דילוג לתוכן העיקרי

רקע היסטורי ומבוא לנבואות ספר יחזקאל

קובץ טקסט

ספר יחזקאל נפרש על פני תקופה של כ-22 שנים, המתארות שנים הרות גורל בעם ישראל: החל מהשנה החמישית לגלות המלך יהויכין (שנת 593 לפנה"ס), וכלה בכחמש עשרה שנים לאחר חורבן בית המקדש הראשון, ועשרים ושבע שנים לאחר גלות יהויכין (שנת 571 לפנה"ס). בשנים אלה היה צורך להתמודד לראשונה עם נסיבות שלא היו כמותן בעבר בכל תולדות עם ישראל: ראשית, התמודדות עם קיומו של העם באותה העת בשני מרכזים – האחד ביהודה והשני בבבל – כאשר בכל אחד מהם קיימת קבוצה המשמרת זהות נבדלת. שנית, חורבן המקדש והגליית העם בשנים אלה מארצו יצרו מצב שבו היה צורך לראשונה להתמודד עם אתגר שימור הזהות של העם גם בהעדר מקדש, בגולה, במנותק מארצו וללא עצמאות מדינית.

נבואות אלה הן העדות הברורה היחידה לנבואה שנמסרה בבבל לאחר החורבן ולפני הצהרת כורש וימי שיבת ציון (כשלושים וחמש שנים אחר כך). מעמדה העצמאי של הקהילה היהודית בבבל בשנים אלה ניכר ביחסו של מלך בבל ליהויכין (מל"ב כ"ה, כז-ל; ירמיה נ"ב, לא-לד), וכנראה לאורך כל ימי הבית השני (אסתר ב', ה-ו). אמנם, לשנים האלה שבין חורבן המקדש ושיבת ציון מופנות נבואות נוספות מספר ירמיה, מגילת איכה, ישעיה, ואולי אף יואל ועובדיה. עם זאת, נבואות אלה כולן מגיבות לאירועי החורבן, כפי הנראה, מארץ ישראל, ומשום כך הן נבדלות באופיין מהנבואות של יחזקאל הניתנות בבבל. נבואותיו של יחזקאל מתמודדות ומגיבות למשבר בארץ מבבל, בזמן התרחשות האירועים, באמצעות משנה סדורה וייחודית. בכך הופך ספר נבואי זה לאבן דרך משמעותית בהבנת האירועים והשלכותיהם על עיצוב הזהות של עם ישראל בגלות עד לימינו. ספר יחזקאל מסודר בצורה כרונולוגית, כאשר פרקים א-כד ניתנו בשנים שלפני החורבן, ואילו פרקים לג-מח – לאחריו. במרכזו של הספר ישנו קובץ נבואות לגויים, המרוכזות יחד בגלל תוכנן ואינן מסודרות בסידור כרונולוגי.[1] נראה כי הנבואות שנמסרו לאחר החורבן מגיבות, ממשיכות ומשלימות את הנבואות מלפני החורבן בכל נושא, כך שיש מקום לבחון את נבואותיו של יחזקאל הן על פי סידורם בספר והן על פי נושאים.

1. "וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ-בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה" – רקע היסטורי

יחזקאל הנביא איננו מוזכר בשמו בספרי המקרא האחרים, ובכל זאת הכתוב בספר מלכים נותן בידינו את ההקשר ההיסטורי בתוכו נכתב הספר:

"בָּעֵת הַהִיא (עלה) עָלוּ עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר. וַיָּבֹא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ. וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ. וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת כָּל כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל (עשרה) עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ. וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת סָרִיסָיו וְאֵת (אולי) אֵילֵי הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה. וְאֵת כָּל אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה. וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ"  (מלכים ב' כ"ד, י-יז).[2]

בשנת 597 לפנה"ס הגלה נבוכדנצר מלך בבל את העילית של תושבי יהודה. על גולים אלה נמנה יחזקאל בן בוזי הכהן והנביא. היותה של גלות יהויכין נקודת מפנה ראשונה במעלה עבור יחזקאל ניכרת קודם כל בכך שהמניין בספר יחזקאל כולו הוא לגלות יהויכין (א', ב; ח', א; כ', א; כ"ד, א; כ"ו, א; ל', כ; ל"א, א), כך גם תיארוך הנבואה המבשרת את חורבן המקדש (ל"ג, כא) וזאת אפילו בנבואות שתאריכן מאוחר לחורבן המקדש בירושלים (כ"ט, יז; ל"ב, א, יז; מ', א).

2. בין 'אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ' לבין 'יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם' שהיו ל'יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת'

נראה כי נבואת יחזקאל ניתנת לגולים שגלו איתו בגלות יהויכין לבבל, וכי ניתן לעמוד על מלוא משמעותה רק כאשר עומדים על ההקשר ההיסטורי בעת מתן הנבואות. מטרת נבואותיו של יחזקאל בשנים שקדמו לחורבן הוא ליידע את העם כי ה' עזב את מקדשו בירושלים; על כן הוא מתאר בפרוטרוט את מעשה מרכבה ומסעות כבוד ה' אל מחוץ למקדש (בעיקר בפרק א' ובפרקים י'-י"א). יתרה מכך, הוא מדגיש כי חורבן בנין המקדש הוא רק עניין של זמן, וכי למעשה כבר בשנים הקודמות לחורבן, ירושלים טמאה וכבוד ה' איננו בתוכה (א', כח-ג', טו; כ"ד, טו-כז) ותפקידו של הנביא הוא להיות 'צופה' לנעשה (ג', י"ז-כ"א; ל"ג, א-ט). גם מעשיו הסמליים של הנביא (בעיקר בפרקים ד'-ה') מחזקים מסר זה, ששיאו בתיאור חטאי העם והשחתת העיר (בעיקר בפרקים ח'-י"א, ט"ז, כ"ג).

חורבן המקדש והגליית העם מארצו מעלים בעם קשיים נוספים אליהם מתייחס הנביא בנבואותיו: מהי תפישת הגמול לאדם הפרטי? (פרקים י"ד, י"ח ו-ל"ג), מהו היחס הרצוי לבבל? (פרק י"ז), מהי מעמדה של הברית בין עם ישראל והקב"ה, עתה לאחר שהופרה ע"י העם והמקדש נחרב? (בעיקר בפרקים כ' ו-ל"ו). המענה הנבואי לשאלות אלה אף מניח את התשתית להבנת אופייה של גאולת ישראל בעתיד (בפרקים ל"ד-ל"ט), חזון המקדש העתידי (בפרקים מ'-מ"ח), וכן את נבואותיו לגויים (בפרקים כ"ה-ל"ב) – הפרקים שבהם טמונה תכלית המסרים הנבואיים שבספר.

על אף העובדה שתוכן הנבואות לגולי יהויכין הוא הנעשה בארץ בשנים אלה, מספר נבואות בספר מאפשרות לנו להשלים במעט את החסר גם באשר ליחסו של ה' לגולים שכבר גלו לבבל ולעמוד על זהותם הנבדלת מזהותם של תושבי ירושלים בשנים אלה. בפרק י"א מצטט יחזקאל את דברי 'יֹשבי ירושלים' הטוענים כי הגולים התרחקו מה' ומארצו, וכי המשמעות של מעשה זה היא שהם אינם נמנים על יורשי הארץ, וכתוצאה מכך על הקרובים לה':

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם: 'רַחֲקוּ מֵעַל ה' לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה' "  (י"א, יד-טו).

תשובתו של ה' לנביא היא שאמנם הגולים נמצאים עתה בגלות, אך ה' נמצא עימם שם כ-'מקדש מעט':

לָכֵן אֱמֹר: "כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהִים: כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם"  (שם, טז).

נראה כי חשיבותו של דיאלוג זה, אשר בו מופיעות הן טענת יושבי ירושלים, והן המענה לחששם של הגולים, הוא בכך שניתן ללמוד ממנו על חוסר הוודאות של גולי יהויכין באשר לזהותם ביחס ליושבי ירושלים, ולשאלת מקומו של ה' בתוכם. חשש זה איננו מפתיע, אם תילקח בחשבון העובדה כי עשרת השבטים, אשר גלו כמאה חמישים שנה קודם לכן (חלקם כבר בשנת 732 לפנה"ס, ורובם בשנת 722 לפנה"ס), לא שמרו למעשה על זהות נבדלת בארצות הגלות, וזהותם היהודית כפי הנראה אבדה. משום כך, המסר הנבואי של יחזקאל (בדומה לזה של ירמיה בפרק כ"ט, א-ט) באשר למעמדם של הגולים הוא חדש לגולים ומצריך שינוי תודעתי בהשוואה לתקדימים המוכרים להם מעברו של העם עד כה. בתקופה זו, לראשונה, מבססים הנביאים את זהותם של הגולים כעם הממשיך להיות עמו של אלוקי ישראל, זאת על אף שהאוכלוסייה בארץ דוגלת בתפישה שונה, ואף נאחזת בכך שמקומו של ה' – המקדש – עדיין עומד בתוכם.

אולם, באופן מפתיע, תפישה זו של תושבי הארץ לא השתנתה גם לאחר החורבן, כפי שניתן ללמוד מדיאלוג נוסף אותו מצטט יחזקאל בנבואותיו:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה!"  (ל"ג, כג-כד).

מפסוקים אלה עולה כי גם לאחר שרפת המקדש, חורבן ירושלים והגלייתו של נבוזראדן את תושבי העיר (מלכים ב', פרק כ"ה) 'דלת הארץ' שנותרה בירושלים מחזיקה בעמדתה כי על אף שנותרה אוכלוסיה מצומצמת, היא מרובה בהשוואה לאברהם הבודד. על כן הם, הנותרים בארץ, הם שירשו את הארץ הם שימשיכו לשבת בארץ גם לאחר החורבן, ולא גולי בבל הנביא מבטל עמדה זו מיד:

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם: "כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהִים: עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ, וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם, וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ, וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?! עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם, עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם, וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!" (שם, כה-כו).

תחילה עומד הנביא על כך שהנותרים בארץ לא למדו את לקחי החורבן והם ממשיכים לחטוא.[3] לאחר מכן, הנביא לא רק מבטל את טענת העם הנותר בארץ כי הוא עתיד לרשת אותה, אלא אף מוסיף כי הארץ תהיה שממה מוחלטת, שהוא, כפי שנראה, שלב נוסף שעתיד להתרחש לאחר רצח גדליה:

"כֹּה תֹאמַר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהִים: 'חַי אָנִי, אִם לֹא אֲשֶׁר בֶּחֳרָבוֹת בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וַאֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאָכְלוֹ, וַאֲשֶׁר בַּמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ. וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה, וְנִשְׁבַּת גְּאוֹן עֻזָּהּ, וְשָׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵר. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה', בְּתִתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כָּל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ' "  (שם, כז-כט).

ואכן, תיאור מקום מושבם של הנותרים בארץ בפסוקים אלה הוא אופייני לאוכלוסיה שנותרה לאחר חורבן העיר: על פני השדה, במצדות ובמערות. נבואה זו, שיכולה היתה להתפרש כנבואת נחמה לגולי בבל, מסתיימת בכך שלמעשה לא רק תושבי הארץ הנותרים לא שינו ממעשיהם לאחר החורבן, אלא כך גם גולי יהויכין:

"וְאַתָּה בֶן אָדָם, בְּנֵי עַמְּךָ הַנִּדְבָּרִים בְּךָ אֵצֶל הַקִּירוֹת וּבְפִתְחֵי הַבָּתִּים; וְדִבֶּר חַד אֶת אַחַד, אִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר: בֹּאוּ נָא וְשִׁמְעוּ מָה הַדָּבָר הַיּוֹצֵא מֵאֵת ה'. וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם, וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ עַמִּי, וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ, וְאוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ... וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ, וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם. וּבְבֹאָהּ: הִנֵּה בָאָה, וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם" (שם, ל-לג).

אמנם, לאחר החורבן, ניכרת אמיתותו של יחזקאל כנביא שדבר ה' בפיו, והעם בא לשמוע את דבר ה', אך במעשיהם אין שינוי. גם לא לאחר היוודע דבר שרפת המקדש וחורבן ירושלים. על כן, ניתן לסכם כי על אף קיומם של חילוקי דעות משמעותיים ביחס למעמדם של תושבי הארץ בהשוואה למעמדם של גולי בבל – החל מגלות יהויכין ועד לאחר חורבן המקדש – לא אלה ולא אלה שינו את מעשיהם בשנים אלה. לאור הדברים האלה, ניתן להציע כי שליחותו הנבואית של יחזקאל בשנים אלה שלפני החורבן, לא נועדה לקרוא לעם לשנות את מעשיו ולחזור בתשובה, אלא לבאר את משמעות ההתרחשויות בירושלים ובכך להכין את הקרקע לנבואות התקומה שניתנו לאחר החורבן וכן לחזון המקדש העתידי.

3. "שפת הנביא הזה – נפלאה וסתומה היא מאוד וקצרה"

פירוש פשטי של נבואות יחזקאל מעלה קשיים רבים, ור' אליעזר מבלגנצי עומד על כך החל מהמבוא לספרו וכלה בפרשנותו לפרקי המקדש (פרקים מ'-מ"ח) החותמים את הספר.[4] בשיעורים אלה נשתדל לעמוד על המשמעות המילולית של ספר יחזקאל, ובכך נלך בעקבות פירוש חשוב זה. הקדמתו של רבי אליעזר מבלגנצי לספר יחזקאל פותחת בקושי לפרש את דברי הנביא:

"בן אדם, בעיניך ראה ובאזניך שמע ושים לבך אל שפת הנביא הזה, כי נפלאה וסתומה היא מאד וקצרה. ואף רבותינו עליהם השלום נראו להן דבריו כסותרין דברי תורה, מתוך סתימתן וקוצרן...".

תחילה מצביע ר' אליעזר מבלגנצי על הקשיים הכרוכים בלימוד ספר יחזקאל ככלל, אך מיד הוא עובר להתמודד עם הקושי הראשון (עמו מתמודדים אף יתר הפרשנים), והוא התאריך הפותח את הספר:

"וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ" (א', א).

ראשית, לא ידוע למתי מונה הנביא שלושים שנה. שנית, בפסוק הבא ישנו תאריך אחר, נוסף, שנמנה לגלות יהויכין, אך ולא ברור היחס בין המניינים:

"בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין"  (פרק א', ב).

וכך מפרש רבי אליעזר מבלגנצי בהקדמתו:

"ותראה בתחילת דבריו, שלא פירש לאיזה חשבון הוא מונה "שלשים שנה", ואע"פ שדברי המתרגם ישרים, ומכוונים לזמן שמצא חלקיהו הכהן את ספר התורה, מכל מקום אין זו שיטת הכתובים; ועל כרחינו אין לנו דרך אחרת זולתה, ואע"פ שאין אנו יודעין מה ראה למנות משם על פי הענין הזה. אפס, כי מן הנראה לפי ענין הספר כל הספר, ניתן בו טעם: כי לא מצא נביא מוכיח את דורו על פי התורה והמצוות אלא הוא, ואף שיחתו ברב דבריו כשיחת תורה, וכמעט שנה להם כל התורה – ותראה בענינים הרבה דבריי נכוחים – ולפי שספר התורה נתגלה להן בימיו, והוא בגולה, שאין שם כהנים ונביאים כמו בארץ, היה מוכיחם על פי ספר התורה הנמצא, כמחדש להן התורה, כי נשתכחה בימי מנשה; והואיל שעל דברי ספר התורה הנמצא היו נבואותיו ודבריו, לכך מונה מזמן מציאתו, כי כל עיקר ספרו בו הוא תלוי".

בהקדמתו מקבל רבי אליעזר מבלגנצי את הפתרון שבתרגום יונתן לשאלה זו, והוא שדברי הנביא מכוונים לשלושים השנים שעברו מאז מציאת התורה בתקופת מלכותו של יאשיהו, וזאת על אף שהוא מציין בדבריו ש-'אין זו שיטת הכתובים'. נראה כי יש לעמוד על הסיבה שבגינה הוא מקבל הסבר זה למניין השנים. בדרך זו הוא מדגיש כי ספר יחזקאל, באופן ייחודי בדורו, מוכיח את העם 'על פי התורה והמצוות' ואף 'שונה להם את התורה' שנשתכחה.

נראה כי בדבריו אלה מציע רבי אליעזר מבלגנצי פתרון לשני קשיים עקרוניים העולים בעת לימוד ספר יחזקאל בכלל: כיצד יתכן כי בשנים כה הרות גורל לעם ישראל נמנע יחזקאל כמעט לחלוטין מלקרוא לעם לחזור בתשובה? ועוד: איננו מכירים נביא נוסף פרט ליחזקאל שנותן לעם חוקים ומצוות, ועוד: החוקים אותם הוא רואה במראות אלוקים נראים כסותרים את חוקי התורה. הכיצד? באמצעות פירושו את שנת השלושים מתייחסת למציאת ספר התורה בימי יאשיהו, מדגיש הוא ש-'שיחתו ברב דבריו כשיחת תורה' ועל אף שאולי נראה לעיתים כי 'מחדש להן התורה', למעשה 'כל עיקר ספרו בו הוא תלוי'. כלומר, על אף הפערים הקיימים בין תפישות המוכרות לנו מהתורה לבין אלו העולות מלימוד ספר יחזקאל, אל לנו לחשוש, כי נבואת יחזקאל כולה נסמכת על התורה – דבר המודגש כבר בראש הספר, על ידי תלית מועד קבלת הנבואה למועד מציאת ספר התורה בימי יאשיהו.

בשונה מפירושו של ר' אליעזר מבלגנצי, רש"י (בפירושו לפסוק ב), וכן רד"ק, ר' יוסף קרא ופרשנים נוספים פירשו – בעקבות סדר עולם רבה (כד) – את מנין שלושים השנים לתחילת שנות היובל.[5] על אף שאין הסבר זה נתמך על ידי פשטי המקראות, הוא טומן בחובו מסר משמעותי נוסף לתושבי בבל בשעתו, ואולי אף לדורות. באמצעות המניין לשנות היובל בארץ, בראש ספר נבואי הניתן בבבל, נוצרת זיקה ישירה בין מסירת הנבואה בחוץ לארץ לבין הנעשה בארץ ישראל. כמו כן, בדרך זו קיים רמז כבר בראש הספר לכך שנבואת יחזקאל כולה 'בעבור ארץ ישראל', כדברי ריה"ל (בספר הכוזרי מאמר שני, יד):

"כל מי שנתנבא לא התנבא אלא בארץ ישראל או בעבורה... ויחזקאל ודניאל בעבורה ניבאו".

הערות כלליות

כפי שאמרנו במהלך השיעור, השיעורים יתבססו על לימוד שיטתי של פרקי הספר כסדרם. מומלץ לקרוא את הפסוקים שהשיעור עוסק בהם לפני השיעור או במקביל אליו. בשיעור לא נעסוק בפירוש שיטתי לפסוקים, אלא בנושאים העולים ממנו. המעוניינים בביאור נקודתי של הפסוקים יכולים להיעזר בפרשנים המסורתיים (המופיעים במקראות גדולות) וכן בפרשנים בני דורנו (כדוגמת דעת מקרא).

נציין כי הנבואות בחלקו הראשון של הספר קשות וכי לימוד של ספר זה מותיר אותנו פעמים רבות בתחושות של צער וכאב, אך חשוב לזכור שעצם קיומן של הנבואות מבטא את העובדה שהקב"ה לא מתנתק מעמו. בנוסף, בחלקו השני של הספר, יחזקאל ניבא על תקומה, ומחזיר את התקווה שגם אם המצב נראה עגום, הגאולה צפויה לבסוף.

 

 

 

 


[1] כך, הנבואה המתוארכת אחרונה בספר היא נבואה למצרים בפרק כ"ט, יז: מהשנה ה-27 לגלות יהויכין.

[2] ראו גם: דבה"ב ל"ו, ט-י; ירמיה כ"ז, יט-כ, ופסוק כט.

[3] יצוין כי המאפיין את החטאים אותם מונה יחזקאל בפסוקים אלה הוא שהם אינם תלויים במקדש שחרב (ועוד נדון בכך בעזרת ה' בעתיד).

[4] ר' אליעזר מבלגנצי חי במאה ה-12, והוא בן הדור השני של בעלי התוספות. מפירושו למקרא שרדו פירושיו לישעיהו, יחזקאל ותרי-עשר. בפירושו הוא מייצג את זרם הפרשנות הפשטית הקיצונית בצרפת, שיצאה מבית מדרשו של הרשב"ם, ואשר אחד מסימניה המובהקים הוא ההימנעות הכמעט מוחלטת מהסתמכות על מדרשי חז"ל. (ראה: יחזקאל, מקראות גדולות הכתר, עורך: מנחם כהן, תש"ס עמ' י).

[5] בפרשנים קיימות גם אפשרויות נוספות למנין 30 שנה, כך, לדוגמא, מפרש ר' מנחם בן שמעון כי זהו מניין לגילו של יחזקאל.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)