דילוג לתוכן העיקרי
פרשני המקרא -
שיעור 17

רמב"ן | רקע לפירושו וגישתו הכללית

קובץ טקסט

א. תולדות חייו של רמב"ן

ר' משה בן נחמן[1] (להלן רמב"ן) 1194-1270, נולד בגירונה, קטלוניה (צפון מזרח ספרד היום), בממלכת ארגון. אזור זה הושפע הן מהתרבות הספרדית-מוסלמית והן מהתרבות האשכנזית-צרפתית. ואכן, בכתבי רמב"ן בולטת הפילוסופיה הספרדית בד בבד עם הלמדנות המאפיינת את יהדות אשכנז. רמב"ן התעניין בתחומים רבים - פילוסופיה, מקרא, תלמוד ובלשנות, ולפרנסתו עסק במקצוע הרפואה.

רמב"ן שימש כראש הישיבה בברצלונה, וכמנהיג הקהילה היהודית. בשנת 1232, בעקבות הפולמוס על כתבי הרמב"ם,[2] השתדל רמב"ן ליישב את הסכסוך בין תומכי הרמב"ם מחד ומתנגדיו מאידך, בהצעת פשרה לפיה החרם על כתבי הרמב"ם יבוטל, אך תוטל הגבלת גיל על עיסוק בפילוסופיה ומדעים. בשעתו, ניסיון הפשרה של רמב"ן לא נשא פרי.

בשנת 1263, בתוקף תפקידו כרבה הראשי של יהדות קאסטיליה, נדרש רמב"ן על ידי המלך יעקב (הראשון)[3] לייצג את היהדות בוויכוח פומבי עם הנצרות. הוויכוח התקיים בברצלונה, בארמון המלכות, בנוכחות המלך. נציג הכנסייה הנוצרית היה פאבלו כריסטיאני, יהודי מומר. במשך ארבעה ימים ניסה פאבלו כריסטיאני להביא מן התנ"ך והתלמוד הוכחות לאלוהותו של ישו ולביטול מצוות התורה, אך רמב"ן הפריך את כל טענותיו. הוויכוח הסתיים כשידו של רמב"ן הייתה על העליונה, וכמחווה על נצחונו המלך העניק לרמב"ן 300 דינרים. רמב"ן סיכם את מהלך הוויכוח בספר, כפי הנראה "ספר הוויכוח" שבידינו, ובעקבות פרסום החיבור דרשו יוזמי הוויכוח להעמיד את רמב"ן למשפט בעוון ביזוי והשמצת הנצרות. דרישה זו באה כשנתיים אחרי תום הוויכוח (1265). בעזרת תיווכו של מלך ארגון נדחה המשפט, אך שנתיים לאחר מכן השיגו יוזמי הוויכוח דרישה בכתב מן האפיפיור להעניש את רמב"ן על דבריו ב"ספר הוויכוח". וכך, בשנת 1267, נאלץ רמב"ן לברוח מספרד ועלה לארץ ישראל.

רמב"ן הגיע לחוף עכו בקיץ של 1267, וביום ט' באלול הגיע לירושלים.[4] בהגיעו לירושלים נחרד רמב"ן ממראה עיניו: ירושלים הייתה חרבה, מצבם של היהודים בעיר היה קשה מבחינה כלכלית, ומספרם היה מועט עד כדי קושי למצוא מניין. רמב"ן מתאר בשיר ארוך המצב העגום של ירושלים ויושביה:

ועל אלה אני בוכיה, כי נשאר העיר שמה ושאיה, בית מקדשנו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה.

...

איכה היתה לשנינה קריה נאמנה, רבתי בגוי ועליונה, שרתי על המדינה?

העיר יונה, תמה, ברה כחמה, יפה כלבנה, מקוטרת מור ולבונה

...

היום הזה ראיתי בך קדושה, חזות קשה, מצאתי בתוכך איש יהודי נגש ונענה,[5] והוא צבע,[6] ובוז ישבע,

ואליו יאספו בביתו בין גדולים וקטנים אם ישלמו מנין ועדה, שאין לה ענין,[7] לא מקנה וקנין, עם עני ודל ורש, ומסכן הלך ואביון...

חורבנה של העיר ומצב היהודים נגעו לליבו של רמב"ן, ובנחישות רבה הוא יצא לחזק את העיר ולארגן מחדש את שרידי הקהילה בירושלים. בין השאר, רמב"ן בנה בעיר בית כנסת (בית כנסת הרמב"ן) על מבנה שהיה הרוס בחלקו. עם עלייתו של רמב"ן לירושלים ופעילותו לשיקום הקהילה החלו לנהור אליה יהודים. למרות שהייתו הקצרה יחסית של רמב"ן בירושלים (שנה, ככל הנראה), השפעתו על אופי העיר הייתה עצומה, וניתן לומר כי רמב"ן אחראי לחידוש היישוב בירושלים במאה ה-13. מירושלים חזר רמב"ן לעכו, שם הייתה באותם ימים הקהילה היהודית הגדולה והחשובה ביותר בארץ, ובה הוא חי עד יום מותו בגיל 76.[8]

ב. כתבי רמב"ן

רמב"ן חיבר עשרות חיבורים, ביניהם חידושים למסכתות שונות בתלמוד, 'ספר מלחמות השם' בו מגן רמב"ן על הרי"ף מפני השגות בעל המאור, חיבורים בנושאים הלכתיים ופילוסופיים, השגות על "ספר המצוות" לרמב"ם, ספרי שאלות ותשובות, ועוד; אך הידוע והנפוץ ביותר בין ספריו הוא פירושו לתורה, שהיה בין הספרים העבריים הראשונים שנדפסו.

בכתביו בולטת שליטתו הרחבה והמעמיקה של רמב"ן בתלמוד, ברי"ף, ברש"י, בתוספות (בעלי התוספות מוזכרים בפירושו לתלמוד למעלה מ-150 פעם[9]), בדרשות חז"ל, בפירושי קודמיו (אונקלוס, רש"י, ראב"ע) בכתבי הרמב"ם, וכן ידיעות נרחבות בפילוסופיה.[10] רמב"ן משלב את בית המדרש הצרפתי-אשכנזי על כל למדנותו, יחד עם הפילוסופיה והבלשנות המאפיינים את לימוד התורה בספרד. רמב"ן נחשב בזמנו לראש חכמי ספרד, אך היה מקובל ונערץ אצל חכמי צרפת ואשכנז.

ד"ר יצחק אונא, במחקרו על רמב"ן, היטיב[11] לתאר את מורכבותו של רמב"ן:

הרמב"ן מאחד, כביכול, את המעלות של שני הצדדים. לבד מבקיאותו הנפלאה בתלמוד ויראת הכבוד שלו כלפי המסורה, יש לו גם ידיעה בפילוסופיה והרגש דק לכל ענייני הלשון. על ידי כך המסורה היא לעולם מורה הדרך שלו בפירושו, ובכל מקום הוא משתדל לדחות את ההתקפות נגדה. אלא שיפה הוא יודע גם בטיב הפרובלימות שהתורה מעמידה לפנינו, הוא מכיר את זרמי הזמן והשאלות שיוצאות מהם ואיננו נסוג אחור מפניהם.

ג. מאפייני פירוש רמב"ן לתורה

כאמור, מכל כתביו של רמב"ן פירושו לתורה זכה לתפוצה הרבה ביותר, והוא בעל השפעה ניכרת בעיצוב מחשבת ישראל.

על מטרת הפירוש ואופיו כותב רמב"ן בשיר הפתיחה לפירושו:

בשם האל הגדול הגבור והנורא אתחיל לכתוב חידושים בפירוש התורה...ודעתי קצרה כנגד סתרי תורה. הצפונים בביתה הטמונים בחדרה. כי כל יקר וכל פלא כל סוד עמוק וכל חכמה מפוארה. כמוס עמה חתום באוצרה. ברמז בדבור בכתיבה ובאמירה. כאשר אמר הנביא המפואר בלבוש מלכות והעטרה. משיח אלהי יעקב ונעים הזמירה. לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד...אבל מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. והיא בלבי כאש אוכלת בוערה. בכליותי עצורה. לצאת בעקבי הראשונים אריות שבחבורה. גאוני הדורות בעלי גבורה. להכנס עמם בעובי הקורה. לכתוב בהם פשטים בכתובים ומדרשים במצות ואגדה. ארוכה בכל ושמורה. ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה. פרושי רבינו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה. מוכתר בנימוסו במקרא במשנה ובגמרא. לו משפט הבכורה. בדבריו אהגה. באהבתם אשגה. ועמהם יהיה לנו משא ומתן דרישה וחקירה. בפשטיו ומדרשיו וכל אגדה בצורה. אשר בפירושיו זכורה. ועם רבי אברהם בן עזרא. תהיה לנו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה.

משיר פתיחה זה ניתן ללמוד על מספר מאפיינים של הפירוש. ראשית, רמב"ן בפירושו מתכוון לחדש חידושי תורה ("אתחיל לכתוב חידושים בפירוש התורה") ולא לפרש את כל הפסוקים על הסדר. כאשר רמב"ן לא מבאר פסוק מסויים, ניתן לשער שהוא מתכוון שיש לקבל את פירוש רש"י (אלא אם כן כתב במפורש אחרת), כפי שכתב בשירו: "ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה פרושי רבינו שלמה...".[12] מאפיין נוסף הוא של הפירוש הוא היותו פירוש נושאי-כוללני, בו רמב"ן משתמש בפסוקים נקודתיים כקרשי קפיצה לנושאים כוללניים: רמב"ן מסתכל לא רק על הפסוק העומד מולו, אלא הוא בוחן את ההקשר הכללי, ומתייחס לתכנים ונושאים נוספים הקשורים לעניין הנדון.

ד. שתי דוגמאות לפירושים כוללניים של רמב"ן

פירוש רמב"ן להיתרי האכילה של האדם

דוגמא להתייחסות כוללנית זו ניתן לראות בפירושו לבראשית א', כט-ל, "...ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל ירק זורע זרע..." בו מבאר רמב"ן באריכות את המטמורפוזה שהתרחשה בתפריט של בני אדם למין בריאתם ועד ליציאת נח מן התיבה:

...אבל נתן לאדם ולאשתו כל עשב זורע זרע וכל פרי עץ. ולחית הארץ ולעוף השמים נתן כל ירק עשב, לא פרי העץ ולא הזרעים. ואין מאכלם יחד כלם בשוה, אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו. והוא פשוטו של מקרא. והיה זה, מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה. והכתוב אומר "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת, ג', כא).

וכאשר חטאו, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול, ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול, כי קיומם בעבורו.

ועם כל זה לא נתן להם הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי. והוסיף לנו במצות לאסור כל דם, מפני שהוא מעמד לנפש, כדכתיב (ויקרא, י"ז יד) "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" ואמר לבני ישראל "דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא", כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה...

נשים לב לנושאים הרבים שאליהם התייחס רמב"ן בפירושו זה:

1. הסבר לפסוק עצמו, בו מבחין רמב"ן בין מה שהותר לבני האדם לאכול לבין מה שהותר לבעלי החיים לאכול.

2. נימוק לאיסור אכילת בע"ח לאדם הראשון.

3. נימוק לביטול האיסור לבני נח.

4. הגבלות החלות באכילת בעלי חיים.

לעומת זאת, רש"י ביאר את הפסוקים בצמצום:

"לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ" - השוה להם הכתוב בהמות וחיות למאכל,[13] ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר (להלן, ט', ג) "כל רמש אשר הוא חי" וגו' "כירק עשב" שהתרתי לאדם הראשון, "נתתי לכם את כל".

פירוש רמב"ן לסיפור הריגת אנשי שכם

דוגמא נוספת היא פירוש רמב"ן לסיפור הריגת אנשי העיר שכם על ידי שמעון ולוי (בראשית, ל"ד, יג), אשר גם בו מתייחס רמב"ן לקשת רחבה של נושאים:

ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו, כי לפניו היו, והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס? ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה? והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם?

כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאים ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר.

ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו. וזהו מה שאמר הכתוב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם, כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה להם.

ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי?

והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פ"ט הי"ד) ואמר שבני נח מצווים על הדינים, ... ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף... ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו.

ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם?!

ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה.... ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (סנהדרין נז.) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן, ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו, וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט:):

...ומה יבקש בהן הרב[14] חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו... אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין.

אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו ...ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר "עכרתם אותי להבאישני", ושם[15] ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו[16] וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (להלן, מ"ט, ה).[17]

ואם נאמין בספר "מלחמות בני יעקב"[18] (הוא ספר הישר) בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות, ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה, כאשר יספר בספר ההוא. ורבותינו (בראשית רבה, פ, י) הזכירו מזה בפסוק אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (להלן, מ"ח כב), אמרו נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן, כמו שכתב רש"י שם.

אבל הכתוב יקצר בזה, כי היה נס נסתר, כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיעה למו, כאשר קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים...וזה טעם "חתת אלהים", כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה, ולכך אמר (להלן, ל"ה ו) ויבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר עמו, להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה.

רמב"ן מתייחס כאן לכמה נקודות:

1. מדוע יעקב כעס על בניו לאחר הריגת בני שכם, והלא על פי הפסוק הוא בעצמו היה מעורב ברמאות, שהרי הוא נכח בשעת השיחה בין בניו לבין שכן וחמור אביו? ומדוע הוא כעס רק על שמעון ולוי, והלא כל האחים "ענו במרמה"?

2. שאלה השקפתית: איך ייתכן שבני יעקב הצדיקים הרגו במרמה?

3. תשובת הרמב"ם - כיוון שבני נח חייבים למנות שופטים, ומעינוי דינה ברור שלא היו שופטים בשכם, דינם הצודק של אנשי שכם הוא מוות.

4. דחיית דעת הרמב"ם ע"פ פשט הכתובים.

5. דחיית דעת הרמב"ם מנימוקים הלכתיים, ודיון ארוך בהגדרה ובגדר חיוב שבע מצוות בני נח.

6. דעת רמב"ן שבני יעקב אכן חטאו בכך שהרגו את אנשי שכם במרמה.

7. התייחסות רמב"ן לחששו של יעקב "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ...ונאספו עלי והיכוני" (שם, שם, ל), חשש שהתאמת.

8. הסיבה שמלחמת האמורי ביעקב איננה מוזכרת בתורה היא היותה נס נסתר, ואין צורך לפרט ניסים נסתרים. בנקודה זו רמב"ן מוסיף דוגמאות לניסים נסתרים אחרים שלא הוזכרו בכתוב.

באמצעות שתי דוגמאות אלו ניתן לראות שלא זו בלבד שרמב"ן בפירוש לפסוק בודד מתייחס לפנים רבות של נושאים פרשניים, הלכתיים ופילוסופיים, אלא הוא דורש מהביאור שיתאים לנתונים העולים מתוך הקשרים רחבים יותר. יש כאן ראייה לא רק נושאית אלא גם כוללנית של התורה, בפרספקטיבה רחבה. ניתן לראות גם את הסגנון הדיוני המובנה, בו רמב"ן, באופן מסודר ושיטתי, פורש את הנושאים מביא שיטות שונות ומתמודד עמן עד לפיתוח שיטתו הוא.

לסגנון הכתיבה של רמב"ן בפירושו לתורה יש הקבלה ברורה בסגנון כתיבתו בחידושיו לתלמוד. אף שם מדובר בכתיבה נושאית-דיונית מסודרת. בחידושיו לתלמוד ניכר שאת האלמנט הדיוני הרחב הוא שאב מסגנון בעלי התוספות, אך הוא שיבץ את הדיונים התוספותיים לתוך מסגרת נושאית מסודרת, כיאה לחכם היונק ממסורת ספרדית. ככל הנראה, הוא העתיק סגנון זה אף לפרשנות המקראית.

בשיעור הבא נעסוק, בע"ה, בנושאים השקפתיים ספציפיים הרווחים בפרשנות רמב"ן לתורה, ושהשפיעו השפעה ניכרת על עיצוב מחשבת ישראל לדורותיה.

 


[1]   שמו הרשמי הספרדי של רמב"ן הוא Bonastruc ça Porta.

[2] על רקע השימוש שעשה הרמב"ם בפילוסופיה היוונית בחיבורו "מורה נבוכים", קמה התנגדות עזה לכתביו בקרב יהדות צרפת. לטענת מתנגדיו, הרמב"ם שיעבד את המסורת היהודית למושגים שנלקחו מן הפילוסופיה היוונית (הפגאנית). ראשית הפולמוס היה בפנייתו של הרב שלמה מן ההר ותלמידו רבינו יונה מגירונדי (בן דודו של רמב"ן) לחכמי צרפת על מנת שאלו יביעו את התנגדותם לכתבי הרמב"ם. חכמי צרפת אכן הביעו את התנגדותם, ואף הטילו חרם על ספר זה ועל "ספר מדע". חכמי ספרד הטילו חרם נגדי על מטיל החרם, ר' שלמה מן ההר.

[3]   נקרא גם "חיימה הראשון".

[4]   כך עולה מקינת על חורבן ירושלים (ראו להלן):

כי ביום תשיעי לירח אלול חמשת אלפים ועשרים ושבע, באת בעיר החרבה ושוממה מבלי בניה, והיא יושבת וראשה חפוי...

[5]   יהודי שנוגשים בו והוא מעונה.

[6]   במקצועו.

[7]   עניין הוא עסק, כלומר לעדה אין פרנסה.

[8]   קיימות מספר מסורות לגבי מקום קבורתו; לפי עדות אחת הוא נקבר בעכו, ולפי מסורות אחרות הוא נקבר בירושלים או בחברון.

[9] לרמב"ן הערכה רבה כלפי בעלי התוספות. למשל, בפירושו לחולין צד. הוא כתב כך:

וטעם מה שכתבתי במנהג ההכרזה מדברי רבותינו הצרפתים ז"ל למדתי, והוספתי לקח, ותורתנו שלהם היא.

     ובהקדמתו לספרו "דינא דגרמי" הוא כתב:

...וחכמי הצרפתים אספו רובן אל עמן הם המורים, הם המלמדים, הם המגלים לנו נטמן...

[10] בעוד הרמב"ם שאף לאחד בין הפילוסופיות היווניות לבין התורה, סבר רמב"ן שאין להכניס אלמנטים זרים ליהדות (ראו "רבי משה בן נחמן", הרב ד"ר יצחק אונא, ירושלים תשל"ז, עמוד 11).

[11] שם, עמוד 16.

[12] בהמשך נרחיב על יחסו של רמב"ן לפירוש רש"י.

[13] רמב"ן חולק על פירוש זה וסובר שלא הושווה האדם לבעל חי באכילתו.

[14] הרמב"ם.

[15] בברכות יעקב, בראשית מ"ט, ז.

[16] בנוכחותו של יעקב.

[17] כלומר היה סיכוי סביר שאנשי העיר שכם, שהסכימו למול עצמם, היו גם כן מוכנים לקבל על עצמם את האמונה והמוסר של משפחת יעקב.

[18] ספר היסטוריה המתאר בסגנון סיפורי את קורות אבותינו החל מאדם הראשון ועד לתקופת השופטים. הספר נערך, ככל הנראה, בסביבות המאה ה-9.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)