים", מיסד מחדש את לימוד התורה כגורם דומיננטי ומשמעותי בהוויית עם ישראל. לארבעה שערים מתחלק ספרו, והשער הרביעי מעמיק את נושא "תורה לשמה". בפרק השלישי נאמר במפורש על הביטוי "תורה לשמה" – "אבל האמת כי ענין לשמה פירוש לשם התורה".
ובהמשך, בפרק ט', מביא נפש החיים:
"וכן בענין ההיתר להפסיק באמצע הלימוד להתבונן עוד מעט ביראת ה', שהמשילוהו ז"ל להיתר עירוב הקב חומטין בכור תבואה, מינה נמי: שכמו שאם עירב בכור תבואה יותר מקב חומטין אשר איננו צריך לקיום התבואה הרי הוא גזל ואונאה. כן בענין היראה: אם יאריך בה האדם זמן יתר מכדי מדתה הנצרך לקיום ושימור רב תבואות התורה, הרי הוא גוזל אותו הזמן העודף מהתורה שהיה צריך ללמוד באותו העת, כי לא הורשה לעסוק בהתבוננות וקניית היראה אלא כפי אשר ישקול בשכלו לפי טבעו וענינו, שזה העת הוא צורך והכרחי לו לעסוק בקניית היראה ומוסר לצורך השימור והקיום של תבואת התורה.
ובאמת כי האדם הקבוע בעסק התורה לשמה כמו שפירשנו בפ"ג ענין לשמה. איננו צריך לרוב עמל ויגיעה ואורך זמן העסק בספרי יראה עד שיוקבע בלבו יראתו יתברך כאותו האדם אשר איננו קבוע בעסק התורה, כי התורה הקדושה מעצמה תלבישהו יראת ה' על פניו במעט זמן ויגיעה מועטת על זה, כי כך דרכה וסגולתה של התורה הקדושה כמ"ש כל העוסק בתורה לשמה כו' ומלבשתו ענוה ויראה".
עד כמה החשיב ר' חיים מוולוז'ין את לימוד התורה! אפילו יראת השם צדדית ביחס לחשיבות מצווה זו, ולכן נאמר בפרק הבא:
"ובשעת העסק והעיון בתורה ודאי שאין צריך אז לענין הדביקות כלל כנ"ל, שבהעסק ועיון לבד הוא דבוק ברצונו ודבורו יתב' והוא יתב' ורצונו ודבורו חד".
אין צורך לחשוב על הדבקות בה' בזמן הלימוד, כיוון שהלימוד הוא מטרה בפני עצמה. העצמה זו של התורה המשיכה לאורך דורות, וגם לאחר סגירת ישיבת וולוז'ין, שאגב, התרחשה אף היא עקב מחלוקת פנים-יהודית, תפיסה זו רווחה ביותר בעולם הישיבות.
 
אך דומה, שבזמן האחרון הוקצנה עמדה זו ביותר על ידי חלקים מסוימים בציבור, עד כדי כך שהתורה הופכת להיות המטרה היחידה והבלעדית, שגובה גם מחירים כבדים בתחום היחס לעם ישראל. אנו צריכים לזכור, שמעבר לחשיבותו העצומה של הלימוד כמטרה בפני עצמה, בסופו של דבר הוא משרת מטרה רחבה יותר, של קירוב ישראל לאביהם שבשמים.
 
אנו מאמינים כי התורה היא דרך טובה ומעצימה לקרב את עם ישראל, אבל צריך לוודא שלכל הפחות לימוד התורה אינו פוגע בשאר חלקי עם ישראל. התורה החליפה את המקדש, ועל כן אנו מתייחסים אליה כמטרה ברורה ומובנת, אך זאת צריך לעשות רק עד גבול מסוים.
 
כשם שהנביא ירמיהו לא מוכן לקבל מצב שבו המקדש עומד מנותק בפני עצמו, כך גם אנו לא יכולים להתעלם מעם ישראל במאבק על התורה.
המאבק על התורה יכול להיות בצורת עצרות תפילה, אך הוא גם ליצור חילול השם ופגיעה בעם ישראל. איננו יכולים לקבל מצב שבו התורה פוגעת בעם ישראל, כיוון שהתכלית הסופית היא קירוב ישראל לאביהם שבשמים, ולא רק פיתוח של התורה בפני עצמה.
 
 
 
 
*
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן
עורך: אלישע אורון
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 

*     השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת פקודי-שקלים ה'תשע"ד סוכמה על ידי בנימין פרנקל, ונערכה ע"י אלישע אורון. השיחה פותחת במצוות השקלים וממשיכה בעיסוק במשכן, אשר בנייתו נחתמת בפרשתנו. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.
[1]     כמובן, שגם העמדה "כהנים שלוחי דרחמנא" מובאת על ידי תנאים פרושים, אלא שבצורה מוקצנת יותר אנו רואים הדים למחלוקת הצדוקים והפרושים בשאלה זו, ואנו השתמשנו בביטוי זה בדרך מושאלת.
[2]     נעיר, כי שאול עצמו איבד את כוחו בדיוק כשתעה בשני גורמים אלו. כאשר חשב שיש משמעות עצמאית להשמדת עמלק ולא המתין למעורבות א-לוהית המתבטאת בנוכחות נביא, הוא המשיך ונכשל מכאן ולהבא גם ברדיפת דוד. רדיפה זו הביאה את שאול לשכוח את מטרת מינויו למלך, ולהתייחס לעצם מלכותו כמטרה בפני עצמה, שדוד מפריע לה ומסכל אותה.