דילוג לתוכן העיקרי

רמב"ן | 1

קובץ טקסט

הרמב"ן חי בגירונה, שנחשבת היום לחלק מספרד, אחרי דורו של הרמב"ם. נאפיין את מפעלו בהשוואה למפעלו של הרמב"ם: אם הרמב"ם הקיף במשנה התורה את כל סוגיות התורה, הרי שהרמב"ן הקיף את כל הפנים והרבדים של התורה. הוא היה חכם תלמודי ופוסק בתחום הנגלה, ומקובל בתחום הנסתר, פרשן מקרא והוגה. בשונה מרבים אחרים שעסקו בתחומים מסוימים – פוסקי ההלכה בהלכה ובתלמוד, והמקובלים בתורת הקבלה – הוא שלח את ידיו לכל התחומים. ריבוי הרבדים שבהם עסק בא לידי ביטוי במיוחד בפירוש לתורה, שבו הוא מחלק את דבריו באופן עקבי לרבדי הפשט, הדרש והסוד.

אף שהיה מקובל, הגותו של הרמב"ן כתובה בעיקר בשפת הנגלה, תוך שימוש בלשונם של התנ"ך וחז"ל ולא רק בעולם המושגים הקבלי. גם מאפיין זה קשור לייחודו של הרמב"ן בתור מי שחי בתחומים רבים, ולכן הוא יכול להביע גם רעיונות מתורת הסוד בניסוח הגותי. פן משמעותי נוסף מעולמו של הרמב"ן קשור לרוחב המבט של תורתו. בתקופת הרמב"ן התעורר פולמוס גדול סביב הרמב"ם, והרמב"ן תמך באופן מובהק בהשארת הרמב"ם בתוך מחנה התורה. אף שהתנגד לחלק מעמדותיו הפילוסופיות, הוא התייחס אליהן בכבוד ושלל את הוצאתן מחוץ לגדר.

הרמב"ן הוא חכם בעל שיעור קומה ענק, שיונק מקודמיו ומתייחס לסובבים אותו, עם עצמאות גדולה לסלול את דרכו שלו.

 

גדר מצוות התפילה – דרבנן

הרמב"ן עוסק בתפילה בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם, אחד מחיבוריו הבולטים בהלכה. הוא חולק על דעת הרמב"ם שהתפילה היא מצווה מהתורה, וטוען כי מצוות התפילה היא מדרבנן. חשוב לציין כי מהגמרא אכן עולה יותר הרושם שהתפילה היא דרבנן. הרמב"ם מביא מקורות ממדרשי ההלכה ולפיהם מסביר כי זו מצוות עשה מהתורה, ואילו הרמב"ן שם את הדגש על סוגיות התלמוד, ולאורן מסביר גם את מדרשי ההלכה לפי ההבנה שהתפילה היא מדרבנן. לאחר שהוא מביא את המקורות מהתלמוד, אומר הרמב"ן:

"אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה כלל אבל הוא ממדות חסד הבורא ית' עלינו ששומע ועונה בכל קראינו אליו..."   (עשה ה).

נשים לב שהרמב"ן מתייחס לתפילה כבקשה – זהו ההיבט של התפילה שמצדו אנו מצפים למענה. לשון הרמב"ן, "אבל הוא ממדות חסד הבורא", מעוררת שאלה: האם הרמב"ן בא לומר שהתפילה אינה מצווה אלא שייכת לקטגוריה אחרת, או שהיא גם פחותה בערכה מהמצוות?

בהמשך מתייחס הרמב"ן לתפילה בעת צרה, ואותה הוא דווקא כולל בעבודת ה' המחויבת מהתורה:

"ומה שדרשו בספרי (עקב) ולעבדו זה התלמוד ד"א זו תפלה – אסמכתא היא, או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כענין שכתוב "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (במדבר י', ט'), והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה, והוא הענין שבאר שלמה ע"ה כמו שכתוב "בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר" וכתיב "רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כָּל נֶגַע כָּל מַחֲלָה: כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה" (מלכים א ח', ל"ה-ל"ח; דברי הימים ב ו', כ"ו-כ"ט)...

"ואם אולי יהיה מדרשם בתפלה עיקר מה"ת נמנה אותו במניינו שלהרב, ונאמר שהיא מצוה לעת הצרות שנאמין שהוא יתברך ויתע' שומע תפלה והוא המציל מן הצרות בתפלה וזעקה. והבין זה"   (שם).

רבים התחבטו בדברים אלה של הרמב"ן, והבינו אותה באופנים שונים – הבנה אחת היא שהתפילה בעת צרה היא דווקא מדאורייתא, והבנה אחרת היא שהוא מעלה זאת כאפשרות אך אינו עומד מאחוריה כמסקנה. ניסוחו נשמע מסויג: "ואם אולי יהיה מדרשם בתפלה עיקר מן התורה, נמנה אותו במניינו של הרב ונאמר שהיא מצוה לעת הצרות..." (שם), כלומר אם נרצה בכל זאת ליישב את המקור מהספרי שממנו משמע כי התפילה מחויבת מהתורה, נוכל אולי לומר שהתפילה בעת צרה היא דאורייתא. ספק עד כמה הרמב"ן עומד מאחורי הדברים.

שאלה נוספת שמתעוררת מדברים אלה היא מה נחשב "לעת צרה" – האם הכוונה לצרכיו השוטפים והמשתנים של האדם, בניגוד לתפילה השגרתית בעלת הנוסח הקבוע שאינה נובעת מצרכיו המסוימים של המתפלל, או שמדובר רק במצוקה של ממש? אם הכוונה למצוקה של ממש, צריך להבין למה דווקא היא מחייבת תפילה מהתורה. ה"קנאת סופרים", מפרשני השגות הרמב"ן, אכן תמה מה ההבדל העקרוני בין תפילה בעת צרה לבקשות הרגילות – האם בצרכיו הרגילים של האדם הוא אינו תלוי בקב"ה? צריך גם לברר באיזו צרה מדובר, של הציבור או גם של היחיד?

ברמה העקרונית יותר, כל המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן מעלה קושיה. הרמב"ם דוגל בעיקרון שהעולם מתנהל באורח קבע על פי הטבע ללא התערבות א-לוהית ישירה (ראה מורה נבוכים ב כט), ולפי הרמב"ן כל המציאות היא ניסים נסתרים (ראה פירושו לשמות י"ג, ט"ז); מפתיע, אם כן, שדווקא הרמב"ם רואה את התפילה כחובה מהתורה ואילו לפי הרמב"ן היא רק דרבנן.

 

בין תפילה רגילה (דרבנן) לתפילה בשעת צרה (דאורייתא)

מדוע לפי הרמב"ן התפילה אינה חובה מהתורה אלא רק מדרבנן?

אפשרות אחת היא שהרמב"ן רואה חשיבות בתפילה, ודווקא מסיבה זו אינו מונה אותה כמצווה: התפילה צריכה להיות ספונטנית, לבוא באופן כן ואמתי מתוך האדם, והגדרתה כחובה הכפויה מבחוץ פוגעת בתפקידה הייחודי. היא אינה אמורה להשתייך לעולם המצוות המחייב. אם כן, למה בעת צרה יש חובה להתפלל? ייתכן שאין הבדל מהותי בין תפילה בעת צרה לתפילה רגילה, אלא שבעת צרה צריך להזכיר לאדם להתפלל, ואז הוא יתפלל מאליו על מה שבאמת דרוש לו. חובת התפילה רק פותחת לו את הפתח לשפוך את שיחו בעת צרה. אפשרות זו אמנם הגיונית, אך אין לה זכר בדברי הרמב"ן עצמם. לא נמצא מקור משמעותי שבו הרמב"ן מדבר על התפילה בתור השתפכות ספונטנית של הנפש.

אפשרות שנראית מבוססת יותר היא שהתפילה אינה חלק מעבודת ה' – אלא חלק ממעשי האדם כדי להשיג את צרכיו. זו משמעות האמירה שהתפילה היא "ממידות חסד הבורא": המצוות הן פעולות לשם שמים, ואת החסדים עושה ה' עם בני האדם לטובתם. כשאדם רוצה שיתמלאו צרכיו האישיים, הוא פונה לקב"ה ומבקש את עזרתו. פנייה זו אינה קשורה לחובת "ולעבדו בכל לבבכם" הפונה כלפי מעלה. שוב נשאל: מדוע תפילה בעת צרה היא בכל זאת מדאורייתא (לפי ההבנה שזו אכן דעת הרמב"ן), הרי גם היא נועדה לתועלת האדם?

כיוון אחד לתשובה נעוץ בלשון הרמב"ן: "ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם". אפשר להבין כי דווקא בעת צרה האדם פונה למי שיכול לעזור לו באמת. מצב זה הוא המדד לבדוק על מי נשען האדם. אם האדם פונה לקב"ה בעת צרתו, הוא מעיד בזה על היותו עבד ה'.

כיוון אחר, שבו נדון בהרחבה בשיעור הבא, עולה ממקור אחר – אחד המקורות המרכזיים ברמב"ן. זהו פירושו של הרמב"ן בסוף פרשת בא, שם הוא מציב את האמונה כמטרת יציאת מצרים ומטרת כל המצוות. מטרה זו מופיעה גם בדברי הרמב"ן כאן: "שנאמין שהוא יתברך ויתעלה שומע תפלה והוא המציל מן הצרות בתפלה וזעקה".

כעת נצטרך להבין כיצד התפילה בעת צרה משיגה את המטרה המרכזית של המצוות – האמונה בה'. בשאלה זו, כאמור, נעסוק בפעם הבאה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)