דילוג לתוכן העיקרי

רמב"ן | 2

קובץ טקסט

ראינו כי הרמב"ן חולק על הרמב"ם ואומר כי התפילה אינה מצוות עשה מדאורייתא אלא מדרבנן, ואת הנימות השונות העולות בדבריו האם תפילה בשעת צרה היא מדאורייתא. ניסינו להבין מדוע הרמב"ן אינו מונה את התפילה כמצווה מן התורה. העלינו את האפשרות שלדעת הרמב"ן התפילה צריכה להיות כנה וטבעית, ולכן היא אינה יכולה לבוא מתוך ציווי. אך קשה למצוא סימוכין לאפשרות זו בדברי הרמב"ן עצמו.

על כן הלכנו בכיוון אחר: המצוות לפי הרמב"ן הן עבודת ה', והתפילה היא לצורך האדם. מדוע, אם כן, התפילה בעת צרה נחשבת בכל זאת לעבודת ה'? הסברנו לאור לשון הרמב"ן כי רק כשהאדם נמצא בעת צרה ומתוכה פונה אל ה', פנייה זו משקפת את היותו עבד ה', ולכן היא יכולה להיכלל בין המצוות. בסוף דברי הרמב"ן ראינו שהוא מציב מגמה אחרת לתפילה בשעת צרה – בניין האמונה. מגמה זו מתקשרת ליסוד רחב אצל הרמב"ן.

 

מטרת המצוות – בניין האמונה

בקטע יסודי ביותר (שבסוף פירושו לפרשת בא) עוסק הרמב"ן במצוות המיועדות לזכירת יציאת מצרים, ומקשר אותן לסיפור ההיסטורי הרחב ביותר – מאז בריאת העולם ועד תיקונו מחדש:

"ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות עבודת גילולים בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית "וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵ-ל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן" (תהלים ע"ג, י"א), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח הא-ל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה הא-להים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר הא-להים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:

"ולכן יאמר הכתוב במופתים "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח', י"ח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר "לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ" (שמות ט', כ"ט), להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט', י"ד). להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה:

"ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (שמות י"ב, ט"ו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט', י"ג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא.) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים ט"ז, ג'), ושנעשה סכה בכל שנה:

"וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת הא-להים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:

"ולפיכך אמרו "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה" (אבות ב, א) שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לא-להיו, וכוונת כל המצות שנאמין בא-להינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לא-להיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב, ה"א) "וְיִקְרְאוּ אֶל אֱ-לֹהִים בְּחָזְקָה" (יונה ג', ח'), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף)

"ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית י"ז, א'; שמות ו', ב'). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת... וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָם" (דברים כ"ט, כ"ג-כ"ד), שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כ"ו, י"א)"   (שמות י"ג, ט"ז).

מאז בריאת העולם הלכה האנושות והתרחקה מהקב"ה, עד שבא אברהם אבינו והתחיל את המהלך ההפוך. חלק משמעותי במהלך הוא יציאת מצרים, שמעל פני השטח באה לפתור מצוקה של עם ישראל ולשחרר אותו מעבדות, אבל באמת ייעודה העיקרי הוא להוכיח את יסודות האמונה – מציאות ה', היותו בורא העולם, ידיעתו והשגחתו על המציאות. בדומה לרמב"ם, גם הרמב"ן רואה את כל המצוות כמובילות לבניית ההשקפה הנכונה, אלא שאצלו עומדת במוקד השגחת ה'. יש להכיר בהשגחתו התמידית במציאות ולא רק בקיומו, ולכן הניסים – שהם תופעה צדדית אצל הרמב"ם – תופסים מקום נכבד בבניין האמונה לפי הרמב"ן.

אי אפשר להבין את דברי הרמב"ן על מצוות התפילה, בלי להכיר את תפיסתו הכללית בנוגע למצוות שעומדת ברקע. התפילה יכולה להיחשב למצווה רק אם היא משרתת את מגמתן של המצוות. כשהאדם פונה אל הקב"ה בשעת צרה, ומבין שהוא המשגיח והפועל במציאות, תודעת ההשגחה נבנית בו באופן משמעותי. כל עוד האדם עוסק בצרכי עצמו ויכול לסמוך על עצמו, הפנייה לקב"ה אינה בונה נדבך אמוני בעל משמעות. רק כשהאדם מכיר בחוסר יכולתו להתמודד לבד, ומתפלל מתוך הישענות על ההשגחה הא-לוהית במציאות בלבד – תפילה זו כבר תורמת לאמונה במידה שמאפשרת לראות בה מצווה. הרמב"ן מזכיר בדבריו את קריאת שמע ואת זכירת יציאת מצרים הכלולה בפרשה החותמת אותה, ונראה שקריאת שמע משרתת יותר את מטרת בניין האמונה יותר מהתפילה, והיא אכן מצוה מדאורייתא.

 

תפילת הציבור ומשמעותה

כאמור, דברים אלה של הרמב"ן משמשים בסיס להבנת שיטתו במקומות רבים. כשמתבוננים בהם היטב, מגלים שלהכרה בהשגחת ה' יש תכלית כפולה: האדם צריך להכיר בהשגחת ה' ולהודות לו על חסדיו (שידע ויודה), ובנוסף צריך להפיץ את הידיעה הזו הלאה – ועל כן מדבר הרמב"ן בפירוש הנ"ל כמה פעמים על המגמה לפרסם את האמונה. אם נשתמש בביטויים מתוך פרשות יציאת מצרים עצמן, צריך שיתממש "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד, ל"א), ובנוסף שיתממש "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י"ד, ד'). התכלית היא שהאנושות כולה תכיר בקב"ה.

אחרי שהאנושות החלה להתנתק מהאמונה, בא אברהם אבינו ועסק בקריאה בשם ה'. הרמב"ן מסביר כי אברהם הפיץ בקול גדול את שם ה' לכל מי שהיה יכול לשמוע. אחר כך יצחק הלך למקומות אחרים וקרא בשם ה', לא מתוך חזרה מדויקת על מעשי אביו, אלא בתור המשך למגמה שלו – הוא הלך למקומות שבהם אברהם עדיין לא קרא בשם ה', והביא את המפעל של הקריאה בשם ה' גם לשם.

לפי זה מובן מדוע הרמב"ן מייחס חשיבות לא רק לתפילה בעת צרה באופן כללי, אלא בפרט לתפילה של הציבור בעת צרה. תפילה כזו אינה רק מחזקת את האמונה של היחיד, אלא גם מממשת את המגמה של פרסום האמונה.

תפילת הציבור מופיעה גם בדבריו של הרמב"ן בפרשת בא, אולם שם הוא מדבר עליה ביתר הרחבה ותוקף, באופן שכבר מעלה קושיות על הקביעה שהתפילה היא רק מדרבנן:

"וכוונת כל המצות שנאמין בא-להינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לא-להיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב, ה"א) "וְיִקְרְאוּ אֶל אֱ-לֹהִים בְּחָזְקָה" (יונה ג', ח'), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה"   (שם).

כאן הרמב"ן מדבר בפירוש על התפילה, ואומר כי התפילה היא מימוש של טעם הבריאה לגלות את שמו של הקב"ה. לפי זה איך ייתכן שהיא אינה מצווה מן התורה?

יש כמה הבדלים בין התפילה המתוארת כאן ובין התפילה המתוארת בהשגות לספר המצוות. ראשית, כאן מדובר בתפילת הציבור. הבדל נוסף הוא שבהשגות לספר המצוות המוקד הוא על ממד הבקשה בתפילה, וכאן ממד ההודאה הוא שעומד במוקד. ועדיין, אם הודאת הציבור מממשת את טעם הבריאה, מדוע אין זו מצווה מהתורה? אפשר להבין למה תפילת הבקשה היא דרבנן, ולמה תפילת היחיד היא דרבנן, אך מדוע גם התפילה המתוארת כאן – כל עוד אין היא בשעת צרה – אינה נמנית בין מצוות התורה?

הבאנו את דברי הרמב"ן על אברהם ויצחק, ונראה כרגע את דבריו במלואם – כולל התייחסותו ליעקב שלכאורה לא עסק בקריאה בשם ה':

"והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו וא-להותו לבני אדם, כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ" (בראשית י"ב, ג'), היה למוד ללמד ולפרסם הא-להות. וכן אמר הכתוב ביצחק כאשר הלך אל נחל גרר והובטח "אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי" (בראשית כ"ו, כ"ד), שבנה מזבח "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (בראשית כ"ו, כ"ה). כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם. ולא נאמר ביעקב כן מפני שהוליד בנים רבים כלם עובדי ה', והיתה לו קהלה גדולה נקראת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם, ונודעה לכל עם, וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען"   (בראשית י"ב, ח').

על יעקב אבינו איננו קוראים כי הוא קרא בשם ה', אך הרמב"ן מסביר שזה מפני שהוא עסק בבניית בית שכל ייעודו להביע את שם ה'. בשלב זה הקריאה בשם ה' עברה מפרסום השם לגילויו במציאות. כשעם חי על פי דרך התורה והמצוות, הוא מגלה ומייצג את שם ה' על ידי מציאות חייו. משעה שקם עם ישראל חל שינוי במוקד. אמנם יחידים עדיין יכולים ללכת בדרכו של אברהם אבינו ולפרסם את שם ה', אך המתכונת העיקרית של קריאה בשם ה' היא דרך אורח חייו של הציבור.

אם התפילה בציבור מפרסמת את שם ה' בעולם, הרי שהיא מקדמת את המגמה הא-לוהית בבריאה – במתכונת הקודמת, של אברהם אבינו. עם ישראל אינו חייב לעסוק בפרסום שם ה', כי הוא מייצג אותו בעצם קיומו, אבל חכמים באו וקבעו את פרסום שם ה' בתור מחויבות. מתכונת הקריאה בשם ה' השתנתה עם הופעת עם ישראל, ולכן התורה אינה מצווה על קריאה בשם ה' החוצה כפי שעשה אברהם, אבל עדיין יש עניין בשמירה על המתכונת הזו. היא בבחינת "לפנים משורת הדין", וחכמים הוסיפו וקבעו אותה בתור מצווה. כך על ידי התפילה, לצד עבודת המצוות המגלה את שם ה' בעולם, עם ישראל עוסק גם בפרסום שמו: בהודאה על חסדיו, במקום אחד – כדוגמת מזבחותיו של אברהם, בקול רם וברוב עם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)