שבת שנייה של חנוכה

  • הרב משה ליכטנשטיין

הפטרת שבת חנוכה השניה (מלכים א' ז:מ-נ) העוסקת בבנין המקדש ע"י שלמה, מכונה ע"י חז"ל נרות שלמה והיא כבר נקבעה ע"י הגמרא במגילה (ל"א.) כהפטרת שבת זו:

בחנוכה בנשיאים ומפטירין בנרות דזכריה ואי מיקלעי שתי שבתות קמייתא בנרות דזכריה בתרייתא בנרות שלמה

 

והנה, עצם בחירת נושא בנין המקדש כהפטרה של חנוכה אין בה כדי להפתיענו, ובחירתה ממשיכה את הקו הננקט ע"י חז"ל ביחס לקריאת התורה, העוסקת בחנוכת המשכן. עם זאת, עדיין יש מקום לשאול שתי שאלות ביחס לקביעה זו. ראשית, עלינו לבחון את היחס שבין הפטרה זו להפטרת שבת חנוכה הראשונה; הלא אם חנוכת המקדש הוא הנושא הראוי להפטרת חנוכה, ובדומה לקריאת התורה, מדוע לא להפטיר בה בשבת הראשונה, במקום נרות זכריה שאינם עוסקים במקדש בצורה כה מפורשת? יתר מכן, העדפת נרות זכריה על פני הפטרתנו איננה רק ענין של קדימות בלבד, שהרי ברוב השנים ישנה רק שבת אחת ולא שתים, ועל כן ההפטרה של השבת הראשונה היא ההפטרה היחידה הנקראת בחנוכה אך מתוך דברי חז"ל עולה באופן ברור שישנה עדיפות לנבואת זכריה על פני המסופר בספר מלכים והיא הנקראת כבחירה הראשית.

שנית, אף כשאנו רוצים להדגיש את הקשר שבין חנוכה למקדש, עדיין עלנו לשאול למשמעות בחירת הפטרה זו מתוך שלל הפרשיות בספר מלכים העוסקות בבנין המקדש וחנוכתו. בהקשר זה, מן הראוי לציין שהפטרות מספר העוסקות במקדש שלמה ובנינו נוהגות בלוח ההפטרות השנתי מסביב לפרשיות המשכן (כולל הפטרתנו המשמשת כהפטרת ויקהל או פקודי ע"פ מנהגי העדות בשנה שאין ארבע הפרשיות תופסות משבצת זו), כך שניתן היה לבחור אף בפרשיות נוספות מתוך פרקי שלמה במלכים, ולאו דוקא בקטע זו.

נפתח בשאלה הראשונה בנסיון לענות על ראשון ראשון. באם נבחן את שתי ההפטרות, נוכל להבחין על נקל שהבדלים לא מבוטלים קיימים בין שתי הנבואות. הפטרתנו, העוסקת בבנין בית ראשון מתארת את המקדש בכל תפארתו, הודו והדרו ואילו הפטרת השבת שעברה משקפת מצב של עליבות ונחיתות, הן מבחינה פוליטית מדינית והן מבחינה רוחנית. שלמה בונה בית מפואר, המצב הרוחני והמדיני הינו טוב והקב"ה מתגלה לישראל בעת חנוכת המקדש. בזכריה, לעומת זאת, הכהן הגדול, הנחשב כנציג העם מבחינה רוחנית, מתואר כלובש בגדים צואים הזקוקים להחלפה והיטהרות דחופים והמציאות המדינית מתוארת כמציאות של אנשים הנחשבים כאודים המוצלים מאש התפת של הגלות. הפער שבין שני הבתים – בית ראשון ובית שני – ניכר ובולט לעין. המציאות של זכריה איננה טובה אך בשורת הנביא היא שיש אפשרות לבנות על ההתחלה הקיימת ולנצל את הפתח הקטן שנפתח כנקודת אחיזה לבנין גדול יותר. המסקנה של זכריה, הנמסרת כמה פסוקים לאחר סיום ההפטרה היא שאסור לבוז ליום קטנות, כי ממנה תצמח הישועה. שלמה, לעומת זאת, איננו נזקק לכך, כי המציאות בימיו היא יום גדול ואדיר של חנוכה מרשימה ומרוממת.

באם נשאל את עצמנו, לאיזו משתי המציאויות הללו דומה יותר חנוכת בית חשמונאי, נוכל לענות עליה ע"י צטוט גמרא במנחות (כ"ז:) המתארת את הדלקת המנורה ע"י החשמונאים. וכך מוסרת לנו הגמרא, אגב דיון בעשיית כלי שרת לדורות, את הנעשה בשעתו: "...כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי...שפודים של ברזל היו וחיפום בבעץ העשירו עשאום של כסף חזרו והעשירו עשאום של זהב". במלים אחרות, לא רק שלא מדובר על מנורה יפה ומשוכללת, אלא שכלל לא מדובר במנורה העשויה לשם המקדש אלא בכלי הנשק שלהם שאולתר מהם מנורה מחוסר ברירה. במלים אחרות, מצב החשמונאים דומה למציאות המתוארת ע"י זכריה ולא לעולמו של שלמה.

אמור מעתה, קריאת נרות זכריה משקפת את המצב המצוי בזמן החשמונאים ודברי הנביא מהוים הדרכה רוחנית והנחיה נבואית להתמודדות עם המצב של יום קטנות, בעוד נרות שלמה מייצגים את הרצוי והאידיאלי שיש לשאוף אליו. ממילא ברור, מדוע נרות זכריה קודמים על פני נרות שלמה כהפטרה הראשית של שבת חנוכה, שהרי ההתמודדות עם ההווה הבעייתי והמעורפל, הדרכת הנביא ועדודו לעתיד חשובים הרבה יותר כצורך קיומי מאשר השאיפה לאידיאל. הכרת המציאות הרצויה והנאדרה משמשת מודל שיש לשאוף אליו והידיעה שכבר היתה מציאות כזאת נותנת כוח ועדוד להמשך, ובכך חשיבותה. ברם, מטרה זו משנית לעומת ההתמודדות עם ההווה, ועל כן נרות שלמה הינם ההפטרה השניה.

נקודה זו באה לידי ביטוי אף ביחסים עם הגוים. נרות שלמה מתארים מצב אידיאלי של שתוף פעולה בין ישראל לאומות, כששלמה וחירום בונים יחד את המקדש.

בכך התיחסנו לשאלה הראשונה שהצבנו בפתח הדברים בדבר העדפת נרות זכריה על פני נרות שלמה כהפטרה הראשית של חנוכה. מעתה, עלינו לפנות אל השאלה השניה והיא בחירת הקטע המסויים שנבחר כהפטרתנו והעדפתו על פני הפרקים האחרים שבספר מלכים. גם כאן, נוכל להשתמש בהבחנה הקודמת כנקודת פתיחה לענות על שאלה זו, והיא שהפטרתנו מדגישה את השכלול שבמקדש שלמה. אין היא מתארת את עצם העמדת הקירות או הכלים אלא את הפתוחים המעוטרים שנעשו בהם:

עמדים שנים וגלת הכתרת אשר על ראש העמדים שתים והשבכות שתים לכסות את שתי גלת הכתרת אשר על ראש העמודים. ואת הרמנים ארבע מאות לשתי השבכות שני טורים רמנים לשבכה האחת לכסות את שתי גלת הכתרת אשר על פני העמודים

 

ברם, אין זה המקום היחידי בפרקים הללו שהמקדש מתואר ברמת שכלול דומה, ועל כן יש בעיקר לייחס את קריאת ההפטרה הזאת לתיאור המנורות שבה:

ואת המנרות חמש מימין וחמש משמאול לפני הדביר זהב סגור והפרח והנרת והמלקחים זהב

 

כשם שבהפטרת זכריה יש תיאור של מנורה ("נרות דזכריה"), כן גם בהפטרת מלכים יש תיאור של מנורה ("נרות שלמה") והוא הגורם לקריאתה. תפקידנו, אם כן, הוא לעמוד על משמעות המנורה שבהפטרה, ועל הזיקה בינה לבין חנוכה. לשם כך, עלינו ליזקק להצגת המנורה בתורה ובהלכה.

המנורה מופיעה בתורה בחמשה הקשרים שונים: א. הצווי על עשיית המנורה בפרשת תרומה (שמות כ"ה:ל"א-מ). ב. בתחילת פרשת תצוה (שמות כ"ז:כ-כ"א). ג. יחד עם הקטורת ועבודת המקדש שבסוף פרשת תצוה (שמות ל:ז-ח). ד. תיאור עשייתה בפרשת ויקהל (שמות ל"ז:י"ז-כ"ד). ה. יחד עם לחם הפנים והשלחן בסוף פרשת אמור (ויקרא כ"ד:א-ד) ו. בתחילת פרשת בהעלתך בצמוד לקרבנות הנשיאים לחנוכת המשכן.

בדיקת המקומות הללו תצביע, כמובן, על הצורך להפריד בין עשיית המנורה (דהיינו המוזכר בפרשת תרומה ופרשת ויקהל)  למקומות האחרים הדנים בהדלקתה. ברם, באם נתבונן עוד בכתובים העוסקים בהדלקה, נראה בבירור שניתן לחלקם לשתי קבוצות, והם תחילת תצוה וסוף אמור (ב' וה') מחד, וסוף תצוה ופרשת בהעלתך (ג' וו') מאידך. דבר זה מתבטא במאפיינים סגנוניים ותכניים דומים מאד בתוך כל אחת מן הקבוצות הללו. נפתח בדוגמא הבולטת יותר והיא הקבוצה הראשונה. כבר במבט חטוף ניתן לשים לב שהלשונות כמעט זהים בשני המקומות. כך בפסוק הראשון שבשני המקומות: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד" שבספר שמות לעומת "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד", אשר זהים מלה במלה מלבד הפניה המחליפה את "ואתה התוה" ב"צו". כמו כן, שני הפסוקים השניים גם דומים להפליא. בשמות נאמר "באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ד' חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל" ואילו בויקרא כתוב "מחוץ לפרכת העדת באהל מועד יערך אתו אהרן מערב עד בקר לפני ד' תמיד חקת עולם לדרתיכם.

אף הקבוצה האחרת נוקטת בלשון דומה של "ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים" ו"דבר אל אהרן...בהעלתך את הנרת" לתיאור הדלקת המנורה בשני המקומות.

יתר מכן, לא רק סגנון דומה אלא אף מכנים משותפים תכניים מתבטאים בחלוקה זו. בהקשר זה, שתי נקודות משמעותיות בולטות והן הדגשת השמן ובני ישראל בקבוצה הראשונה לעומת הדגשת הנר הדולק והכהנים בזוג השני.

מבלי להאריך מדי בנושא שיש לו הסתעפויות הלכתיות מרובות[1], ניתן לומר ששתי הקבוצות הללו מבטאות שני קיומים שונים במנורה. קיום אחד הוא עצם הדלקת המורה וקיום האש במקדש, עקרון שמצא את ביטויו בדברי הגמ' בשבת (כ"ב:) על הנר הדולק כביטוי להשראת שכינה והזיקה שבין ישראל למקום:

וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים

 

הדגש הוא על האור, ולא על המנורה, וההסבר הניתן נועד לנמק את תכלית האור. עקרון זה הוא הבא לידי ביטוי בקבוצת הפסוקים השנייה דלעיל. חשיבות הענין הוא בהיות הנר הדולק סימן לקשר שבין ישראל למקום. עד ימי שמעון הצדיק, היה הנר המערבי דולק בדרך נס וביטא את הקשר שהקב"ה יוצר עם הבריות, ואילו לאחר מכן היה הכהן מדליק את הנר המערבי כל בקר בעת ההטבה ומבטא בכך את הזיקה של ישראל לאביהם שבשמים. כשם שהנבואה מהווה אמירה מן האלקים לאדם ותפילה היא הדבור של האדם לאלקים, כך שהשנים מהוים את שני הצדדים של מטבע הקשר שבין המקום לבריותיו, כן הנר הדולק במנורה שבמקדש מסמל את הקשר הדו-סיטרי שבין השכינה לישראל.

העקרון השני, לעומת זאת, איננו סובב מסביב לאש הדולק שבנר אלא לחפץ של המנורה. כבר ייסדו האחרונים, שמלבד קיום הדלקת הנרות, יש במנורה אף משום תבנית המקדש. עצם הענין הועלה ע"י האבן עזרא בפירושו לפרשת תרומה[2] במסגרת פרשנות הכתובים והנושא פותח בהרחבה ע"י האחרונים שהצביעו על ביטויים הלכתיים רבים הנובעים מכך[3].

מעתה, נשוב ונבחן את משמעות המנורה בשתי ההפטרות. והנה, בהפטרת שלמה ישנו דבר משונה מאד והוא ריבוי המנורות: "...ואת המנרות חמש מימין וחמש משמאול לפני הדביר". לא מנורה אחת אלא עשר מנורות מוזכרות כנמצאות בתוך ההיכל! יתר מכן, כבר נחלקו חז"ל בענין (מנחות צ"ט.) וישנו מ"ד שכלל לא היו מדליקין במנורות הנוספות הללו:

ת"ר עשרה שלחנות עשה שלמה ולא היו מסדרין אלא על של משה שנאמר ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים זהב עשר מנורות עשה שלמה ולא היו מדליקין אלא בשל משה שנא' מנורת הזהב ונרותיה לבער בערב רבי אלעזר בן שמוע אומר על כולם היו מסדרין שנאמר את השולחנות ועליהם לחם הפנים ובכולן היו מדליקין שנאמר את המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור

 

לכאורה המסקנה המתבקשת מכך הוא שתפקיד שאר המנורות (ושאר השלחנות) לא היה לאפשר את קיום מצות הדלקה וכהכשר מצוה להעלאת הנרות אלא היה חלק מתבנית ההיכל וצורתו. וכבר כתב כן בעל ה"מקדש דוד" בדיונו בענין:

דהמנורה והשלחן הם ג"כ חלק מהבית וכשאינן על מקומן כל עבודות פנים פסולות כדאמרינן בירושלמי שקלים (פ"ד ה"ב). והנה בזה יובן מה דאמרינן דעשר מנורות עשה שלמה ולא היו מדליקין אלא בשל משה וכן עשר שלחנות ולא היו מסדרין אלא על של משה ואפילו למ"ד בכולן היו מדליקין  ועל כולן היו מסדרין היינו פעמים ע"ז ופעמים ע"ז כמ"ש רש"י ז"ל ולכולן היה דין שלחן ומנורה

 

העולה מכך הוא שעיקר משמעות המנורות בהפטרת נרות שלמה שבספר מלכים הינו להיות חלק מתבנית הבית. בזכריה, לעומת זאת, נדמה שמודגש האלמנט השני של השמן המשמש להדלקה. אמנם, הוא מתאר מנורת זהב אך המאפיין המיוחד שלה הוא הגולה שעל ראשה והזיתים המשמשים את הגולה. כפי שהמפרשים מסבירים, מדובר במאגר שמן הנתון מעל המנורה ומטפטף לתוכו, והוא העומד במרכז הנבואה, הן בקטע המובא בהפטרה, וכן בהמשך הפרק בזכריה הנמצאת מעבר לסיום ההפטרה. מנורה זו תואמת את הפרשיות בתורה המדגישות את השמן והדלקתו כמוקד המנורה ולא את היותו חלק מן המקדש.

שני האספקטים הללו של המנורה מבטאות עקרונות שונים, והם מציגים שני מודלים שונים לימי החנוכה. הראשון מדגיש את המקדש וחשיבותו והוא הבא לידי ביטוי בהפטרת מלכים ואילו השני את המפגש בין האדם לקב"ה באשר הוא. כפי שכותב הרד"ק בפירושו למנורת זכריה ענינה הוא חידוש הקשר שבין הקב"ה לישראל לאחר הגלות: "והראה לו זאת המראה להודיעו כי האל יתברך יאיר לישראל הפך מה שהיו בחשכה."

אף בחנוכה, ניתן להצביע על שני מוקדים שונים לחג[4]. הראשון הוא עצם חנוכת המקדש והשראת השכינה באמצעות המקדש, וכשם שחגגו את חנוכת המשכן והמקדש בימי משה, שלמה ועזרא[5]. מאידך, ניתן לראות את עיקרה של חנוכה בחידוש הברית שבין ישראל לקב"ה ויצירת הקשר שבין ה' לעמו בעקבות משבר ההתיוונות. הנהירה אחר התרבות ההלניסטית וראייתה כמחליפה וממירה את התורה העמידה בסכנה את עצם הברית שבין הקב"ה לישראל, שהרי ברית סיני נתפסה על ידם כמיושנת ובלתי רלבנטית לאור הישגי התרבות והמדע האנושיים שהגיעו לשיא שכלולם ופריחתם בתרבות היונית, ועל כן תופר תורה. משמעות החנוכה היא באשור הברית מחדש והצבת התורה כמחייבת, משמעותית ורלבנטית, על אף ההישג התרבותי וקריאת התיגר כלפי הברית. כשם שבשושן נעשה מהלך של חידוש ברית, ו"הדור קבלוה בימי אחשורוש", כך גם במודיעין חודש הברית והדור קבלוה בימי מתתיהו ויהודה[6].

 אמור מעתה, הפטרת זכריה מדגישה את ענין חידוש הברית והזיקה שבין ישראל למקום בנסיבות ההיסטוריות של ראשית ימי בית שני ועל כן קריאתה מדגישה את ענין הברית שבחנוכה, ואילו הפטרת שלמה מתמקדת במקדש ובחנוכתו וקריאתו מבטאת את הפן הזה שבחנוכה. כפי שראינו בפתח הדברים, הפטרת זכריה היא ההפטרה העיקרית של חנוכה, וזאת מפני שחידוש הברית היא לב לבו של חנוכה, ואילו חנוכת המקדש הוא מרכיב חשוב אך משני ולכן אנו קוראים את הפטרת נרות שלמה במידת האפשר אך דוחים אותה מפני נרות זכריה, במידה ואי אפשר.

 



[1] כל ענין משמעות הנר המערבי וסדר הטבת המנורה משקף את הכפילות הזאת – עיין רש"י ורמב"ן שבת כ"ב:, תמיד פ"ג מ"ט ופ"ו מ"א, יומא ל"ג: ושו"ת הרשב"א ח"א סי' ע"ט, ואכמ"ל.

[2] שמות כ"ה כ"ב: "והתשובה בדרך משל, כי הכבוד לא ימוש, על כן הארון דמות כסא. והנה מנורה ושולחן ערוך". ועיין סה"מ להרמב"ם מ"ע כ' והשגת הרמב"ן למ"ע ל"ג.

[3] מקדש דוד סי' כ"א ס"ג ד"ה ולהשיטות, בית ישי סי' קכ"ג ס"א, הערות משא יד לספר כנסת הראשונים על מנחות ס"ק פ"ב ( מנחות כ"ח:), וכן שמעתי בשם הגרי"ד. 

[4] לאמיתו של דבר, ישנם שלשה מוקדים, שהרי נס המלחמה והצלת ישראל מידי הצר הצורר אותם המתבטא בפרסומי ניסא

[5] עיין רמב"ן ריש פרשת בהעלתך המדגיש נקודה זו.

     [6] מפאת המסגרת, אני מקצר במקום שאמרו להאריך. הרחבתי את הדיבור על כך, הן מבחינה מחשבתית והן מבחינת ביטוייו ההלכתיים, במאמר העוסק בענין: ""והימים האלה נזכרים ונעשים – פרסומי ניסא וברית בחנוכה ופורים" בתוך כתונת יוסף (בעריכת ד. גוטליב, ש.י. מאיברוך וד.צ. פלדמן) ניו יורק תשס"ב, עמ' רל"ו-ר"ע. אשמח לשלוח עותק אלקטרוני לקורא המעוניין בכך.