רמאות במידות ובמשקלות

א. פתיחה

הרוצה לדעת האם מדינה מסוימת היא מדינה מתוקנת, יכול לבחון את הדברים באמצעות בדיקה האם הסחר באותה מדינה הוא סחר הוגן. על פי רוב, כאשר הסחר אינו הוגן הדבר מושפע מאווירה תרבותית של זלזול בממון הזולת. הסוחרים מרשים לעצמים להטעות את לקוחותיהם ולעשוק את עובדיהם, והלקוחות, מצדם, משיבים לסוחרים בגנבות. אספקט נוסף של הסחר שאינו הוגן הוא השחיתות הממשלתית: פקדי ציבור ולעיתים אף מנהיגי המדינה מרשים לעצמם לקחת שוחד, ובכך מקדמים את האינטרסים האישים שלהם על פני טובת הציבור.

פרק י"ט של ספר ויקרא מכונה בפי חכמים 'עשרת הדברות' של פרשת קדושים.[1] בפרק זה, הפותח בציווי "קדושים תהיו" (ב) ומצווה על האדם להדמות בקדושתו לבורא, מופיעים לקט ציווים המקבלים לציווים בעשרת הדברות. מערכת הציווים המקבילה לאיסור 'לא תגנוב' היא מערכת ציווים רחבה ביותר הכוללת את האיסורים: עושק שכר שכיר (יג), אונאה (לג), מידות ומשקלות (לה) ועוד. בשיעור שלפנינו נעסוק בלאו של רמאות במידות ובמשקלות:

לא תעשו עוול במשפט במידה במשקל ובמשורה.

(ויקרא, י"ט, לה).

ב. אופי הלאו של רמאות במידות ומשקולות

עצם הציווי על שמירת דייקנות המשקולות מורה על כך שמדובר בחלק מעולמנו הדתי ולא רק בדין אזרחי, וקרבת האיסור לציווי "קדושים תהיו" מראה על חשיבותו.

את פרקים ז' - ח' בהלכות גנבה הרמב"ם מקדיש לענייני איסורי רמאות במשקלות. מהצמדתו של הרמב"ם את הלכות אלו להלכות גנבה (פרקים א - ו), נראה שהלכות אלו הן יישום של איסור "לא תגנוב", קרי נטילת הממון מן הזולת בסתר. אולם, כאשר אנו מעיינים במקורות האיסור בדברי חז"ל אנו רואים כי קיימים שני מקורות לאיסור. מדברי ר' אשי בסוגיה בבא מציעא סא: משמע כי איסור הטעייה במידות ומשקלות הוא יישום של איסור גזל:

אמר ליה רב יימר לרב אשי: לאו דכתב רחמנא במשקלות למה לי? אמר ליה: לטומן משקלותיו במלח. היינו גזל מעליא הוא! - לעבור עליו משעת עשייה.

על פי דברי הגמרא איסור ההטעיה במשקלות הוא סוג של גזל, שכן המוכר הנותן ללקוח פחות סחורה ממה שהוא התחייב. בנוסף לכך, התורה חידשה שמלבד הגזל שיש בנטילת הסחורה מן הלקוח, יש איסור נוסף בעצם אחזקת משקולת שאינה תקינה.

בניגוד לדברי הגמרא הללו, מדברי הספרא (קדושים, פרשה ג, תחילת פרק ח') נראה כי אסור הטעייה במשקולות הוא איסור עצמאי:

"לא תעשו עול במשפט". אם לדין כבר הדין אמור, אם כן, למה נאמר "לא תעשו עול במשפט במדה ובמשורה"? מלמד שהמודד נקרא דיין; שאם שיקר במידה קרוי עוול, שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה. וגורם לחמשה דברים: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק השכינה, ומפיל ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם.

הסוחר דומה לשופט החורץ את דין בעת שהוא שוקל את סחורתו, ולפיכך הטעייה במשקלות כמוה כעיוות הדין.

מה סבר הרמב"ם? האם איסור הטעייה במשקולות הוא איסור "לא תגזול" או איסור נפרד? מתוך פסיקותיו נראה כי הוא סבור שאיסור הטעייה במשקולות הוא ביסודו איסור עצמאי, הדומה באופיו לגנבה. ניתן לראות את שיטת הרמב"ם בנושא מתוך שתי הלכות:

א. האיסור הוא גם בכלשהו (פרק ח', הלכה ז). זאת, בשונה מאיסור גנבה וגזלה הדורשים ערך כללי של פרוטה כדי לחול (הלכות גנבה פרק א' הלכה א'; הלכות גזלה ואבדה, פרק א' הלכה א).

ב. אין חיוב כפל (הלכות גנבה, פרק ז', הלכה ב) - יש חובה לסוחר להשיב את הממון שנלקח שלא כדין, אך אין קנס של כפל. זאת, בניגוד לגניבה, בה יש חיוב כפל (שם, א', ה).

מכך עולה שעל פי הרמב"ם איסור הטעייה במשקולות הוא איסור עצמאי, שכדברי הספרא מקורו באיסור עשיית עוול, והרמב"ם מסנף את איסור הטעייה במשקולות להלכות גנבה משום שהוא נעשה בסתר, בדומה לגנבה.

ברם, יש מן האחרונים אשר סברו כי הספרא והגמרא אינם חלוקים זה עם זה, אלא כל אחד מהם התייחס לשלב אחר באיסור הטעייה במשקולות, שכן לאיסור הטעייה במשקולות יש שני שלבים. השלב הראשון הוא שלב ההכנה, בו הסוחר מכין את המשקולות המזוייפות, ובנוגע לשלב זה קבע הספרא כי מדובר על איסור "לא תעשו עוול במשפט". השלב השני הוא שלב שלב הביצוע, בו הסוחר משתמש במשקולות המזוייפות על מנת לרמות, ולשלב זה התייחסה הגמרא כאשר היא קבעה כי מדובר באיסור גזל. כך מסביר הרש"ר הירש בפירושו לתורה:

הרי הוא[2] פוסק את הדין, והוא שופט ודברו משפט. כך הועמד משפט הדברים וזכות האדם בדברים - תחת שמירתו הנאמנה של כל יחיד; כל אחד חייב לשפוט בצדק; עליו לקיים את משפט הדברים ולהגשים את יחסם המשפטי לבעלי הזכות; הוא ממונה עליהם - כביכול, עליון על גבם ("עול"); וניצול לרעה של עליונות זו הוא "עול" - כניצול לרעה של כוח השופט (השווה פי' לעיל פסוק טו).

אולם אין מדובר כאן באדם, שכבר ניצל לרעה את האימון המשפטי הניתן לו - וכבר קיפח את זכות חברו למעשה. המשתמש במידה ובמשקל של רמאות, או המשתמש במידה ובמשקל של צדק, אך מודד ושוקל ברמאות - "גזל מעליא הוא" (בבא - מציעא סא ע"ב); אין זו אלא גזילה וגניבה רגילה; ואין צורך להזכיר דבר זה בסוף הפרשה על קדושת החיים. אלא "לאו דכתב רחמנא במשקלות... לעבור עליו משעת עשייה" (שם): עוד בטרם נעשתה הרמאות, כבר עבר עבירה משעת עשייה; אנחנו אחראים על עצם האפשרות - שגרמנו לה או לא מנענו אותה - לקפח את זכותו של אחר. אסור לנו לקיים ברשותנו מידה ומשקל פגומים; אסור לנו לנהוג זלזול במדידתם ובשקילתם של חומרים, אפילו שלא לצורך מקח וממכר - אם רק אפשר שיגיע לידי כך. חובה עלינו - לא רק להתקין אמצעי מדידה כהלכה - אלא גם לדקדק ולהיזהר בשמירתם הנאותה. עלינו לנקוט באמצעי זהירות, לבל ישתנו מחמת שימוש; אמצעי המדידה שלנו - המשקלות, המאזניים והמידות - אל ייגרע מהם ואל יתווסף עליהם חומר מרוב שימוש; אל ישתנו מידות האורך מחמת קור וחום. וההלכה קובעת את כל הפרטים הנוגעים לכך...

דהיינו, איסור הטעייה במשקולות חל כבר בשלבי ההכנה: התורה אסרה על האדם גם לתכנן ולהכין את הרמאות, שכן היא רוצה להרחיק אותנו מכל תכנון ומזימה ממונית לעשות 'כסף קל' על חשבון הזולת.

ג. השלכות החטא

את פרק ז' הרמב"ם חותם בדברי חז"ל במסכת בבא מציעא אודות המשמעות הרוחנית של איסור זה:

קשה עונשן של מדות יתר מעונשן של עריות; שזה בינו לבין המקום וזה בינו לבין חברו. וכל הכופר במצות מדות ככופר ביציאת מצרים, שהיא תחילת הצווי, וכל המקבל עליו מצות מדות הרי זה מודה ביציאת מצרים, שהיא גרמה לכל הצוויין.

כדי לעמוד על דברי הרמב"ם נעיין תחילה במקורותיו. החלק הראשון של ההלכה עוסק בהשוואה בין עריות לבין איסורי רמאות במדות, ומקור הדברים הוא דברי רב לוי:

א"ר לוי: קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות, שזה נאמר בהן "אל" (ויקרא, י"ח, כד) וזה נאמר בהן "אלה" (דברים, כ"ה, טז). ומאי משמע דהאי "אל" קשה הוא? דכתיב "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל, י"ז, יג), גבי עריות נמי הכתיב "אלה"! ההוא למעוטי מדות מכרת. ואלא מאי עודפייהו? דהתם אפשר בתשובה, והכא לא אפשר בתשובה.

(בבא בתרא, פח:).

יש לשים לב לכך שרב לוי לא מנמק מדוע עונשן של מדות קשה מעונשן של עריות, אך הרמב"ם מסביר שהסיבה לכך היא שמדות הן בין אדם לחברו.

בהמשך ההלכה הרמב"ם מסביר שעבירה על מצוות מדות היא כפירה ביציאת מצרים והמקור לדברים הוא המדרש:

"אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" (במדבר, ט"ו, מא) - על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם מצות מידות. שכל המודה במצות מידות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות מידות כופר ביציאת מצרים.

(ספרא, קדושים, פרשה ג', תחילת פרק ח').

לדעת המדרש יציאת מצרים הותנתה בקיום מצוות מדות ולכן מי שכופר במצוות מדות כופר ביציאת מצרים. ברם, הרמב"ם מרחיב קביעה זו ואומר שיציאת מצרים היא "תחילת הציווי" ו"גרמה לכל הציווין".

השינויים ברמב"ם לעומת מקורות חז"ל מצביעים על כך שהרמב"ם נתן לרעיונות במדרשי חז"ל משמעות חדשה. נראה שכוונת הרמב"ם ב"עונשן של מידות" היא להשלכות של חטא זה. מצוות מדות ומשקולות, כפי שכתבנו לעיל, עומדות ביסודותיה של חברה מתוקנת, חברה של סחר הוגן, חברה בה כל הפרטים פועלים מתוך רצון לשפר הרווחה הפרטית והאישית תוך שמירה על רווחתו של הזולת והחברה בפרט. כאשר אדם פוגע ביסודות בסיסים אלו על ידי רמאות במדות ומשקולות, הוא הופך את החברה להיות חברה עוינת וקשה, חברה לא בריאה; וזוהי המשמעות העמוקה של החטא שבין אדם לחברו באיסור זה. בהמשך ההלכה הרמב"ם מחדד את הדברים ומסביר כי עם ישראל יצא ממצרים לשם כך, 'תחילת הציווי' בלשונו. עם ישראל יצא ממצרים כדי להקים חברה מתוקנת ובריאה, ומי שעובר על איסור רמאות במדות קורא תיגר לא רק על רעיון השחרור הלאומי שלנו, אלא גם על רעיון הגאולה העתידית, כדברי הנביא ישעיהו:

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.

(ישעיהו, א' כז).

 

	**********************************************************
	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]
	**********************************************************