חזון | 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'

א. הקדמה

בתענית ל: מובאת הברייתא הבאה:

...וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, שנאמר "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיה, ס"ו, י). מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה.

ישנן שתי נקודות שצריכות ביאור בדברי חכמים בברייתא: ראשית, צריך להסביר את הקשר המהותי בין האבלות על ירושלים לבין הראייה בשמחתה - מדוע הזכות לראות בשמחת ירושלים תלויה באבלות על החורבן? מלבד זאת, יש להבין מדוע הברייתא מנוסחת בלשון הווה - "זוכה ורואה בשמחתה", ולא בלשון עתיד - "יזכה ויראה בשמחתה".

השיעור יעסוק במספר תורות שעסקו בפירוש הברייתא והתמודדו עם השאלות הללו.

ב. ההתאבלות כזיכוך 

נפתח בתורה של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב:  

והנה עיקר ענין האבילות, והוא בכדי לעורר את עצמינו באבילות ומרירות לב להזדכך את גופינו וגשמיותינו. כי כאשר אנחנו מזכירים ומסתכלים על גודל התגלות אלקות שהיה בזמן שהיה בית המקדש קיים, וגודל יקר תפארתינו, אזי במסתרים תבכה נפשינו[2] ודאבה לבינו על העדר גילוי אלקות וכו', ובזה אנחנו מזדככים. ולכן, כאשר יגיע עת פקודתינו לטובה, ויקבץ נדחינו בביאת משיחנו במהרה בימינו, אזי נהיה אנחנו ראויים לקבל גודל מתיקות ידידות ועריבות התענוגים שיתגלה בעת ההוא. ואם לא היינו מתאבלים על כל הנ"ל, אז שכחנו על כל הטוב, ולא היה ביכולתינו לקבל אחר כך הארת אור התענוג הגדול כמו שנאמר  "עין בעין יראו" (ישעיה, נ"ב, ח)[3] וכו', כי מרוב חומריותינו וגשמיותינו לא היינו ראוים לכך.

("קדושת לוי", ליקוטים לאבות, ב', ה, ד"ה "ולא הבישן למד").

ר' לוי יצחק מפרש שהמתאבל והמצטער על העדר גילוי האלוקות מזכך את עצמו, ומכוח הזדככותו הוא יהיה ראוי לקבל את הארת הגאולה לעתיד לבוא. בהמשך דבריו ר' לוי יצחק ממחיש את הרעיון באמצעות משל:

והוא על דרך משל, כבן המלך אשר יהיה תמיד אצל המלך, וראה גדולת המלך הדר גאונו, והורגל תמיד בתענוגי ותפנוקי המלך. ופעם אחד חטא למלך וצוה להרחיקו ממנו, והיה חסר מכל התענוגים שהיו לו מקדם, עד שבהמשך הזמן הורגל במאכלים פשוטים וגסים, וכמעט ששכח על כל הטוב שהיה לו. אמנם כי בן חכם היה, ויודע בנפשו כי לימים יסלח המלך עונו וישיבהו על כנו, כי המלך הוא חנון ומרבה לסלוח. אז אמר בלבו אם לא אזכור את הטוב וכל התענוגים ורוב גדולת המלך אזי יהיה הכל נשכח ממנו, ומצד ההרגל יתגשם[4] ויהיה טבע אצלו בזולת והעדר התענוגים, איך יהיה יוכל אחר כך לקבל גודל התענוגים להשיג גדולת המלך. לכן נתחכם לשית עצה בנפשו לזכור תמיד ולהתבונן בגדולת המלך, ולהתאבל ולצער על גודל רוב התענוגים שהיה לו ועתה נחסר מכל אלה. ובזה הזדכך את עצמו, וההרגל לא פעל אצלו, כלומר שיתגשם ושיהיה נעשה כמו טבע אצלו בזולת התענוגים, כי תמיד תוקד בלבו מתי יבא ויראה פני המלך, ולהתענג בכל התענוגים וכו'.

כמו כן מובן הענין, שעל ידי שאנחנו מתבוננים בגדולת ה', ומתאבלים תמיד על גלות השכינה כנ"ל. ועל יראה עילאה - יראה בושת, שהוא יר"א של"ם בחינת ירושלי"ם שהיה לנו, בזה אנחנו מזדככים את עצמינו מגשמיותינו וחומריותינו, שיהיה בכוחנו להיות ראויים לקבל גודל גילוי אלקות ורוב התענוג והבהירות שיהיה לעתיד. כמו שנאמר "וראו כל בשר"[5] כו' (ישעיה, מ', ה), "עין" כו' (שם, נ"ב, ח), ויאמרו "הנה אלקינו זה"[6] וגו' (שם כ"ה, ט).

מי שמתאבל על החורבן מונע מעצמו להתרגל למציאות שאין מקדש; אדם כזה מקשר את עצמו לעולם המקדש גם כשבפועל הוא חרב, וכאשר הוא יבנה יהיו לו כלים מתאימים לקבל את הארת הגאולה.

לפי פירוש ה"קדושת לוי", מובן הקשר בין האבלות לבין הזכות לראות בגאולה. כמו כן, לשון ההווה שנקטה הברייתא במילה "זוכה" מתפרשת כפשוטה - האבלות מזככת את האדם עכשיו, ולכן כבר עכשיו הוא זוכה. אולם, הלשון "רואה בשמחתה" מתפרשת לפי ה"קדושת לוי" לעתיד: כאשר המקדש יבנה ותגיע הגאולה, הוא יזכה לראות בשמחת ירושלים; ולפי פירוש זה נותרה במקומה השאלה מדוע השתמשה הברייתא בלשון הווה, "זוכה ורואה", ולא בלשון עתיד, "זוכה ויראה". במקום אחר ב"קדושת לוי" מתמודד ר' לוי יצחק גם עם שאלה זו:

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל:). הכלל הוא, כל כוחות האדם נמשך אחר המחשבה, בזה שהאדם חושב נמשך כל עצמות האדם. ונמצא, כאשר האדם חושב בקדושה ומתאבל על ירושלים, אז מחשבתו ועצמותו בקדושה. ו'זוכה' הוא לשון הזדככות, אז האדם מזדכך ורואה עתה בשמחה קצת, דהיינו שמשיג קצת משמחת ירושלים איך יהיה לעתיד לבוא.

("קדושת לוי", דברים, מגילת איכה ותשעה באב).

בתורה זו מוסיף ר' לוי יצחק שאבלות החורבן מזכה את המתאבל לחוש כבר עכשיו מטעם הגאולה העתידית.

ג. ההתאבלות כקשר למקדש ולה'

בנוסח מעט שונה מובאים הדברים בתורה של ר' צדוק הכהן מלובלין:

כמו שאמרו ז"ל (תענית ל:) "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". וזה בודאי אין המכוון לעתיד לבוא, כי הלא נאמר בלשון הווה "זוכה ורואה" וכו'. רק שלפי ערך התשוקה והגעגועים שלו בפנימיות הלב, לעומת כן הוא זוכה מיד להיות רואה ומרגיש בלבו בשמחתה בבחינת "שמחו צדיקים בה'" (תהילים, צ"ז, יב). ועבור זה נתקנו כל נוסח התפילות בלשון הווה, "בונה ירושלים", "מצמיח ישועה", "המחזיר שכינתו לציון", מפני שבאמת המה נענים בתמידיות. וכמו שנאמר "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם" (תהלים, קמ"ט, ב).

("פרי צדיק", דברים, פרשת ואתחנן).

גם ר' צדוק מפרש ש"המתאבל על ירושלים זוכה ורואה" כבר עתה בשמחתה. להבנתו, בהתאם למידת הצער והגעגוע, זוכים לטעום ולחוש עכשיו את שמחת הגאולה.

חידוד של הרעיון מופיע בתורות של בעל ה"שפת אמת":

...כמו כן עתה בדורות שלנו, על ידי זכירת בית המקדש יכולין להתדבק בהארת בית המקדש. ולכן בכל שמחה צריכין להזכיר בית המקדש. וכמו כן בשמחת נשואין מברכין "שוש תשיש", לומר שכל השמחה הוא מבית המקדש שהשמחה במעונו. ובזמן המקדש השמחה הייתה בשלימות, ועתה זוכין אל השמחה על ידי האבילות של בית המקדש, כמו שנאמר "שישו" כו' "משוש כל המתאבלים" (ישעיה, ס"ו, י), ואמרו חז"ל (תענית ל:) "המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמת ירושלים". והגם דהפירוש הוא על לעתיד, מכל מקום גם זה אמת שעל ידי התאבלות זוכה להרגיש שמחה מירושלים. כמו שאמרנו במקום אחר פירוש הפסוק "נהפך לאבל מחולנו" (איכה, ה', טו).

("שפת אמת", דברים, פרשת כי תבא,  שנת תרנ"ג).

החידוש של ה"שפת אמת" הוא שגם לאחר חורבן המקדש באפשרותנו להיות קשורים ל"הארת בית המקדש". אלא שבעוד שבזמן שהמקדש עמד על תילו הקשר למקדש התבטא באמצעות השמחה, כיום ניתן להתחבר לאותה ההארה באמצעות האבלות. בסוף הדברים מפנה ה"שפת אמת" לתורה אחרת שלו, בה הוא הרחיב באותו עניין לאור הפסוק במגילת איכה "נהפך לאבל מחולנו" (איכה, ה', טו), וזו לשונו שם:

במדרש (איכה רבה, פתיחתא, כ"ט) "איכה ישבה בדד" (איכה, א', א). "מושיב יחידים ביתה"[7] (תהילים, ס"ח, ז) כו'. קודם שנגאלו בני ישראל היו הם יחידים והשכינה יחידה. וכשנגאלו נעשו הומיניא אחת, וכשגלו חזרו כל אחד יחידי,[8] עיין שם בפתיחתא. והענין הוא, כי מגלת איכה היא גם כן מכלל התורה. וגם זה עדות על בני ישראל כי הם עתה פלג גופא. ובאמת אין לנו מציאות בגלות בחסרון ארץ ישראל ובית המקדש. וזהו שאמר "איכה ישבה" (איכה, א', א), כי כך צריך להיות בכל איש ישראל, שלא ימצא לו מקום כלל בגלות, ובכלל ישראל וודאי כך הוא. וזהו שאמר "מוציא אסירים בכושרות", דרשו חז"ל (בראשית רבה, ס"ח, ד) "בכות ושירות", עיין שם. וכמו כן בחיבורן של בני ישראל עם השכינה, שהגם שאנו בגלות והחיבור נפסק, מכל מקום עדות היא מצד הבכייה כמו שהיה בזמן המקדש מצד השירה. וזהו שאמר "נהפך לאבל מחולנו" (איכה, ה', טו), כמו שאמרנו במקום אחר, שיש עבודה עתה מצד התשוקה ורוב אבלות, כמו שהיה אז בשמחה ובמחולות. וזה היא מגלת איכה כמו מגלת שיר השירים, זה בכות וזה שירות, כמו שהוא בזיווגים שלמטה בכושרות.

("שפת אמת", דברים, דברים, שנת תרמ"ז).

ה"שפת אמת" מבסס את הרעיון על פתיחתא[9] למגילת איכה שמפרשת את הפסוק "איכה ישבה בדד". הדרשה מפרשת את משמעות הבדידות של ירושלים לאור הפסוק בתהילים:

אלוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות אך סוררים שכנו צחיחה.

(תהלים, ס"ח, ז).

על פי פשוטו, עוסק הפסוק ביכולת השידוך של הקב"ה, אשר מאחד שני יחידים ומזווג אותם יחד. המדרש מתייחס לזווג בין הגבר והאישה כמשל למערכת היחסים בין עם ישראל לבין השכינה. כמו שהגבר והאישה נפרדים זה מזה לפני הנישואים, כך עם ישראל והשכינה היו נפרדים זה מזה במצרים. ביציאת מצרים עם ישראל נבחר לעם לה', ונוצרה מעין זיקת נישואין בין עם ישראל והשכינה. לאחר חורבן ירושלים חזרה השכינה לבדידותה, אבל לא כמצב טבעי כפי שהיה לפני הנישואין, אלא כאלמנה שבאופן טראגי נותקה מבעלה. זוהי פרשנות המדרש לזעקת הנביא "איכה ישבה בדד?". בדידותה של ירושלים היא טראגית ואבסורדית, ולגמרי לא טבעית.

חוויה זו של "איכה?" ותחושת הכאב על הריחוק מהשכינה אמורה ללוות כל יהודי, והיא תלויה בהכרה בכך שמדובר במציאות לא טבעית, כמו נתק בין בני זוג לאחר הנישואין. בהתאם לכך מפרש ה"שפת אמת" את המשך הפסוק בתהלים "מוציא אסירים בכושרות", אשר חז"ל (בראשית רבה, ס"ח, ד) דרשו בו את המילה "כושרות" כ"בכי ושירות". ה"שפת אמת" מפרש שהקשר בין ישראל לבין אביהם שבשמים לפי הנמשל מתבטא או בבכי או בשירות. בזמן שהמקדש בנוי, הקשר בין ישראל לקב"ה מתבטא בצורה טבעית באמצעות השמחה ששורה במקדש; ולאחר החורבן הקשר מתבטא באמצעות הבכי על חיסרון המקדש. האבלות על החורבן מהווה עדות על כך שישראל עדיין קשורים לקב"ה, אלא שהם נותקו מהמקדש באופן לא טבעי. כל עוד בני ישראל בוכים ומתגעגעים למקדש, סימן שהקשר לא נותק. לכן, כיום הבכי מבטא את אותה האהבה שבה לידי ביטוי באמצעות השמחה במקדש כשעמד על מכונו.

המאמר "המתאבל על ירושלים זוכה וראוה בשמחתה" מתפרש לפי ה"שפת אמת" כך שבאמצעות האבלות זוכים לטעום את חוויית הקשר עם הקב"ה, שהתבטאה בזמן המקדש בשמחה.

יהי רצון שנזכה להתאבל על ירושלים ונזכה לראות בשמחתה.