השיחה נאמרה בליל שבת פרשת בחוקותי. סיכם עמנואל מאייר, וערך אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

 

השיא של חומש ויקרא והנפילה

בתחילתה של פרשת בחקותי אנו קוראים את הברכות שמברך הקב"ה את עם ישראל:

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם..."  (ויקרא כ"ו, ג-ה)

מדובר כאן בשיא של ברכת ה': והשיג לכם דיש את בציר, ובציר ישיג את זרע. מצב של שלום, אכילה לשובע וברכת פריה ורביה. בנוסף, מדגישה התורה כאן את נוכחותו של ה' בתוך עם ישראל: 

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹוהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". (שם, יא-יב)

הרמב"ן על אתר אף מדגיש ומבאר את נוכחות ה' זו: "אבל הענין סוד מסתרי התורה אמר שיתן משכנו בתוכנו והנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו... והטעם בזה כי הברכות ההם אע"פ שהם נסים הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם".

לכאורה היה ראוי לסיים את חומש ויקרא בנקודה זו, בסוף הברכות. אותו חומש שמתחיל בהתקרבותו של האדם לה' יסתיים בתהליך ההפוך, מה' לישראל. תהליך שראשיתו "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'" (ויקרא א', ב), וסיומו בשיא השיאים בהקשר זה: נוכחתו של ה' והשריית שכינתו בתוך העם.

אולם, החומש לא מסתיים כאן; מהר מאוד אנו מתחילים ללמוד על הקללות. בין אם חטאי בני ישראל שורשם בהליכה אחרי אלוהים אחרים, בין אם מקורם בחולשה אנושית ובין אם הם נובעים מתפיסת הנהגת ה' בעולם כ'קרי', מקרה – בני ישראל חוטאים בסופו של דבר, ומקבלים את עונשם הכבד מאת ה'.

קללות אלו כה חזקות, והקשר עם ה' מגיע למצב כה בעייתי, עד שאפילו כאשר הקללות מסתיימות – אין הן מסתיימות הודות להתנהגותם של בני ישראל. ה' מחליט לחדול מן הפורענות, משום זכות האבות בלבד! 

"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר... וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'." (שם, מב-מה)

מה נורא הדבר! אותה זכות אבות, אשר עד היום אנו מזכירים אותה יום יום בתפילותינו; אותה זכות אבות, עליה מבוססות רבות מן הסליחות אותן אנו אומרים בחודש אלול; אותה זכות אבות, שהצילה את בני ישראל מן הפורענות אי אז.

התחושה המתקבלת היא שללא זכות אבות, אין לנו עמידה. אין לנו במה להינצל. כאשר הגמרא בשבת (נה.) אומרת כי תמה זכות אבות, קופצים התוספות ומבהירים: "אומר רבינו תם דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה דהא כתיב וכו'..."

הבחירה החופשית

מה מביא אותנו לרמה כזו של שפל? מדוע אחרי חומש שלם שכולו קדושה וטהרה, של ממלכת כהנים וגוי קדוש, אנו יורדים לשפל שכזה? כמובן, הדברים מורכבים ביותר, ואין כאן המקום לפרוש אותם במלואם. אולם ניתן לומר שהעניין כולו נובע מאותה נקודה שורשית ובסיסית – הבחירה החופשית שניתנה לאדם.

בדרך משל, הדברים מזכירים את חינוך האב לבנו. אחד מן האתגרים בחינוך הוא צפייה בבן עושה את טעויותיו. האב רוצה לתקן את בנו ולהדריכו, אך יודע ומבין שלעיתים דרך הלימוד הטובה ביותר היא על ידי ניסוי וטעייה. על כן, יצפה האב בבנו בעשותו טעויות בזו אחר זו, ולא יתערב במעשיו. בכך מאפשר האב לבנו לממש את בחירתו החופשית. כך גם ה', אשר נותן לנו את הבחירה החופשית, ובכך מאפשר לנו לעשות טעויות.

חופש בחירה זה אכן מביא לעיתים רבות לטעויות ולנפילות. מלבד חומש שמות שמסתיים בנקודת שיא של נוכחות ה' במשכן, מסתיימים החומשים הבאים בנפילות. חומש ויקרא מסתיים בפורענות של פרשתנו. חומש במדבר, שמתחיל בשיא של מחנה ישראל המסודר כולו מסביב למשכן, מתאר תפנית שמתחילה בנוני"ם ההפוכות הפותחות סדרה של חטאים, בזה אחר זה, עד לחטא בעל פעור. אף סופו של חומש דברים בפורענות ארוכה ונוראה בפרשת האזינו.

 המעורבות הנפשית

כל זאת, בשל אותה בחירה חופשית. אותו מרכיב בסיסי, אשר מהווה את מותר האדם מן הבהמה. בחירה חופשית זו פוגשת את האדם בכל צומת של חייו. לעיתים רבות, המרכיב אשר יכריע את בחירתו באותה צומת היא מעורבותו הנפשית.

שתי דוגמאות להמחשת העניין. אם אדם מתלבט אם לתת ממונו עבור עני, הרי שחיבור נפשי עמוק אליו יכריע את הכף ויגרום לאותו אדם להחליט להכניס את ידו לכיסו ולחלק ממעותיו. מעורבותו הנפשית השפיעה על בחירתו.

כאשר אדם מתלבט אם לתרום מממונו למוסדות תורה, הרי שחיבורו לתורה, ללימודה וללומדיה יגרום לאדם  להרגיש מחויב לכך. גם כאן החיבור הנפשי משחק בתפקיד מפתח.

חומש ויקרא פותח, למעשה, בבחירה חופשית אשר יש בה מן המעורבות הנפשית האמורה: אדם המתנדב להביא קרבן עולה: 

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".  (ויקרא א', א-ב)

אדם מחליט להביא קרבן עולה בכדי להביע את קרבתו לה'. יש לשים לב בהקשר זה להבדל משמעותי ביותר שבין קרבן מנחה וקרבן בהמה. בקרבן מנחה אין כל השקעה ממונית. ערכה הכספי של המנחה מינימלי ביותר, ועל כן תכניה של המנחה חייבים לבוא לידי ביטוי בתחום הרגשי, ההתנדבותי.

לא כן בקרבן בהמה. כאן האדם משקיע ממיטב כספו, ועלול לחשוב שדי בכך. לדעתו, עצם ההשקעה מעידה על כוונותיו כאלף עדים, וממילא אין הוא נדרש לתת לכך ביטוי רגשי. נביאים רבים מדגישים את הבעייתיות בקרבנות, ובעיקר בשל סיבה זו. האדם משקיע ממון כה רב, וכבר לא מרגיש צורך ברגש, בחיבור – שהוא, בעצם, העיקר.

כידוע, קין בחר להביא קרבן, אך לא להשקיע בו באופן ראוי. יש להניח שאילו היה יודע את סוף הסיפור, ודאי היה משקיע הרבה יותר באותו קרבן; אולם נשאל, אילו אכן היה עושה זאת, האם היה משתווה אז להבל? לא ולא! עצם ההשקעה הכספית צריכה להיות ביטוי לאשר מתחולל בנפשו של האדם וביחסיו עם ה' – לא ביטוי כספי בלבד!

זוהי, אם כן, חשיבותה של המעורבות הנפשית, שקיימת ומשפיעה בכל מעשה שעושה האדם. החיבור הנפשי צריך להימצא בכל, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, בתפילה ובלימוד תורה, בצדקה ובגמילות חסדים. חשיבותו של הדבר אינה רק בהתעלות עבודת ה' של אדם – מדובר ברמה בסיסית של מוסריות.

יעקב אבינו מתאר בפני לבן את השקעתו ומאמציו ברעיית הצאן: 

"וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי... זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי..." (בראשית ל"א, לו-מב)

יעקב היה יכול להשקיע מעט פחות, להימנע מקרח ומחורב בלילה, ובמקרה הגרוע ביותר היו אובדים פרטים בודדים מן הצאן. אולם יעקב לא הרשה לעצמו לנהוג כך. השקעתו הייתה ברמה הגבוהה ביותר האפשרית. הרמב"ם בסוף הלכות שכירות מתייחס למסירותו זו של יעקב: 

"וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר "כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן" (בראשית ל"א, ו). לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד." (רמב"ם שכירות ל', מג)

כינוי 'צדיק' ייחודי זה שניתן ליעקב נובע ממוסריותו בעבודתו את לבן, מוסריות אשר באה לידי ביטוי במעורבותו הנפשית הגבוהה.

~*~

אחד התחומים בו אנו נדרשים למעורבות נפשית הוא לימוד התורה. לאחרונה שמעתי דיון בין תלמידים שהתייחס לשאלה מעניינת: מי מבין השניים עדיף – תלמיד אשר יושב בישיבה, משקיע מעט ביותר, אך הודות לכישרונו מגיע להישגים כבירים; או שמא תלמיד אשר משקיע את מיטב מרצו וכוחו ללימוד, ואף על פי כן לא רואה ברכה בעמלו ולא מגיע לידיעת תורה?

כמובן שהתשובה לשאלה תלויה במטרה, במה אנו מחפשים. אדם שמחפש רופא, עיקר עניינו הוא ברמת הידע ובמקצועיותו של הרופא, ולא בשאלה כמה השקיע והתאמץ הרופא במהלך שנות לימודיו. אולם, בתורה – לא זוהי המטרה, אין זה הדבר אותו אנו מחפשים. המטרה כאן היא עצם החיבור הנפשי, העמל גופו.

פרשתנו פותחת בפסוק: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם." (ויקרא כ"ו, ג)

הביטוי המופיע כאן מעניין ביותר: לא שמיעה בקולו של ה', אלא הליכה בחוקותיו. הליכה אחריו מתוך רצון, מתוך דביקות ומתוך מסירות. בהתאם לכך מפרש רש"י על אתר: "אם בחקתי תלכו: יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה".

עמל התורה הוא אשר נדרש כאן. עמל התורה עומד כאן במוקד העניין. המדרש מתאר כיצד משה עלה למרום לקבל את התורה: משה נמצא למעלה ארבעים יום, ובכל יום – לומד את התורה מחדש, ושוכחהּ. לומד מחדש – ושוכח. לבסוף, לאחר השקעה מרובה זו במשך ארבעים ימים חוזרים ונשנים, ה' נותן לו את התורה במתנה! ורק בזכות מתנה זו זכה משה וידע את התורה.

עמל התורה, המבטא את החיבור הנפשי לתורה – אותו אנו מבקשים. הוא שמביא לנו את הברכות, וחשוב מכך, את נוכחותו של ה' בתוך עם ישראל. מטרתנו היא השקיעה בתורה, השקידה בה. אם נעשה זאת כראוי, נהיה ראויים בעזרת ה' לברכות המתוארות בראשית פרשתנו, על כן מרכיביהן.