דילוג לתוכן העיקרי

עשרה בטבת | הפקת לקחים: מיסודות האמונה

קובץ טקסט
0:00 0:00
100
1.0x
  • 0.25x
  • 0.5x
  • 0.75x
  • 1.0x
  • 1.25x
  • 1.5x
  • 1.75x
  • 2.0x

השיחה הועברה בעשרה בטבת תשנ"א. תמלול ועריכה: נועם שליט וגילעד הסה. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב

הרמב"ם פותח בהלכות תעניות:

"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור. שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים..." (פרק א, א-ג)

הדברים אמורים כלפי תעניות שמתעוררות בעקבות צרה מסוימת. צרה עכשווית ונוכחית. תעניות ציבור, לפי הרמב"ם, הן חלק ממערך של תגובה על צרה אבל הם תקפים גם לגבי אותן תעניות שאינן מתוקנות ונגזרות בגין צרה המאיימת על הציבור אלא שמתיחסות לעבר.

ובהמשך אומר הרמב"ם:

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'" (פרק ה, א)

זוהי לא רק תזכורת לגבי העבר אלא יש כאן אותה מגמת תשובה שהוא הזכיר בפרק א. זה לדעת הרמב"ם המסר המרכזי של תעניות - הפקת לקחים. ככל שאדם רואה ומבין מה היה הקשר הסיבתי בין התנהגות מסוימת לבין פורענות שבאה בעקבותיה ובדבר הזה יש כדי לעורר הלבבות ולהביא לידי הרהורי תשובה ומהרהורים לתשובה בפועל. היסוד המחשבתי הזה, עובר כחוט השני דרך פרשיות התוכחה בתורה, דברי נביאים, והתבטאויות של חז"ל בנושאים מקבילים, והנקודה הזאת היא מיסודות האמונה.

 

רתיעה מוסרית ורתיעה דתית

אף על פי כן, מתחייבת ומתבקשת זהירות מסויימת ככל שבאים לתרגם את הקו המחשבתי הזה לגבי מציאות עכשווית, ככל שבאים לתת פרשנות מדויקת למאורעות ולמה שנדמה שעומד מאחוריהם. הדברים נאמרים במישור פורענות הפרט ועל אחת כמה וכמה בכל הנוגע לפורענות הכלל. יש דברים שנאמרו וגרמו בשעתם לסלידה ורתיעה ובמידה מסוימת לזעזוע בציבור הרחב. והזעזוע הזה כל כולו מוצדק מכמה סיבות, בחלקן מוסריות, ובחלקן דתיות-מחשבתיות.

במישור המוסרי - כלום אדם מצדיק דינו של חברו? האם אמונה בהשגחה ובזיקה בין תורה ומצוות למתרחש בתוך כנסת ישראל נותנת את הזכות לבא ולקבוע שארוע אחד ארע בעקבות אירוע אחר, וכאילו להצדיק את הדין הנידון? בחז"ל יש שיפוט מאוד ברור לגבי קביעת אמרות כאלה. הגמרא בבא מציעא אומרת:

"אם היו יסורין באין עליו אם היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר את בניו אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד" (נח:) 

מי שמדבר כך עובר על איסור של אונאת דברים. ואין פשר הדבר שבהכרח חבריו של איוב טעו. אולי הם צדקו. אבל גם אם צדקו - לא הייתה להם הזכות, לא המוסרית ולא ההלכתית, לבוא להטיף לו בדרך זו.

ישנה רתיעה מוסרית והלכתית מעצם הדברים, וישנה רתיעה מוסרית גם מתוכן הדברים, מקביעת היחס והפרופורציות בין טרגדיה מסויימת לבין עבירה שעומדת כביכול מאחוריה. ראשית מפני שבהרבה מאוד מקרים מרגישים שאין התאמה ואין הקבלה בין העבירה לבין העונש. ובעיה חמורה שבעתיים היא לשון הגמרא בפסחים (פט) - טוביה חטא וזִיגוּד מִינְגַד - אדם אחד חטא ואדם אחר סובל? גם אם נניח לרגע שעל מה שמתרחש באתר מסויים מגיע עונש חמור, למי מגיע העונש?

יש כאן כאמור רתיעה מוסרית, אך יש גם רתיעה דתית. בדבר כזה יש יוהרה וחוצפה כלפי שמיא. אדם מתייצב וקובע - זה הפירוש המוסמך לתרחיש פלוני או אלמוני. זו רתיעה דתית מעצם אמירת הדברים. אך לא פחות, יש כאן רתיעה דתית גם מתוכן הדברים. אנו אמונים על תפיסה ברורה וחד משמעית שקבע אברהם אבינו וכנסת ישראל לא זזה הימנה כמלא הנימה. צדק, יושר, אמת ואמונה, מכלול המוסר בהתגלמותו המלאה, הם פן של קיומו ומציאותו של הקב"ה. "א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא".

האמונה הזאת היא התשתית לכל הדיונים בשאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, היחס שבין השגחה להיסטוריה, כל הבעיתיות בנקודה הזאת היא שהכל מבוסס על הנחה אחת - השופט כל הארץ לא יעשה משפט?! כשאדם בא ומייחס לקב"ה דברים שלפי כל אמת מידה מוסרית והלכתית לא היה ניתן להמליץ עליהם, יש כאן פגיעה במלכות שמיים, באמונה ב"א-ל אמונה ואין עוול", וב"צדק ומשפט מכון כסאך". הדבר הזה הוא חמור ביותר.

יש הבדל עצום בין חובת התשובה לבין קביעה מדויקת על היחס בין אירוע פלוני לפורענות אלמונית. לחוש, ודאי שחייבים. לעשות בדק בית וחשבון נפש, ודאי שחייבים. אבל חשבון נפש שאיננו מלווה בקביעה יומרנית אלא שהאדם בא ואומר: "מי יודע, אולי", וגם על הספק הזה הוא מתעורר לתשובה.

אמנם, בחז"ל ובנביאים אנו מוצאים בכמה מקומות מפני מה אירע כך וכך. אך מי ומה אנחנו שנדבר בסגנונם של חז"ל והנביאים על אירועים היסטוריים ותהליכים חברתיים. חז"ל גם אינם עוסקים ביחס פרופורציונלי, בעונש שמגיע על עבירה מסוימת, אלא במישור רחב של הקבלה והתאמה, שרשרת סיבתית ארוכה, אולם זיקה ישירה? לא יעלה על הדעת. כך אם אדם מדבר בצורה כזאת, צריך להיות ברור שלא מדובר על סיבתיות ישירה אלא על השפעה כללית שבסופו של דבר מובילה לכיוון מסוים.

 

"מעבר לכל יכולת להקיף ולתפוס ולהבין ולנתח"

כלפי מה הדברים אמורים? היום עשרה בטבת, יום שנקבע כיום הקדיש הכללי, מעין יום זכרון לשואה.

אותו יסוד של הרמב"ם בהלכות תעניות מצוי עמוק בתודעתנו, אותו יסוד שהנביאים זעקו וצעקו אותו השכם והערב. הקשר הישיר בין התנהגותה של כנסת ישראל לבין מה שפוקד אותה, זהו מסר מרכזי של התנ"ך כולו. אבל כמובן שהנקודה הזאת לא מחייבת ולא מאפשרת את התרגום למישור המעשי ולא מחייבת להסביר למה דבר מסוים אירע.

זה נכון לגבי תהליכים היסטוריים בכלל, דברים שמידה של ענווה וצניעות יפה להם, אבל על אחת כמה וכמה כשמדובר באירוע איום ונורא מעבר לכל יכולת להקיף ולתפוס ולהבין ולנתח כאותה שואה איומה שפקדה את כנסת ישראל. אם יש מקום לזהירות מהתבטאות של הקשר "מפני חטאינו", על אחת כמה וכמה לגבי תקופת השואה.

ודאי שכמאמינים בני מאמינים אנו בשום פנים ואופן לא יכולים לשלול זאת אפריורית, אבל העובדה הזאת איננה אומרת שאנו מסוגלים לחייב ולומר שאכן כך. מי אנחנו שלגבי ציבור כזה, 10 פעמים כיוצאי מצרים ובתוכם המון קדושים וחסידי עליון, נבוא ונאמר בגלל זה?! מי מסוגל לבוא ולהצדיק את הדין באירוע כזה?. אפשר להצדיק את הדין במובן של "א-ל אמונה ואין עוול" אבל לא להצביע על קשר וזיקה מסוימים. אדם בעל רגישות דתית ומוסרית ודאי מתקשה לתפוס מה כבר היה יכול להיות שבגינו היה עונש כזה, שבמובן הפשוט והנסיבתי תבוא טרגדיה כה גדולה.

וודאי שאין ילוד אישה שמסוגל להבין כאן כיצד "טוביה חטא וזִיגוּד מִינְגַד", כיצד דווקא באותם חלקים במזרח אירופה בהם הדבקות בתורה ומצוות היתה יותר מושרשת ויותר אמיתית ומקיפה ממערב אירופה, דווקא הם ספגו את המהלומה הכבדה ביותר. וללא כל קשר לשאלה העדתית, יש מי שמסוגל בכלל להסביר כיצד ילדים קטנים הלכו לעולמם במשרפות בגלל תהליכים כלליים שלא שמרו מספיק שבת באיזה מקום? במישור של עונש פשוטו כמשמעו, אנו לא מסוגלים ולא רוצים. 

על אחת כמה וכמה שאדם לא יכול להעלות על דל שפתיו, שאותם רשעים ארורים ימח שמם וזכרם, יהיו דיראון לכל בשר, לראות בהם כביכול שלוחי דרחמנא?! אמנם יש מימד מסוים בתנ"ך של שימוש ע"י הקב"ה בגורמים מסוימים - "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי" אומר ישעיהו הנביא. אבל כל נימה מוסרית ודתית בתוכנו מרגישה שיש הבדל בין אשור להיטלר ימ"ש, ושישנם כלים ומטות כאלה שבשום פנים ואופן לא ניתן לקב"ה להיעזר בהם. 

לפני כמה שנים פורסם ראיון עם מורי ורבי הרב הוטנר ז"ל שהקים סערה בשעתו. אבל מכיוון קצת שונה. את הפסוקים "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר... ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים..." הוא הסביר שהמדובר במצב של נטישת הקב"ה. ועל זה אמר הרב הוטנר, יש תגובה שונה מעונש על חטא "רגיל" - ואנכי הסתר אסתיר. הוא טען שתהליך החילון שפקד את היהדות בזמן המודרני שייך לאותה פרשה, והתגובה אם כך היא הסתר פנים.

את פרטי הדברים אני לא זוכר אבל אני יכול להסביר היטב למה היתה הכוונה. קיומה של כנסת ישראל אבסורדי, נוגד את הסיבתיות וחוקי ההיסטוריה. לזה התכוונו חז"ל כשאמרו "אין מזל לישראל", לנקודה הזאת מתייחס הרמב"ן השכם והערב לאורך פירושו על התורה. לכל אומה, אומר הרמב"ן, יש מזל, כללים, גורמים. אך הכללים הרגילים, סיבתיות טבעית והיסטורית, אינם תופסים כלפי כנסת ישראל. אז מה מקיים אותה? "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". ההשגחה המיוחדת, אותה ברית אבות, היא המאפשרת את קיומה של כנסת ישראל בניגוד לכל חוקיות ובניגוד לכל סיבתיות והגיון. וממילא אם חלילה הזיקה הייחודית הזאת בטלה, בנסיבות כאלה אין לו חס ושלום זכות ואפשרות קיום. ואם ח"ו מגיעה תקופה של הסתר פנים שהזיקה הייחודית הזאת משותקת, אין צורך בצעדי ענישה אלא ממילא הטבע וההיסטוריה עושים את שלהם.

עם כל הערכה והערצה למורי ורבי הרב  הוטנר ז"ל, אני גם את זה לא מוכן לומר. אבל, אם כבר לחשוב בכיוון כזה ברור שזה הניסוח היחיד שניתן להעלות על הדעת. לא ענישה ישירה, אלא ענישה עקיפה בעקבות הסתר פנים. אבל כאמור, אני כשלעצמי גם את זה לא מוכן לקבל. גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה דתית עדיפה השתיקה שמתעלמת מהמאמץ הזה להסביר את השואה. היה מי שאמר בשעתו כשנשאל האם הוא חושב שאי פעם יימצא הסבר - "אני מקווה שלא". גם כי התשובה אולי תהיה כל כך איומה ונוראה שהאדם לא יוכל לחיות איתה, וגם כי בדור שבצל אותם אירועים איומים ונוראים, גם ההלם המוסרי וגם הענווה של יראת שמיים מחייבים שתיקה.

 

"עימו אנכי בצרה"

ואם בכל זאת אדם בא ושואל הייתכן? וכיצד? והיכן היו השכינה והקב"ה? התשובה שלדעתי היא הנכונה והיחידה - ר' לייב רוכמן שעבר את השואה נשאל היכן היה הקב"ה, ותשובתו היתה ישירה ומעמיקה - היה יחד איתנו, "אס געווען מיט אונדז". התשובה הזאת, המתבססת על מסורת ארוכה של שכינתא בגלותא, היא התשובה הדתית האמיתית והמושרשת ביותר, עולה כהנה וכהנה על תשובות שמדברות על הקב"ה כמבצע או כנותן יד פעילה. זה ברור. אנחנו לא יכולים בשום פנים ואופן לשלול אפריורית את ההסבר "מפני חטאינו". מי אנחנו ומה אנחנו. אפס קצהו לא מסוגלים להבין, ואם לא מסוגלים להבין - נשתוק. ואם כבר צריך לבחור כשעומדים בפני השאלה האיומה והנוראה, עדיף לפזול לכיוון של חוסר יכולת בגלל בחירה חופשית, מאשר ח"ו לדבר על חוסר רצון. אין בידינו להכריע בסוגיה כזאת, אבל מה צריכה להיות הנטייה שלנו ברורה התשובה - "עימו אנכי בצרה". 

דווקא מתוך האמונה ודווקא מתוך רגישות מוסרית במידה שאנו באים לנסות להבין עדיף לפנות מתוך ענווה לראיית שכינתא בגלותא. אבל מעבר לכל מאמץ להבין ולהסביר אנו חייבים בתגובה מסוימת, בהפקת לקחים מסוימת. אני לא מדבר כאן על לקחים פילוסופיים ותיאולוגיים. יש תעשייה שלמה של אנשים שגורפים הון על אנשים שמרצים על עניינים אלו. אני מדבר על התגובה היהודית, על התגובה של יראת שמיים ותורה ומצוות. 

ראשית, אמנם קשה לתרגם למונחים של "מפני חטאינו". אך כיוון שלא אפשרי לשלול זאת אפריורית, זה ודאי אחד המסרים. מי יודע אם יש קשר ומה מידת הקשר, אמנם לא במונחים סיבתיים ישירים של עונש x על עבירה y. על ענישה ישירה לא ניתן לדבר, אבל שמא אותו כוח שאמור לפעול בניגוד לכל הכוחות, המזלות, החוקים וההגיון, שמא הכוח הזה לא הופעל במלא עוצמתו מפני שכנסת ישראל לא הייתה ראויה לכך, ומתוך כך, לא מתוך קשר ישיר, אלא מתוך הסתר פנים, בדרך הטבע, ניתנה למכים? אם כך ודאי שקיימת חובת תשובה, לדאוג לכך שנהיה ראויים לרחמי וחסדי שמיים.

שנית, המסר הבוקע ועולה הוא לא רק חובת תשובה בגלל אותם אירועים נוראיים, אלא לאור המצב ההיסטורי שנוצר. לא תיקון אותם חטאים ואותם ופשעים והחזרת עטרה ליושנה ומלכות שמיים לכיסא, אלא חובה של שליחות במציאות הזאת. באותו עולם שכעת נוצר. 

 

שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן

לגבי קודשים דנה הגמרא בנדרים האם כהנים הם שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא - האם הם פועלים למען הקב"ה או למען מקריב הקורבן? במישור הזה ובמציאות שלנו השליחות המוטלת עלינו היא בבחינת שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן כאחד.

אנחנו בבחינת שרידי אש. כולנו בבחינת אודים מוצלים, בין מי שהיה שם, בין מי שהיה כמוני בפריפריה ובין מי שכמותכם לא היה ב"ה. ומי שהוצל, הוצל למען מטרה מסוימת - להגשים את הרעיון האלוקי בבריאה ולדאוג שכנסת ישראל על ייחודה וייעודה תמשיך להתקיים בתנופה. לשם כך אנחנו צריכים להיות חדורי תורה ויראת שמיים, וצריכים להיות חדורי תחושה שאת המסר הזה אנחנו חייבים להעביר הלאה. זה במישור של שלוחי דרחמנא. אותה שליחות שהקב"ה הטיל על כנסת ישראל הועברה אלינו ובמשנה תוקף בגלל המצב ההיסטורי שנוצר. 

אבל לצד זה אנחנו בבחינת שלוחי דידן. שלוחים של כל אותם יחידים וכל אותו ציבור. אלפים, רבבות ורבבי רבבות, שנשרפו, שנשמדו, שנהרגו, שמתו - עם שמע ישראל על שפתיהם ובלי. כל אחד ואחד הלך לעולמו על קידוש ה'. לכולם היו חלומות גדולים של הגשמת כנסת ישראל והגשמה אישית. אותם חלומות נקטעו ונגדעו והשליחות המוטלת עלינו כעת היא לא רק שליחות כלפי הקב"ה. היא שליחות של אותם קדושים וטהורים.

מי שיש לו רקע משפחתי ישיר יכול להרגיש את זה על בשרו. מכל משפחת אימי אני הנכד היחיד ששרד ועימי שתי אחיותיי, ואת תורתם אני חייב להמשיך, אבל גם מי שאין לו קשר אישי צריך להרגיש את השליחות הקולקטיבית והציבורית. אנחנו חייבים להמשיך ולחיות מתוך תחושה של מחויבות לא רק כלפי הקב"ה אלא גם כלפיהם. במישור הזה של עשייה והגשמה זה לא עניין של תיאולוגיה ופילוסופיה ולא של סברות טובות יותר או פחות, זה עניין של לשמור על הגחלת ולדאוג שהגחלת תהיה שלהבת. 

יש שנתנו לעניין הזה ניסוח שלילי: שריד שואה, על אף שלא היה מאנשי שלומנו, שכתב הרבה ברגישות ובתבונה רבה, אמיל פקנהיים, כתב שיש להוסיף לתרי"ג מצוות מצווה נוספת - 'קולה המצווה של אושוויץ' - לא לתת להיטלר ימ"ש את הניצחון. לא לתת ליהדות לרדת לטמיון. אבל זה ניסוח שלילי, ולנו כבני תורה יראי שמיים יש ניסוח חיובי. יש חזון נפרץ שכנסת ישראל דוגלת בו לאורך הדורות ואת החזון הזה אנו חייבים להמשיך ולהגשים, כלפי קב"ה ולמען כל אלה שמסיבה כזאת או אחרת ניטלה מהם הזכות להגשים ולממש. ומי שחי בתודעה הזאת, והיא הנקודה שחשובה כאן, צריך לחיות אותה כמרכיב בסיסי בתודעתו וישותו המוסרית והדתית, מתוך תחושה ותודעה היסטורית מעמיקה ומקיפה.

לא מדובר כאן על עוד קצת זהירות, עוד קצת מאמץ. מדובר כאן על מסגרת קיומית שצריכה לחדור לתוך כל ישותו של אדם, וממילא להשפיע על תוכניותיו לחיים - היכן הוא חי ומה הוא עושה וכיצד הוא חי ולמה הוא מחנך - מה מסכת ערכיו ומה סדר עדיפויותיו. כמובן, אדם לא קם כל בוקר ואומר "זכור את אשר עשה לך עמלק", אבל כמסגרת לקיומו ולחייו, התודעה הזאת שאדם חי כאוד מוצל מאש, הרוצה לחיות לא רק כאוד, רוצה לזקוף קומה כחלק מכנסת ישראל הקמה לתחייה, התודעה הזאת צריכה לתת את הצורה לכל קיומנו ודרכנו.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)