עירובין | דף לג | שבות בין השמשות
בגמרא לעיל (לב עמוד ב) ולקמן (לד עמוד ב, לה עמוד ב) הוזכרה מחלוקת רבי ורבנן בשאלה האם דברים האסורים משום שבות גזרו עליהם גם בין השמשות או לא. בסוגייתנו מביאה הגמרא (לג עמוד א) את המקור המרכזי למחלוקת זו:
"מאי רבי ומאי רבנן?
דתניא: נתנו באילן, למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב. למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב, ואסור ליטלו. בתוך שלשה - מותר ליטלו. נתנו בכלכלה ותלאו באילן, אפילו למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב, דברי רבי. וחכמים אומרים: כל מקום שאסור ליטלו - אין עירובו עירוב".
רבי וחכמים נחלקו האם נתינת עירוב במקום שממנו אסור ליטלו מדרבנן מועילה. לדעת חכמים מכיוון שאסור ליטלו אין הוא נחשב עירוב, ואילו לדעת רבי למרות שאסור ליטלו בשבת, בבין השמשות לא גזרו על שבות ולכן ראוי ליטלו והוא מתפקד כעירוב.
דעת רבי, שלא גזרו על שבות בין השמשות, נפסקה להלכה, אלא שגבולותיה וגדריה אינם ברורים. מדברי רש"י (לב עמוד ב ד"ה בין) וראשונים אחרים (עיין תוס' שבת לט עמוד ב) עולה שמדובר בהיתר מוחלט וגורף שמבוסס על סברה פשוטה:
"דכיון דבין השמשות ספיקא הוא, ושבות דרבנן הוא - לא גזור".
אמנם, לפי הבנה זו ניתן למצוא סתירה חזיתית לשיטת רבי במשנה במסכת שבת (לד עמוד א) העוסקת בדיני בין השמשות:
"ספק חשכה ספק אינו חשכה - אין מעשרין את הודאי, ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות. אבל מעשרין את הדמאי, ומערבין וטומנין את החמין".
עישור הטבל הודאי והטבלת הכלים אסורים רק משום שבות, ואף על פי כן נאמר במשנה שאסור לעשותם בין השמשות! הרמב"ם היה מודע לסתירה זו ובדבריו בהלכות שבת (כד, י) הוא מתמודד אתה בפירוש:
"כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בין השמשות מותרין, והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק... אבל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור, לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות אף על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות, אבל מעשרים את הדמאי".
כדברי הרמב"ם פסק גם השלחן ערוך (או"ח שז, כב) ולדבריהם ההיתר של רבי הינו אכן היתר כללי אלא שיש לסייג אותו לשעת הצורך. אמנם, מתוך פשט הגמרא נראה שקיים קושי מסוים הן בשיטת רש"י והן בשיטת הרמב"ם. זאת משום שאם דעת רבי היא עמדה עקרונית וכללית היינו מצפים למצוא אותה בפרק במה מדליקין שעוסק בדיני בין השמשות, ולא חבויה כבדרך אגב בדיני מקום נתינת העירוב. נראה שקושי זה עמד בבסיס שיטתו הייחודית של הראב"ד המובאת ברשב"א בסוגייתנו (לג עמוד ב):
"כתב הראב"ד ז"ל דאע"ג דסתמא דמתני' כרבי שמעינן מינה דהלכתא כוותיה, מכל מקום לא קאמר רבי שיתירו בכל מקום שבות בבין השמשות ושיהא מותר לרכוב על גבי בהמה ולעלות באילן ולספק ולטפח ושאר השבותין...
כי שרי רבי היכא דאנחיה לעירוב מעיקרא, דאע"ג דאנחיה במקום שבות קני ליה עירוב ממילא, אבל למשרייה לבטולי לשבות לכתחלה לא שרי רבי כלל, דמה דאסור בשבת אסור בין השמשות חוץ ממה שהתירו במשנתינו דפרק במה מדליקין שהוא עירובי חצרות והטמנת החמין ותיקון הדמאי".
לדעת הראב"ד אין כלל היתר לעבור על איסורי שבות בין השמשות. חידושו של רבי מתמצה בכך שהוא מגדיר את העירוב הנתון במקום שיש איסור שבות בנטילתו ממנו כראוי עקרונית ללקיחה וממילא כשר לעירוב. דברי הראב"ד מסתברים מן ההקשר של דברי רבי, כפי שנאמר לעיל, אך הם מותירים בסימן שאלה מסוים את סברתו של רבי. שהרי אם בפועל אסור ליטול את המאכל, כיצד הוא יכול לתפקד כעירוב?
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)