בבא קמא | דף נח ע"ב | שומת נזקים על גב שדה אחר

 

"כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה"  (נה:).

"מנה"מ? אמר רב מתנה, דאמר קרא: 'ובער בשדה אחר', מלמד ששמין על גב שדה אחר... היכי שיימינן? א"ר יוסי בר חנינא: סאה בששים סאין; ר' ינאי אמר: תרקב בששים תרקבים; חזקיה אמר: קלח בששים קלחים... אין שמין קב בפני עצמו - מפני שמשביח ניזק, ולא קב בבית כור - מפני שפוגם ניזק, אלא בששים"   (נח:).

הרמב"ם בפירוש המשנה פירש את דין משנתנו כך:

"ודין זה הוא כדי למצע בין הניזק והמזיק, לפי שאלו אמרנו כמה שוה האמה הזו שאכלה את זרעה היה מתחייב דמים מרובים, וגם אלו אמרנו כמה שוה השדה הזו והרי היא בית זרע כך וכך סאין, ואחר כך נאמר וכמה היא שוה אחר שנאכל ממנה אמה אחת דרך משל, כי אז היה ההבדל בין שתי השומות מעט מאד. לפי שאין ערך אצל הקונה לאמה אחת באלף לפיכך שיערנו בששים, כמו שרוב השיעורין אצלינו בששים[1]".

יש לשים לב שהקולא מבחינת המזיק בשומת הנזק היא כפולה. ראשית, אין שמין את ערך הפירות שאכלה הבהמה, אלא את הפגיעה בערך הקרקע עמוסת הפירות. שנית, אין שמין את הקרקע בפני עצמה, אלא בששים[2].

במהלך השיעור ננסה לבאר מעט קולא זו.

 

א. גזירת הכתוב, התחשבות במזיק או הגדרת היחידה הנפגעת?

בביאור הקולא ישנו מתח מובנה. בסוגייתנו הוא בא לידי ביטוי בילפותא המובאת מחד גיסא ובסברות ההימנעות מהשבחת הניזק ומפגימתו מאידך גיסא (בלשון הרמב"ם - "למצע בין הניזק והמזיק"). ניתן היה להעלות אפשרות שהקולא של שומה לפי ירידת ערך הקרקע היא דין דאורייתא הנלמד מפסוק, בעוד שהקולא של שומה בשטח גדול היא דין דרבנן שנועד על מנת "שלא להכחיש את המזיק" (כך הציע התורת חיים על אתר בתחילת דבריו: "דשיעורא דששים לא כתיב, אלא דתקנת חכמים הוא להקל על המזיק"). אולם, מדברי הראשונים עולה שסברת שלא להכחיש את המזיק, שבהמשך ננסה לבארה, היא השיקול שעומד ביסוד הדרשה. כך ברמב"ם בפירוש המשנה:

"והרמז לה ממה שאמר ה' 'ובער בשדה אחר', ובא בקבלה מלמד ששמין על גב השדה אחרת, ודין זה הוא כדי למצע בין הניזק והמזיק";

וכך ברש"י על המשנה:

"אין שמין את הערוגה לבדה, מפני שמפסיד מזיק ששמין אותה בכל שווייה, ורחמנא אמר 'ובער בשדה אחר' ודרשינן בגמ' מלמד ששמין אותו על גב שדה אחרת"

לעומתם, התורת חיים הנ"ל בהמשך דבריו הציע שהדין על שני אגפיו הוא דין דרבנן:

 "דהא דתנן דשמין אותה על גב שדה אחר מדרבנן הוא שאמרו להקל על המזיק וקרא אסמכתא בעלמא הוא".

אולם, בהקשר אחר מתגלה מתח שונה וחד יותר העומד ביסוד הקולא של סוגייתנו - לא המתח שבין סברה לילפותא, אלא זה שבין התחשבות באינטרסים של הצדדים לבין הדין העקרוני. נושא זה נידון בסוגיה יסודית לעיל בדף מז.:

"ואמר רבא: אין שמין לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו, אלא שמין לולד על גב פרה, שאם אי אתה אומר כן, נמצא אתה מכחיש את המזיק; וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו, וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו (רש"י: קוצץ נטיעותיו או אכל ערוגה אחת, אין שמין אותה לבדה, אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה תחלה ומה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו). א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ואי דינא הוא, ליכחוש מזיק! משום דאמר ליה: פרה מעברתא אזיקתך, פרה מעברתא שיימנא לך".

רבא מצרף בסוגיה זו שלוש הלכות שונות בשומת נזקים. את הראשונה הוא מחדש, והוא תומך אותה בשתים האחרות, שבפשטות מקורן במשנה שלנו ביחס לשדה ובמשנה בתחילת פרק ח' ביחס לקוטע יד. הלכות אלו שמות את הנזק לפי הפגיעה ביחידה גדולה יותר מאשר החומר שניזוק, ורבא מנמק אותן בכך שאם לא נעשה כן נימצא מכחישים את המזיק. על כך שואל רב אחא בריה דרבא: "ואי דינא הוא, ליכחוש מזיק!". שאלתו זו, לכל הפחות לאור התשובה הניתנת לה, מתייחסת להלכה שרבא חידש - מזיק ולד פרה. תשובת הגמרא לשאלה זו היא לכאורה שההלכה של רבא תקפה ללא קשר להתחשבות במזיק - היחידה שנפגעה היא אכן הפרה ולא הולד כשלעצמו. וביארו התוספות שם (ד"ה אי), שהגמרא כבר ידעה סברה זו ביחס לשדה, שהיא יחידה אחת סגורה, וכן ביחס לעבד, שהוא כמובן גוף אחד. הקושי היה ביחס לפרה וולד, שהם לכאורה שני גופים, והתשובה היא שגם שם מדובר בהיזק לפרה המעוברת. ועיין ברא"ש ריש פרק החובל, שכתב שמקור כל שלושת הדינים הוא הילפותא של סוגייתנו: "ולהקל בכל שומות אנו למידין מ'ובער בשדה אחר', דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה". ואכן, מצינו בסוגיות שהסיקו עיקרון כללי של קולא בשומת נזיקין מסוגייתנו[3].

לכאורה, שאלת רב אחא בריה דרבא התריסה כנגד השימוש בהתחשבות במזיק כשיקול בקביעת הנזק. התרסה שכזו עשויה לגייס שני נימוקים כבדי משקל לטובתה. האחד, מדוע עלינו להתחשב עד כדי כך במזיקים; והשני, שעשוי להיראות אף יותר מכריע - שומת נזקים צריכה לבחון באופן אובייקטיבי את הנזק, ואל לנו לחשוב על טובת המזיק או הניזק בהקשר זה, שכן שיקולים אלו אינם אלא פוגעים בטהרת השומה האובייקטיבית ומטים את הדין. כאמור לעיל, לכאורה ניתן לומר שתשובת הגמרא מקבלת התרסה זו, ומסבירה שאכן נשמרה השומה האובייקטיבית בטהרה, שכן השדה הוא יחידה אחת שנפגעה, וכך גם העבד וכן הפרה המעוברת. ועיין במאירי שם, שכתב:

"דברים אלו כלם קולא הן אצל המזיק. ולא שנמשכן את עצמנו להתיש כח הדין בשבילו, אלא שאף הדין כך הוא, כשהזיק חלק בתוך הכל הזיק, וכשאנו שמין לו אנו שמין לו הכל עם אותו חלק כמה שוה ובחסרונו כמה שוה".

"הדין" בלשון המאירי הוא מה שכיניתי הדין העקרוני - שומת הנזק כשלעצמה. כאמור לעיל, ניתן לכאורה להבין שתשובת הגמרא היא דחייה של סברת "שלא להכחיש" והחלפתה בסברת הגדרת היחידה הניזוקה.

ואולם, מה נעשה שעינינו הרואות שאף סוגייתנו עושה שימוש בסברה שיש להיזהר מהשבחת הניזק ומפגימתו, והראשונים מדגישים בביאורם ליסוד הדין, כמו גם במסגרת דיוניהם בפרטיו, שדרך שומה זו מטיבה יתר על המידה עם הניזוק ודרך אחרת מטיבה יתר על המידה על המזיק.

על כן, יש לבאר את הדברים בדרך אחרת. לדרך זו, מסקנת הגמרא בדף מז. לא החליפה את סברת "שלא להכחיש" אלא עיגנה אותה במה שהמאירי כינה "הדין". חז"ל לא רצו "להתיש כח הדין" עבור המזיק או הניזק, דהיינו לסטות מהכלל הרגיל של דיני נזיקין, שיש לפצות לפי שווי הנזק. אולם, אל לנו לחשוב שהגדרת היחידה הניזוקה וקביעת השומה לפיה היא מלאכה אובייקטיבית, נטולת הקשר ובלתי-מתחשבת בצדדים. ניתן להגדיר שהיחידה היא הפירות, הקרקע המצומצמת או קרקע רחבה, ואף אחת מהגדרות אלו אינה בלתי-סבירה. הבחירה בהגדרה נעשית מתוך שיקולים שונים, ובכללם - ואין בכך כל פגם - רצון לאזן בין הצדדים, "למצע בין הניזק והמזיק"[4]. כפי שביארו התוספות, הגמרא כבר ידעה שישנה אפשרות מושגית להגדיר את העבד ואת השדה כיחידות הנפגעות, אך היא התקשתה בהבנת הדברים בפרה מעוברת, ששם הצטיירו הדברים כ"התשת כח הדין". על כך תירצה הסוגיה שגם שם יכול המזיק לומר "פרה מעברתא אזיקתך"[5].

שילוב זה שבין מיצוע הצדדים לבין שומת הנכס "כשלעצמו" עומד במספר דיונים בסוגייתנו, וניגע בכך באופן חלקי בהמשך. לפני כן ננסה לבאר את הצורך במיצוע זה.

 

ב. מדוע חשוב שלא להכחיש את המזיק?

דחינו אפוא את הנימוק השני כנגד סברת השבחת המזיק, שיש לשום באופן אובייקטיבי ומנותק. אך מה באשר לנימוק הראשון, לפיו אין כל סיבה ללכת לקראת הצד האשם שחייב בפיצויו של הניזוק? ניתן גם להוסיף ולשאול: הלוא אחת ממטרות דיני הנזיקין היא הרתעת המזיקים והמרצתם לשמור על נזקיהם (כלשון הרמב"ם במורה הנבוכים חלק ג פרק מ: "ולזה חייבנו בנזקין שיבא מבהמותינו, עד שנשמרם"). האם שומה שמקלה על המזיק אינה פוגמת בהרתעה זו? וקושי נוסף: הלוא בדיני ממונות עסקינן, שבהם כידוע קולתו של זה היא חומרתו של זה. הימנעות מהכחשת המזיק היא מיניה וביה הכחשה מסוימת של הניזק, שלא מקבל פיצוי מלא על הפגיעה הכלכלית בו, ומדוע מוכנה התורה לקבל פגיעה זו ולמצע ביניהם?

התשובה הבסיסית והפשוטה לשאלות אלו היא שהמזיק הטיפוסי שבו אנו עוסקים איננו עבריין, אלא בעלים של בהמה שלא שמר עליה כנדרש. מדובר במקרים רבים ברמה כזו או אחרת של התרשלות, שאמנם מצדיקה שהנשיאה בעול הנזק תוטל עליו, אבל איננה מצדיקה נקיטה במגמה שתרושש אותו כלכלית. גם כאשר מדובר במקרה החמור בהרבה, של אדם שקוטע יד חברו[6], איננו בוחרים בדרך השומה שתמוטט אותו ותהפוך אותו לחייב לנחבל למשך כל ימי חייו (דבר זה קשור בשאלות שבע"ה ילובנו בלימודנו בפרק החובל). ככלל, אף המזיק הוא "אחד מאיתנו" ואל לו לאירוע בודד של נזק למנוע התחשבות בו.

באשר לשאלת ההרתעה, ניתן לומר - בהיסוס מה - שכשם שיש להיזהר מהרתעת חסר, שתביא לכך שאנשים אינם שומרים על בהמותיהם, כך יש גם להיזהר מהרתעת יתר. אם המחיר של נזק אפשרי שאינו נדיר ביותר יהיה כבד משאת, ייתכן שאנשים כלל לא יוכלו להחזיק בבהמות, או שייאלצו להשקיע משאבים בלתי-סבירים בשמירתן. הלוא קשה לדעת מתי רמה מסוימת של שמירה תחשב לבלתי-מספקת בנסיבות המקרה, ומה עוד שיש הסוברים שחובת הראיה על איכות השמירה היא על המזיק[7].

זאת ועוד: כשם שיש עניין בעידוד המזיק לשמור, כך גם יש עניין מסוים בעידוד הניזוק להישמר. הלכות נזקי ממון אינן מחייבות בעלי שדה לגדור את השדה מבני בהמות[8], אך ברור שבגידור כזה יש תועלת[9]. על כן, כאשר ניזוקים פוטנציאליים יודעים שבמקרה של נזקי שן הם יהיו זכאים לפיצוי אך פיצוי זה ייקבע על הצד הנמוך, ומבחינות מסוימות לא יעמיד אותם במקום הכלכלי שבו היו אלמלא הנזק, יש בכך כדי להמריצם לחשוב אף הם על דרכים שונות למניעת נזקים, כגון גידור השדה. בדומה להרתעת המזיקים, אף בתמרוץ זה ישנה תועלת. מכאן תשובה מסוימת גם לקושי השלישי שהעליתי, שהקולא למזיק היא פגיעה בניזוק.

תשובה נוספת לקושי השלישי מועלית אף היא בהיסוס מה. דיני הנזיקין עוסקים, במידה רבה, במציאות נתונה של נזק, שיש להכריע על כתפי מי הוא יוטל. אי-הטלת אחריות פירושה שהנזק יוטל על כתפי הניזוק. הטלת אחריות פירושה שהכרענו שצודק יותר יהא שהמזיק יישא בנטל הנזק. במציאות המודרנית, הכוללת אפשרות של ביטוחים למיניהם, ישנן אפשרויות נוספות. כך, למשל, במדינת ישראל, שהנהיגה לבעלי רכבים ביטוח חובה על נזקי גוף בתאונות דרכים, הנטל הכלכלי של נזקי גוף בתאונה נופל על כתפיו של ציבור בעלי הרכבים משלמי אגרת הביטוח[10]. מציאות שכזו היא מציאות של פיזור נזק. יש בה חיסרון, שיסוד ההרתעה כמעט שאינו מתקיים, משום שהמזיק אינו נושא במחיר כלכלי. מאידך גיסא יש בה תועלת, שכן הנזק - הכבד מנשוא לעתים - אינו נופל על כתפיו השחוחות של יחיד. בהלכה, כמובן, אין שימוש במוסד הביטוח, ועל כן אין פיזור של ממש לנזק (ויסוד ההרתעה נשמר). ברם, ייתכן ששומה על דרך הקולא, כפי שלמדנו בסוגייתנו, מביאה במידה לחלוקה מסוימת של הנטל בין המזיק לניזוק. הניזוק מפוצה ברמה הבסיסית על נזקו אך המזיק אינו מתמוטט כלכלית.

לאחר כותבי פרק זה, מצאתי שגרעיני כמעט כל האמור ועוד נכתבו לפני קרוב לשמונה שנים על ידי ראש הישיבה, הר"י מדן, במאמר שפרסם בדף קשר. יש להניח ששאבתי את מחשבותיי מדבריו, ועל כן לא אמנע מן הלומדים את הדברים במקורם:[11]

"אף שאמרו הראשונים שיותר יש לו לאדם לשמור עצמו שלא יזיק משלא יוזק, אין זה אומר שאדם פטור לגמרי מלשמור עצמו שלא יוזק, ואל לו לבטוח בכך, שחסרונו ישולם על ידי המזיק. הנזק הוא מצוי והוא אינו תמיד בשליטה, ואם לעולם נטיל את כל כובד האחריות על הצד המזיק, והניזק ייפטר מלהשגיח על ממונו, נמצאת מידת הדין לוקה כלפי המזיק. שבעתיים ממנה לוקה מידת הרחמים, המוציאה את הניזק, האדיש למתרחש, עם כל ממונו בכיסו, ומפילה תשלומים שקשה לעמוד בהם על המזיק. שהרי המזיק אפשר שעשה מאמצים לשמור על ממונו, אך התברר שלא היה בהם די, וגם אם הוא אשם בכך. חלוקה כלשהי של החיסרון שגרם הנזק בין המזיק והניזק, עשויה לעתים, במקום שאין ביטוח צד שלישי מסודר, לאפשר למזיק שלא ליפול, ולחנך את הניזק לשמור על רכושו... נדון מעט בקולא שנאמרה בשן ורגל, שאין המזיק משלם את הערוגה שנאכלה, אלא את ההפרש בין שדה הכוללת ערוגה כזאת ללא נזק לבין שדה כפי שהיא עתה לאחר הנזק. ההנחה היא, שחלק גדול מדמי הנזק נבלע ונמחק בהשוואה בין השדות השלמים. כאן אין מדובר על פטור מתשלומי נזיקין, אלא על קולא בשיטת חישוב התשלום. משמעה של קולא זו אינו יכול להיות אלא רצונם בעליל של חכמינו להקל על המזיק. ניתן להבין קולא זו על בסיס מה שאמרנו עד כאן, רצונם של החכמים לשתף את הניזק בתשלומים כדי שישמור על רכושו וכדי להקל על המזיק, שלא תמיד הוא לגמרי אשם במה שקרה. וכיוון שמצינו הקלות למזיק בקרן (חצי נזק, מגופו וטיפול הבעלים בנבלה), בבור (פטור כלים ואדם וטיפול הבעלים בנבלה) ובאש (טמון), חיפשו חכמים דרך להקל על המזיק גם בשן ורגל - בשיטת חישוב התשלום. אך אפשר שיש לקולא זו סיבה נוספת: פשטי המקראות מדברים בשן ורגל באדם ששילח את בעירו בכוונה לאכול בשדה חברו. הוא נכתב בתורה בסמוך לגונב מחברו שור או שה וטובחו או מוכרו. אך המקרה הרגיל הנידון בחז"ל בשן ורגל הוא נזק שלא נעשה בכוונה, אלא בשל רשלנות, שאינה בהכרח רשלנות פושעת. בהמתו של המזיק הגיעה בעצמה אל שדה הניזק ואכלה שם בלי ידיעת בעליה. אפשר שחז"ל ביקשו בשל כך להקל עליו, ודרשו עליו את הפסוק 'מיטב שדהו ומיטב כרמו', שהתשלום נידון בכל השדה ובכל הכרם".

 

ג. בעל ערוגה בודדת

למדנו בסוגייתנו שיש לשום את הפגיעה בנזקי שן כפגיעה במכלול השדה, על פי השיטות השונות, וראינו שבסוגיה בדף מז. דימה זאת רבא לדין קוטע יד עבד ולדין מזיק פרה מעוברת. התוספות שם (ד"ה אי) חידשו בתוך דבריהם חידוש ביחס לסוגייתנו: "כל השדה, שהיא הכל של ניזק, כגוף אחד דמי". למדנו מדבריהם, שאם הניזק החזיק ערוגה בודדת בתוך השדה, אף שמן הסתם יש לשום את הנזק ביחס לקרקע (אליבא דרש"י), אין להתחשב אלא באותה ערוגה. ואולם, תלמיד רבנו תם שם הסתפק בשאלה זו:

"מספקא לרבי אי דווקא אמרינן הכי בפרה וולד דחד או אפילו בפרה דחד וולד דחד הכי הוא, דחד דינא. וכן אתה מוצא במזיק שדה חבירו: אם הזיק ערוגת ראובן בשדה של שמעון, אם שמין ערוגה בפני עצמה כאילו לא היה סביבותיה כלום, או שמין אותה אגב שדה".

מלשון דרשת חז"ל, "'ובער בשדה אחר', מלמד ששמין על גב שדה אחר", ניתן להגיע למסקנה שהשומה אינה נעשית מתוך התחשבות בבעלותו בשדה. ברם, מסתבר שהתוספות נשענים על שני הנדבכים של דין סוגייתנו שראינו לעיל. באשר לשיקולי המיצוע בין המזיק לניזוק, במקרה זה הניזוק איבד את כל יבולו ולא ניתן לומר שחלק מהנזק נבלע במכלול שדותיו, ועל כן סוברים התוספות שאם נשום על גב השדה נמצאנו מכחישים את הניזוק יתר על המידה. באשר להגדרת היחידה הנפגעת, שהיא השיקול שבו מתמקדים התוספות בקטע המדובר, התוספות הבינו שהבעלות משפיעה על הגדרת היחידה, ובמקרה זה היחידה שנפגעה היא הערוגה המבודדת[12]. גם אם הבהמה הזיקה שתי ערוגות שאחת מהן עצמאית והשנייה חלק משדה גדול, אין מדובר בסיפור אחד של פגיעה אלא בשני סיפורים בעלי אופי שונה - פגיעה בערוגה ופגיעה בשדה.

מהי אם כן סברת הצד שהעלה תלמיד רבנו תם שלא לומר כך? באשר לשיקולי המיצוע, ניתן לומר שבנסיבות אלו, שבהן נוצר מתח בין אי-הכחשת המזיק לבין הכחשה גבוהה מעט מהרגיל של הניזוק, הוא נותן את הבכורה לאי-הכחשת המזיק. לחלופין, ייתכן ששיקולי המיצוע לדעתו רק עיצבו בחירה בהגדרה מושגית מסוימת לגבי היחידה הנפגעת, ובסופו של דבר יש לדבוק בהגדרת היחידה, גם אם במקרה מסוים היא מפרה את המיצוע שבין הניזק למזיק. ומה באשר להגדרת היחידה בהקשר זה? תלמיד רבנו תם יכול לדחות את ההתחשבות בבעלות כמרכיב בהגדרת היחידה - הערוגה הינה חלק משדה והמזיק פגע בשדה, ואין זה משנה מי הבעלים של שטח מסוים. הדבר עשוי גם להתקשר לנושא רחב יותר.

ישנה שאלה שעולה במספר הקשרים בדיני נזיקין - האם התורה מחייבת פיצוי על פגיעה באדם או על פגיעה בחפץ הנפגע. נפקא מינה מעניינת לכך הובאה בשם הגר"ח מבריסק, לאדם שהחזיק שני עותקים יחידים של יצירה יקרה, שבשל נדירותם שווים מיליון כל אחד, ואדם אחר פגע באחד מהם, ובכך מיניה וביה העלה את ערכו של השני לשני מיליון - נפגע חפץ ששוויו מיליון אך חשבון הבנק של הבעלים לא נפגע[13]. מהקשרים שונים ניתן לתמוך את ההבנה שהחיוב הוא על פגיעה בחפץ[14]. במידה שאכן כך (וצריך אני להתלמד מדוע פני הדברים כך!), ניתן להבין שגם הגדרת היחידה הנפגעת איננה קשורה לבעלות, שכן איננו עוסקים בפגיעה בבעלות, אלא בפגיעה בנכסים, שרק בשלב הפיצוי משולמת לבעלים.

 

ד. דין אדם המזיק

"ההוא גברא דקץ קשבא מחבריה. אתא לקמיה דריש גלותא, א"ל: לדידי חזי לי ותלתא תאלתא בקינא הוו קיימי והוו שוו מאה זוזי, זיל הב ליה תלתין ותלתא ותילתא. אמר: גבי ריש גלותא דדאין דינא דפרסאה למה לי? אתא לקמיה דרב נחמן, א"ל: בששים. א"ל רבא: אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו?!".

מפשטות המשך הסוגיה משמע שאין הלכה כרבא, ואין הבחנה בין נזקי שן לאדם המזיק[15]. ניתן גם להבין שאף רבא חזר בו והודה שאין לחלק, וכך משמע לכאורה מלשונו של רבא בגמרא בדף מז. שראינו לעיל.

מכל מקום, יש להבין מה הייתה סברת בא לחלק בין השניים. מצד הגדרת הנזק, על פניו קשה לחלק. מצד מגמת ההקלה על המזיק, לעומת זאת, אין קושי למצוא הבחנה. כך למשל כתב הר"י מלוניל בחידושיו על אתר ד"ה דקץ קשבא (בהסבירו את פסיקת ריש גלותא):

"סבירא ליה לריש גלותא דכי אמר רחמנא דשמין אגב שדה שלא להכחיש את המזיק, הני מילי כשהזיקה בהמתו, דלא בת דעה היא, חס רחמנא עלייהו דבעלים. אבל בנזקי גופו, דאיהו גופיה אזיק, דינא הוא דליכחוש מזיק".

אכן, למדנו מהסוגיה בדף מז. מגמה להקל גם בשומת אדם המזיק, אך בשלב זה סבר רבא שהקולא תקפה רק באחריות העקיפה יותר של נזקי ממון.

לכאורה, כאמור, אין מקום לחלק מצד הגדרת הנזק, ואם כן יש כאן ביטוי להעדפת שיקולי ההתחשבות במזיק על פני שיקולי ההגדרה העיונית של הנזק. אמנם, ייתכן שאם שיטת רבא נדחית מהלכה - זוהי בדיוק הסיבה.

אולם, ייתכן להציע שאף במישור הגדרת הנזק יש מקום להעלות הבחנה – לא בין אדם המזיק לשאר נזקי ממון, אלא בין נזקי שן ורגל לשאר אבות הנזיקין. במספר הזדמנויות הציע מורנו, הרב ליכטנשטיין, ביאור מענייו במילות הפסוק "בשדה אחר". לכאורה, תפקיד האות "ב" הוא ב' המיקום – מקום הפגיעה הוא שדה אחר. אך הרב הציע שייתכן שהב' היא ב' המושא – מושא הפגיעה של הנזקים אינו היבול, אלא השדה – החיוב הוא על החדירה לרשותו של הזולת והפגיעה בשדהו. להבנתו, ניתן בהחלט להבין שזו הגדרת היחידה הנפגעת שחידה התורה בנזקי שן ורגל, בעוד שבאדם המזיק הגורם הנפגע הוא היבול שמשחית המזיק. אם שיטת רבא נדחית למסקנה, יש לומר שלמדנו מנזקי שן – שהם הנזק האופייני של שדה גידולים – את הגדרתו הכללית של נזק ליבול מחובר.

 

תם ולא נשלם. סוגייתנו מוסיפה, בגמרא ובראשונים, לפתח את פרטי דיני שומת נזקי יבול, ולא נוכל במסגרת זו להקיף את כולם. השלימו עצמאית את הסוגיה עד המשנה בדף נט:, ונסו להשתמש בשאלות שבהן נגענו בשיעור זה. אוסיף רק הערה אחת: סוגייתנו עוסקת בנזקי יבול, דהיינו נכס העומד למכירה ואינו בר תיקון. כאשר אדם (או בהמתו) שובר את חלון בית חברו, ודאי שאין משלמים את מחיר הירידה בערך הבית[16]. הנכס ניתן לתיקון, ובמצב זה תשלומי הנזק נועדו בראש ובראשונה לתקן את הנזק, ועל כן יש לשום את עלות תיקונו של החלון ולא את הירידה האפסית במחיר הבית (ראה ש"ך סי' צ"ה סקי"ח).

בשבוע הבא:

לשיעור הבא יש ללמוד את משנת "השולח את הבערה" בדף נט: והגמרא עד המשנה הבאה.

מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בשלהבת – יש ללמוד גמרא ורש"י גם בסוגיות הבאות: כב. "אתמר... לית ביה ממשא", כב: "ת"ש השולח את הבעירה" לפחות עד "סילתא ושרגא" (עדיף עד כג. בנקודתיים); ט: "ת"ר כל שחבתי... דחרש קא גרים". יש לראות גם תוספות כב: ד"ה חציו; [ט: ולרבי].

בסוגייתנו: תוס' ד"ה לבתה; תוס' רבנו פרץ ד"ה ליבתו; רשב"א ד"ה לבתו.

בעניין ליבה ולבתה הרוח – תוס' ס. ד"ה ליבה, רשב"א ד"ה גמ' תנו רבנן, [ד"ה ואמאי].

בעניין זורה ורוח מסייעתו - רא"ש סי' י"א, רמב"ם הל' נז"מ פי"ד ה"ז, תוס' ד"ה והכא.