שבת | דף קל ע"א | תפילין של ראש ותפילין של יד

אלישע בעל כנפיים

אות וזיכרון , ברית או יחוד , פאר וציץ. קם אדם בבוקר ומתעטר בתפילין ומתקשר עם בוראו.

הירושלמי בברכות (פ"ב ה"ג) מספר כי מפני שרבו הרמאים הפסיקו ישראל להניח תפילין כל היום, וצמצמו את זמן ההנחה. רפיון זה גרם לכך שכאשר גזרה מלכות הרשעה על התפילין, לא מסרו ישראל את נפשם על המצווה חוץ מאדם אחד - אלישע בעל כנפיים. וכך מספרת הגמרא:

"...שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו יקרו את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק וראהו קסדור אחד. רץ מלפניו ורץ אחריו. כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו. א"ל מה בידך, אמר לו כנפי יונה - פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה. לפיכך היו קוראין אותו בעל כנפים. מאי שנא כנפי יונה דא"ל ולא א"ל שאר עופות? משום דדמיא כנסת ישראל ליונה שנאמר 'כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ' (תהילים ס"ח) מה יונה זו כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן" (שבת קל.).

תפילין מכונפות היו לו לאלישע, כך שבזכות מסירות הנפש שלו הגנו עליו בעת צרה. האם זו מטרת התפילין, להוות מגן ליהודי? נראה כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית. כאשר ישראל מרפים את ידם ממצוות התפילין, הופכים הם את התפילין מקשר למגן. על סוד הקשר של תפילין, ננסה לעמוד במאמר זה.

החיסרון באי הנחת תפילין

הגמרא בראש השנה (יז.) דנה בדרכי המפשט של הקב"ה בבית דין של מעלה. מתוך דיון זה דנה הגמרא בדינם של פושעי ישראל בגופן ואומרת: "פושעי ישראל בגופן מאי ניהו? אמר רב: קרקפתא דלא מנח תפלין". קביעה זו של הגמרא הינה קשה ביותר, ובראשונים ובאחרונים מצינו מספר הקלות לקביעה זו:

הרי"ף על אתר מביא נוסח מרוכך לקביעה זו: "קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם". נראה כי כך גרס גם הרמב"ם וזאת ניתן לראות מתוך דבריו בהלכות תשובה:

"הבינוניים - אם היה בכלל מחצה עוונות שלהן שלא הניח תפילין מעולם - דנין אותו כפי חטאיו, ויש לו חלק לעולם הבא" (הל' תשובה פ"ג הלכה ה).

ר"ת המובא בתוספות על אתר אוחז אמנם בגירסת הגמרא אלא שהוא מצמצם את הדברים בצורה שונה. לשיטתו דווקא מי שלא מניח תפילין מסיבות של זלזול ומאיסה במצווה, נכנס תחת קטגוריית פושע ישראל בגופו[1]. המקור לדבריו היא הגמרא בברכות הקובעת כי רק בעל גוף נקי יכול להניח תפילין כל היום, ומביאה מעשהו של אלישע בעל כנפיים כדוגמה. כלומר גם הגמרא הכירה בעובדה כי במקרה שאדם לא יכול לשמור על גוף נקי - אין לו להניח תפילין.

כיוון שונה בהבנת דברי הגמרא, מצינו בדברי הרב סולוביצ'יק (שיעורי הגרי"ד סת"ם סימן ה'). הגרי"ד הבין כי יהודי שלא מניח תפילין, מחסיר חלק אינטגראלי ומרכזי בזהותו. לכן הגמרא הגדירה את מי שלא מניח תפילין כפושע בגופו, שכן מחסיר חלק מרכזי וחשוב באישיותו.

פוסק הרמב"ם:

"וכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה שהרי בארבע פרשיות צוה על תפילין של ראש ועל תפילין של יד, וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו" (הל' תפילין פ"ד, הלכה כו).

מלשון הרמב"ם היינו יכולים להבין כי קיים צד של איסור באי הנחת תפילין, שהרי כתב שמי שאינו מניח 'עובר בשמונה עשה'. אולם, המדייק בלשון הרמב"ם יגלה שהלשון 'עובר' מטעה, וכי אין מדובר באיסור (שהרי לא מוזכרת בהלכה אפילו הזכרה אחת בנושא). נראה כי אם היינו צריכים להחליף מילה זו, היינו יכולים לומר 'פיספס'. הבנה זו תואמת גם סופה של הלכה זו, הדנה ב'רגיל בתפילין'. שהרי, כל אדם שקיבל על עצמו לקיים את מצוות תפילין הוא הרגיל בתפילין. כלומר, מצוות תפילין אינה מצווה הכרוכה בחובה, כי אם מצווה התלויה בנדבת הלב - מי שמאמץ את ליבו מפספס את קיומם של ח"י הצווים.

תפילין - מצווה שבגופו

כפי שראינו, תפילין היא מצווה המבוססת על נדבת הלב, ולא בכדי מצוות תפילין היא דרך ההתקשרות לבורא. לא ניתן לצוות את האדם על רגשותיו, שהרי ישנם דברים האמורים לבוא מתוך רצון פנימי עמוק, כדברי הגמרא בסנהדרין: 'רחמנא ליבא בעי'.

בדבריו לעיל, הרב סולובייצ'יק מסביר כי ההתקשרות שבתפילין מחוללת גם שינויים באדם, והופכת אותו לשלם יותר. נקודה זו באה לידי ביטוי בצורה מעניינת סביב מחלוקת אחרונים בדברי הרמ"א:

הירושלמי דן בשאלה איזו מצווה קודמת - תפילין או מזוזה?

"תפילה ומזוזה מי קודם? שמואל אמר מזוזה קודמת, רב חונה אמר תפילה קודמת. מה טעמיה דשמואל? שכן היא נוהגת בימים טובים ובשבתות. מה טעמא דרב חונה? שכן היא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדברות. מתניתא מסייעה לשמואל: תפילה שבלת עושין אותה מזוזה, מזוזה שבלת אין עושין אותה תפילין, למה? שמעלין בקודש ולא מורידין" (מגילה פ"ד הלכה יב).

הרמ"א (יו"ד סי' רפ"ה) הכריע כשיטת רב הונא[2], והוא מסביר כי מצוות תפילין עדיפה על מצוות מזוזה, שכן היא מצווה שתלויה בגופו של האדם. לשיטתו, רב הונא ושמואל נחלקו בשאלה האם חובת זמן עדיפה על חובת הגוף או לא.

ברם, ניתן לומר כי ר' הונא ושמואל נחלקו בשאלה אחרת. ידוע הכלל כי 'תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם'. יתכן כי רב הונא ושמואל נחלקו בשאלה כיצד יש להגדיר את המאפיינים של תדירות המצווה[3]. לפי שיטת ר' הונא מרכיב חשוב בקביעת התדירות של המצווה היא האיכות, ובכך יש יתרון לתפילין שאינה מצומצמת למי שיש לו בית, ונוהגת בכל תקופת זמן גם כאשר נמצאים בריחוק[4].

לעומת זאת, לשיטת שמואל הכמות היא הקריטריון היחיד, ולכן למעשה מזוזה עדיפה שכן היא נוהגת גם בשבתות בימים טובים.

הסברו של הרמ"א עולה בקנה אחד עם דברי הרב סולובייצ'יק לעיל כי מצוות תפילין באה להשלים את האדם. בגלל חשיבות זו, אם יש לאדם תקציב למזוזה או לתפילין עליו להשקיע בתפילין, שכן האות אשר טמונה בהם, משמעותית יותר לעיצובו הרוחני.

האם ישנה מצווה להניח תפילין כל היום

כיצד תפילין משלימות את האדם? כדי לענות על שאלה זו עלינו להבחין בין הקיומים השונים שמצינו במצוות תפילין.

הפרי מגדים (אורח-חיים סי' לז ס"ק ב) מסיק כי ישנם ב' קיומים למצוות תפילין:

א) מעשה ההנחה - עיקר הקיום.

ב) עטירת התפילין לאורך היום כולו - קיום מצווה מן המובחר.

את שיטתו הנ"ל מבסס הפמ"ג על דברי הרמב"ם הבאים:

"קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו - הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק. לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא. אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין" (הלכות תפילין פ"ד הלכה כה).

מדברי הרמב"ם כי האדם צריך להשתדל ללבוש תפילין ע"מ לזכך את מחשבותיו ומדותיו, אנו רואים כי לבישת תפילין כל יום אינה עיקרה של המצווה. נראה כי על בסיס הנחה זו הבין המג"א (או"ח ל"ז) כי מהתורה ישנה חובה להניח תפילין פעם אחת ביום, ומדברי סופרים ישנו חיוב נוסף להניחם כל יום.

לעיל הבאנו את דברי הגמרא כי מיום שרבו הרמאים הפסיקו ישראל לעטור תפילין כל היום. חילוקו של הפמ"ג מבהיר כיצד ביטלו חכמים את הדבר, שכן המצב הרוחני הירוד לא אפשר לקיים את הידור מצווה של לבישת תפילין כל היום.

להלכה, פוסק ה'ביאור הלכה' (סימן ל"ז ד"ה 'מצוותן כל היום') כי מי שיש בידו את השלמות הרוחנית והפיזית להניח תפילין כל היום - ראוי שיזדרז לקיים מצווה זו. ואם הוא רואה בדבר יוהרה, טוב שיניח תפילין של יד כל היום הנסתרות מעין כל. לענ"ד פיתרון זה אינו יעיל לחלק משיטות הראשונים ולקמן נבאר את הדברים.

הפרשיות

כידוע, ר"ת ורש"י נחלקו מהו סדר הפרשיות שבתפילין, רש"י מסדר את הפרשיות כסדר הופעתם בתורה, ואילו לר"ת יש שיטה מחודשת על פיה יש לחלק את הפרשיות להוויות ושמיעות. נבאר את שיטתו:

מצוות התפילין הוזכרה 4 פעמים בתורה, וניתן לאפיין את ההזכרות על-פי הוראה מרכזית בפסוק: להווית - 'והיה לך לאות', ולשמיעות - 'והיה אם שמע... וקשרתם לאות על ידך'. הוויה ושמיעה הינם שני קיומים נפרדים, אשר מצינו בכל אחת מזוגות התפילין.

הראשונים נחלקו כמה מצוות יש בתפילין: שיטת הרמב"ם היא כי קיימות שתי מצוות בתפילין, ואילו הגאונים סוברים כי ישנה מצווה אחת. הפיצול בין הוויה לשמיעה, לפחות לשיטת הרמב"ם, מאפיין גם מצוות תפילין של יד וגם את תפילין של ראש. בתפילין של יד המוקד הוא 'בקשירה'[5] בשמיעה, בנתינת האות על היד. ואילו בתפילין של הראש המוקד הוא בהוויה.

ר"ת הבין כי הדגש במצוות תפילין הוא על הוויה בפנים, ואילו השמיעות מבחוץ.

לעיל הבאנו את חילקו של הפמ"ג בקיומים השונים של מצוות תפילין. דומה שהחלוקה בין הקיומים מתחדדת יותר לאור החלוקה בין תפילין של יד לתפילין של ראש. תפילין של יד עוסקות בצד המעשי, כריתת הברית, וקיומם הוא בהנחה עצמה. תפילין של ראש מוקדם בהוויה, והמוקד בהם אינו בפעולת ההנחה אלא בהוויתם על הראש.

למעשה עם ישראל קיבל על עצמו להניח תפילין של רש"י, וחסידים ואנשי מעשה נוהגים להניח גם תפילין של ר"ת.

'להניח' או 'על מצוות'

מחלוקת נוספת בה נחלקו ר"ת ושאר הראשונים, נוגעת במספר הברכות שיש לברך בהנחת תפילין. ר"ת סבר כי יש לברך על תפילין של יד את ברכת 'להניח' ואילו על תפילין של ראש את ברכת 'על מצוות', וכן פסק הרמ"א להלכה. השו"ע לעומתו, סבר כי יש לברך ברכה אחת על התפילין והיא ברכת 'להניח'.

מהו המקור למחלוקת זו? הפרשנים הביאו שלל הסברים ואנו בחרנו להביא רק כמה מביניהם:

א) כפילות המצווה - לעיל הבאנו את מחלוקת הרמב"ם והגאונים האם תפילין של יד ותפילין של ראש הינן שתי מצוות נפרדות או מצווה אחת. על פי הסבר זה, ר"ת סבר כרמב"ם שמדובר בשתי מצוות, ולכן כל תפילה זוקקת ברכה לעצמה.

ב) החלוקה בין הברכות - כאמור, לשיטת ר"ת, על תפילין של יד מברכים את ברכת להניח שהיא ברכת המצוות, ואילו על תפילין של ראש מברכים את ברכת 'על מצוות' שהיא ברכה בפני עצמה (ערוה"ש בסימן ל"ז מסביר שזאת ברכת ההודאה).

כדי להבין את הדברים נחזור ונעמוד שוב על ההבדלים הקיימים בין תפילין של יד לתפילין של ראש. האות שבתפילין של ראש הוא אות חיצוני - 'וראו עמי ארץ וכו''. מדברי הגמרא במנחות עולה כי תפילין של ראש הינן סוג של ציץ המונח על ראשו של כל יהודי ואמורות להפגין את הקשר שיש בינו לבין א-לוהיו.

תפילין של יד לעומת זאת משמשות כאות פנימי ואישי, ומהוות כריתת ברית אישית עם כל אדם. הירושלמי בברכות בניגוד לבבלי במנחות מסדר שתי ברכות לתפילין. נוסח הירושלמי לברכת תפילין של ראש הוא 'אשר קדשנו במצוותיו במצוות תפילין'. נוסח שונה במעט מהנוסח בו אנו רגילים, אך מבטה בצורה טובה את הרעיון הטמון במצוות תפילין של ראש. עיקרה של תפילין של ראש הוא בדבקות המחשבה ובקשר המחשבתי הצרוף שיש בין אדם לא-לוהיו. תפילין של ראש משלימות את האדם, שכן הן מסלקות ממנו את מחשבות ההבל וכדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל:

"קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא..." (שם).

לכן הקיום של מצוות תפילין של ראש הוא בין השאר בהנחתם כל היום[6], בשונה מצוות תפילין של יד שעקרה הוא בצד המעשי של כריתת הברית שבין האדם לאלוקיו.

לסיום

לעיל הבאנו את דברי ה'ביאור הלכה' הקובע כי מי שחושש ליוהרא בכך שהוא מניח תפילין כל היום, יכול להניח תפילין של יד המוסתרות מעין כל ובכך לקיים את מצוות תפילין. אנו כאמור הסברנו שרעיון עטירת התפילין כל היום קשור דווקא לצד המיוחד שיש במצוות תפילין של ראש, ואינו קיים במצוות תפילין של יד.

בתחילת דברינו פתחנו בסיפורו של אלישע בעל כנפיים שיצא לשוק כשהוא מעוטר בתפילין בשעת גזרה. לא פשוט היה מעשהו של אלישע שכן מצד הדין היה הוא יכול להניח תפילין בביתו ובכך לקיים מצוות הנחת תפילין. אולם אלישע, משום מידת החסידות שבו, רצה לקיים רובד נוסף של מצווה ולקיים גם את מצוות הווית תפילין, מצווה המתקיימת כאשר לובשים תפילין של ראש.

הגזרה באה לעולם מאחר שישראל הרפו את ידם ממצוות תפילין, כאמור הטעם לרפיון היה ריבוי הרמאים והפחד מפני אנשים שאין תוכם כברם. החלטה על ביטול הנחת תפילין של ראש כל יום, הביאה בעקבותיה את הגזרה, שכן כאשר מורידים את הרף הרוחני והמוסרי, ממילא אין צורך במצוות שכל עניינם הוא טוהר המחשבה והמעשה.

גם היום אין אנו נוהגים להניח תפילין על ראשנו כל היום, ורק מעטים ויחידי סגולה נוהגים כן. המציאות המודרנית מקשה על האדם לעשות כן. עם השנים ככל שהאנושות נהייתה מודעת לרבדיה השונים של ההכרה, התודעה האישית של האדם נעשתה חשופה יותר להתערבות של גורמים חיצוניים, כגון פרסומות מסרים תת הכרתים וכדומה. דומה שהיום השאלה המרכזית כאשר מקיימים מצוות תפילין של ראש היא לא שאלת הגוף הנקי אלא הראש הנקי. מי יתן והקב"ה יצמיח לנו כנפיים שנוכל לעלות מעלה מעלה ולקיים את מצוות תפילין בשלמותה ובהוויתה.