דילוג לתוכן העיקרי

במדבר | החשיבות שבתהליך

קובץ טקסט

*

פרשת במדבר, הפותחת את חומש הפקודים, נקראת תמיד לפני חג השבועות הקרב ובא עלינו לטובה. הרמב"ן בהקדמתו לחומש כותב:

"והספר הזה כולו במצות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר ובנסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא וספר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב וצוה איך תחלק הארץ להם ואין בספר הזה מצות נוהגות לדורות זולתי קצת מצות ובעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים ולא נשלם ביאורן שם והשלימן בספר הזה".

לדברי הרמב"ן, ניתן לקבוע כי מלבד מספר מצומצם של מצוות, המצוות הכתובות בחומש הן מצוות הנוהגות לשעה בלבד ולא לדורות. קריאת דברים אלו מעוררת שאלה נוקבת: מצוות אלו, שנהגו לשעה בלבד לפני כמה אלפי שנים – מה משמעותן בשבילנו, אנו העומדים פה היום?

מעמד הר סיני – נקודת ציון

מבחינה מסוימת, רגילים אנו לראות את מעמד הר סיני כשיא התגלותו של ה' בעולם. לאחר יציאת מצרים, לאחר היציאה ממ"ט שערי טומאה, זוכים עם ישראל להתגלות הגדולה ביותר מאז ומעולם. אולם, אנו נוטים לשכוח כי בתחילת דרכו של משה כמנהיג, עמדו לפניו שתי מטרות ולא אחת.

המטרה הראשונה היא אכן הבאת עם ישראל למעמד הר סיני. לא נאריך כאן בחשיבותו העצומה של המעמד, ואת משמעותו לטווח הקצר והארוך. הציווי לכך נאמר למשה בהיותו בסנה:

"בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". (שמות ג', יב)

אולם, כאמור זוהי איננה מטרתו היחידה. המטרה השנייה העומדת לנגד עיניו של משה היא הבאת עם ישראל לארץ כנען, אל ארץ ישראל. מטרה זו, יודעים אנו, תתממש בפועל על ידי תלמידו יהושע. כך מתאר ה' למשה:

"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". (שמות ו', ח)

אם כן, מעמד הר סיני הוא רק מטרה אחת מתוך שתיים להן חותר משה. זהו אכן שיא, אך שיא המהווה חלק מתהליך.

תנועה מתמדת

ראוי לציין כאן את שיטתו הידועה של הרמב"ן בביאור תפקידו של המשכן. הרמב"ן סבור כי המשכן נועד למעשה להמשיך את מעמד סיני יום יום, באמצעות הנכחתו של ה' בתחתונים. קדושתו של ה' נמשכת מעבר לתחום המצומצם של המשכן, מעבר למגבלות המקום והזמן.

למעשה, תהליך זה של הנכחת שמו יתברך בעולם הוא תהליך ללא סיום. גם הכניסה לארץ איננה מטרת העל והמטרה הסופית. זהו תהליך הנמשך הלאה והלאה, לאורך כל חיי הפרט והאומה.

וכאן התשובה לשאלה בה פתחנו. אכן, הפרטים אשר בספר במדבר מתייחסים לנקודת זמן מסוימת על פי ההיסטוריה – הן הסיפורים הן המצוות. אולם, הרבה מאוד יש לנו ללמוד מאותם תיאורים ארוכים. ישנה חשיבות עצומה לתהליך, לשלבים ולמאמץ, אשר ניתן ללומדם מספר במדבר.

אינו דומה אדם שהגיע לארץ המובטחת לאחר ששהה ארבעים שנה במדבר, לאדם שהגיע בלי חווית המדבר. מי שחווה את "וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה", את "חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ"; מי שהלך בארץ לא זרועה, וסבל את תלאות הדרך, את רגעי השפל עם רגעי השיא – אדם כזה נמצא במצב שונה לחלוטין מאדם שלא עבר זאת.

משימתנו הרוחנית בחיינו היא להמשיך בתנועה מתמדת, אע"פ שאין יעד סופי ממשי. ההתמקדות היא בתהליך עצמו. אומרים אנו בהגדה של פסח:

"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו".

על אמירה זו נהוג לשאול – מהו הערך של עמידה על שפת הר סיני, מבלי לקבל את התורה? אולם עצם ההגעה להר סיני, עצם המאמץ וההכנה, בעלי חשיבות עצומה הם. הללו מביאים לעיתים להישגים מוגדרים, דוגמת "כאיש אחד בלב אחד", אך לעיתים החשיבות היא בתהליך בלבד, מבלי שהושג ערך מסוים עליו ניתן לשים את האצבע.

הגמרא בברכות (ה.) אומרת:

"תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על-ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא".(בבלי ברכות ה ע"א)

מדוע ניתנות מתנות אלו על ידי יסורים? מן הגמרא משמע שזוהי כוונת ה' מלכתחילה, ולא מדובר בתוצאה של מעשינו. אכן, כך הייתה כוונתו המקורית של בורא עולם, מתוך ידיעה שדווקא חווית היסורים, דווקא עמל הדרך, הם אשר יביאו לעולם הבא משמעותי יותר, לארץ ישראל חשובה יותר, לתורה אמתית יותר.

לאחר מעמד הר סיני נאמר:

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים". (במדבר י', לג)

הרמב"ן מסביר:

"אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה".

נראה שעיקר דיוקו של הרמב"ן נובע מכך שבני ישראל נוסעים "מהר ה'". הם אינם נוסעים לקראת מטרה מסוימת, אלא בכדי לנוע ממקום מסוים. תנועה זו, שאיננה תנועה קדימה, מתעלמת מחן החשיבות של התקדמות. כנגד מגמה זו יוצאים חז"ל במדרש.

לעומת זאת, אנו מוצאים באותה פרשה התנסחות אחרת של משה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל." (במדבר י', כט)

לעומת תיאור התורה את המסע של עם ישראל, משה מתכנן לנסוע אל המקום. למשה ישנו יעד, מטרה. משה מתכנן להתקדם, ולא חלילה להישאר באותו מקום.

בברית מילה, אנו מברכים בין השאר "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". האבודרהם מסביר שאין כוונת הברכה למעשה המילה בלבד, אלא גם להכנסת הרך הנולד לבריתו של ה' עם אברהם וזרעו, ברית אשר כוללת הליכה בדרכו של אברהם, עליו נאמר:

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו". (בראשית י"ח, יט)

הכנסת הבן לברית היא הכנסתו לתהליך. תהליך זה כולל מצוות מסוימות, כהליכה בדרכי צדקה ומשפט – מטרות בפני עצמן, שאינן פשוטות כלל ועיקר; אולם, גם הצדקה והמשפט נמצאים תחת הכותרת המחייבת, הכותרת הנרחבת והאין-סופית: "דרך ה'".

החיים כתהליך

חשיבותו של התהליך באה לידי ביטוי בכל. מערכת יחסים זוגית, למשל, חייבת להמשיך ולהתפתח לאורך השנים, והדברים נכונים גם לגבי תפילה, לגבי צדקה ומשפט ולגבי מקצוע. מעל הכול, הדברים נכונים לגבי תלמוד תורה.

ישנה חשיבות עצומה לעמל התורה, ליגיעה ולשקידה בה. הרוצה לקנות תורה, להפכה ל'תורה דיליה', צריך לעמול בה ולשקוע בתוכה. רק אדם כזה יכול לבוא בתוך שעריה, לתוך ד' אמותיה.

בספר איוב נאמר:

"כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף."(איוב ה', ז)

המהר"ל בתפארת ישראל מסביר כי פסוק זה מלמדנו שמטרת האדם היא העמל עצמו. אין מטרה סופית אשר ניתן וצריך להגיע אליה, מלבד העמל עצמו:

"וזה 'אָדָם לְעָמָל יוּלָּד', שהוא נולד ונמצא אל תכלית העמל, דהיינו להוציא השלמות אל הפעל. ולא יגיע להיות נמצא בפעל לגמרי לעולם, אבל תמיד יהיה עמל להוציא שלימותו אל הפעל, וזה שלימותו האחרון. ולפיכך אמר 'אָדָם לְעָמָל יוּלָּד', והעמל הוא היציאה אל הפעל. ותמיד הוא בכח עוד לצאת אל הפעל. כי זה האדם הוא בכח, ויוצא אל הפעל. וכמה שהוא יוצא אל הפעל, נשאר בכח לצאת עוד אל הפעל תמיד". (מהר"ל תפארת ישראל, פרק ג')

וארשתיך לי לעולם

בסופה של ההפטרה אנו קוראים:

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים." (הושע ב', כא)

הפסוק מכיל סתירה מיניה וביה. ידוע לנו שזמן האירוסין הוא פרק זמן מוגבל: בזמן המשנה, נמשך זמן האירוסין שנה; היום, מדובר בפרק זמן קצר הרבה יותר. בין כך ובין כך יש לשאול היאך זה מברך הנביא באירוסין עולמיים? כיצד ניתן להישאר במצב ביניים זה?

כדי לענות על שאלה זו, נעיין ברמב"ם בהלכה הראשונה בהלכות אישות:

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ'" (רמב"ם אישות א', א)

קודם מתן תורה נישואין היו מתבצעים באופן ישיר ופשוט: אם רצה הוא ורצתה היא, הרי שהם מתחילים לגור ביחד, ומעתה ואילך הם נשואים.

במתן תורה התחדש שלב ביניים: אירוסין. משמעותו של שלב ביניים זה היא הפיכת הנישואין לתהליך. לא עוד קפיצה ממצב של פנויים למצב של נשואים; כעת, ישנו שלב ביניים, שלב אשר הופך את כל הראיה והפרספקטיבה של הנישואין. מעתה ואילך, יראו בני הזוג את מערכת היחסים ביניהם כתהליך, אשר יש להמשיך ולהתקדם בו לעולם.

זוהי השאיפה של הנביא בפסוקים אלו. וארשתיך לי – לעולם. ההתקדמות והשאיפה מעלה צריכים להתקיים לעולם. איננו מעוניינים בשיא חד פעמי, ולא ביעד ומטרה סופיים, כי אם רצון להמשיך, להתקדם ולהתפתח. להתעלות בתורה, בעבודה ובגמילות חסדים. להתפתח בתחומי צדק ומשפט, חסד ורחמים המתוארים בפסוק. להתקדם במידות טובות, המחזירות אותנו לברית ה' עם אברהם ולדרך ה' הנזכרת שם.

אך ורק בדרך ארוכה זו, ניתן להגיע לשיא האמיתי, אותו מתאר הנביא בפסוק שלאחר מכן:

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'". (הושע ב', כב)

 


*     השיחה נאמרה בליל שבת פרשת במדבר ה'תשע"ג, סוכמה על ידי עמנואל מאייר ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)