דילוג לתוכן העיקרי

תמיד | דף כח | שומר שנרדם

 

המשנה הראשונה במסכת תמיד מזכירה, בין היתר, את הכהנים והלויים שעסקו בשמירת המקדש. הגמרא בדף כז עמוד ב מצטטת את המשנה ממסכת מידות, אודות "איש הר הבית", אשר נהג לערוך ביקורות פתע לשומרים, ולבדוק את עירנותם. שומר שנתפס נרדם נענש בחומרה:

"ניכר שהוא ישן - חובטו במקלו, ורשות היתה לו לשרוף את כסותו; והם אומרים: מה קול בעזרה - קול בן לוי לוקה, ובגדיו נשרפין שישן לו על משמר".


פשטות הדברים, ששריפת הבגדים היא עונש לזה שנרדם בשמירה. כך יש ללמוד מתגובתו של ר' יוחנן למעשה זה:

"אשריהם לראשונים שאפילו על אונס שינה עושין דין".


לעיתים, שינה באה על האדם באונס, ואף על פי כן, שומר המקדש נענש על כך שנרדם.

אך מן המימרא הבאה בסוגיה יש ללמוד, שלא רק עונש יש כאן, אלא גם תוכחה:

"תניא, רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם - יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם - נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם".


איש הר הבית לא מבקש רק להעניש את השומר הישן, אלא גם להוכיח אותו על המעשה. אף שהמעשה בוטה, התוכחה איננה פוגענית, ונעשית לשם שמיים בלבד. אפשר, שמשום כך טורחת המשנה להדגיש כי כאשר נשרפו בגדיו של בן לוי, נשמע קולו למרחוק. הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ח, י) ציין אף הוא עובדה זו:

"עד שהיו אומרין בירושלים מה קול בעזרה קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן על משמרתו".


לא רק סיפור דברים יש כאן, אלא הבהרה לגבי תכלית מעשיו של איש הר הבית: הוא מבקש להדגיש ולחדד את חשיבות השמירה העירנית על המקדש - הוא מוכיח את השומר הנרדם, והתוכחה נשמעת בעיר הקודש כולה.

המפרשים בסוגייתינו מעירים, כי דבריו של רבי אודות התוכחה עשויים להיות קשורים לדבריו במשנה במסכת אבות. בריש פרק ב שם נאמר:

"רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם".


רבי יהודה הנשיא הולך ומוסיף דרכים ישרות שידבק בהן האדם, אך לא מזכיר את עניין התוכחה. מה היחס, אם כן, בין המשנה שם ובין הברייתא שבסוגייתינו? בעל "באר שבע" פותר את הקושי, וקובע: "תנא ושייר". כלומר, ישנן דרכים ישרות רבות - את חלקן ציין רבי באבות, ודרך נוספת הוא מזכיר בסוגייתינו (כך משתמע גם מדברי המפרש על אתר). המהרש"א לא מקבל הסבר זה, וקובע כי דברי רבי בסוגייתינו מבהירים את לשונו במשנה באבות.

נראה, שיש לבאר את הדברים כך: במשנה באבות קובע רבי, כי הדרך הישרה משלבת בין שני גוונים של תפארת: תפארת לעושיה, ותפארת מן האדם. רוב הפרשנים באבות מסבירים, כי מדובר על שילוב בין הצלחה אישית של האדם (תפארת לעושיה), ובין הצלחתו בעיני הבריות, מתוך מעורבות חברתית.

בעיוננו למסכת ערכין דף טז עמדנו על הסכנה הרבה הכרוכה במצות תוכחה. האדם בטבעו מתקשה לקבל ביקורת, ועל כן כאשר מבקש מאן דהו להוכיח את חבירו, עליו לעשות בזהירות, ומתוך שמירה על כבודו. התוכחה לא באה לפגוע בשלום החברה - להזיק ולקלקל, אלא להוסיף ולתקן. עם זאת, כאשר התוכחה מתבצעת באחריות, ולשם שמיים, היא מגשימה את חזון תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. מחד גיסא, מצליחה תוכחה זו לתקן את דרכיו של אדם, ולהעמידו על ערכים חשובים. מאידך גיסא, אין בה פגיעה או עלבון אישי, אלא עשייה ותיקון לשם שמיים.

קריאה פשוטה של המשנה במידות עשויה היתה ללמד שמדובר על עונש אלים ובוטה לשומר שנרדם. רבי מבקש להאיר את המשנה באור אחר - זה של תוכחה לשם שמיים. תוכחה עשויה להיות בוטה ונחרצת, ואף על פי כן, כאשר היא נעשית לשם שמיים היא מתקבלת בהבנה וברצון לתקן.

המשנה מסיימת בעדותו של ר' אליעזר בן יעקב (התנא דמסכת מידות) על כך שפעם אכן שרפו את כסותו של אחי אימו. מה מוסיפה מעשייה זו על האמור במשנה? אפשר, שר' אליעזר בן יעקב מבקש להדגיש, כי אין מדובר על עונש או על אלימות, חלילה. שריפת הבגדים היא תוכחה באהבה, ועל כן אחי אימו לא התבייש בדבר, אלא הזכיר לטובה את זכותו לקבל תוכחה מפי איש הר הבית, ולהקפיד יותר על שמירה בעירנות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)