שבת | דף נג | ריפוי בהמה בשבת

הכלל הבסיסי בהלכות רפואה בשבת הוא, שעבור חולה שיש בו סכנה מותר לבצע מלאכות האסורות מן התורה, ואילו עבור חולה שאין בו סכנה, ניתן להקל - בתרחישים מסויימים - באיסורים מדרבנן. עם זאת, מי שאיננו חולה כלל, אלא סובל ממיחוש כלשהו, אינו רשאי לעסוק ברפואה. טעם איסור זה מפורש בסוגייתינו (דף נג עמוד ב):

"גזירה משום שחיקת סממנין".

רקיחת תרופות בשבת כרוכה בביצוע מלאכות האסורות מן התורה, ועל כן אסרו את העיסוק ברפואה מחשש שמא יבואו לרקוח מרקחת עבור זה שאיננו חולה מסוכן, ואין היתר לחלל את השבת למענו. כך פתח השולחן ערוך את הסימן העוסק בהלכות רפואה בשבת (אורח חיים, שכח א):

"מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה, ואפילו על ידי אינו יהודי, גזירה משום שחיקת סמנים".

בסוגייתינו נאמר, שנחלקו תנאים בשאלת ההיתר להעניק טיפול רפואי לבעלי חיים:

"דתניא: בהמה שאכלה כרשינין - לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה, ורבי אושעיא מתיר. דרש רבא: הלכה כרבי אושעיא".

הרמב"ם (הלכות שבת כא, ל) מקבל את הכרעת ההלכה כדעת רבי אושעיא, ומבהיר שאין חשש שחיקת סממנין בבהמה. אלא, שהרמב"ם אינו מבאר מדוע אין חוששים לכך. מדברי הרי"ף בסוגייתינו (כד עמוד ב באלפס) עולים שני הסברים:

"דדרש רבא הלכה כר' יאשיה, ומיקל משום צערא דבהמה ולא קא גזר משום שחיקת סממנין ... ובהא איפסיקא הלכתא כר' יאשיה דלא גזר משום שחיקת סממנין דאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו דליתי סממנין".

על פי הנימוק הראשון, מדובר על דאגה לצערו של בעל החיים. אמנם, גם אדם הסובל ממיחוש נתון בצער, ואולם אדם הינו בעל מודעות, והוא בוודאי מבין שמדובר על עניין חולף. הבהמה חסרת המודעות מתקשה להתמודד עם הכאב או הצער, ולמענה היקלו בגזירת שחיקת סממנין.

על פי הנימוק השני, יש להקל משום שהבהלה במחלתה של הבהמה אינה רבה. כאשר אדם חולה, ואפילו במיחוש קל, מתגנבים אט אט חרדות שמא הכאב איננו מקרי, והוא מהווה סימפטום לעניין חמור יותר. מקדם ה"היסטריה" בעניין פיקוח נפש דאדם גבוה, ועל כן אם נתיר את העיסוק ברפואה בשבת, קיים חשש ממשי משחיקת סממנין. כך ניסח זאת הריטב"א בחידושיו כאן:

"דבאדם דחשיב עליה ומפקחין עליו את הגל הנפש לחלל שבת שיש בו סכנה - חששו שיבא לידי שחיקת סמנין אפי' בחולה שאין בו סכנה שמא יבא לידי סכנה; אבל בבהמה לא חייש".

בבהמה, כאמור, הדאגה מועטה יותר, ואין לגזור את גזירת שחיקת סממנין. הביאור הלכה (אורח חיים שלב, ד) דן בהרחבה בטענה זו, ובירר אותה לאור סוגיות מקבילות בש"ס, שמהן עולה כי דאגתו של אדם לממונו איננה דאגה מועטה, אלא דאגה מרובה ביותר, ולעיתים אף יותר מלגופו. הביאור הלכה מוכיח, שהכלל העקרוני שהנחה את חכמינו ז"ל הוא "אדם בהול על ממונו", ואם לא נתיר לו לבצע איסור קל, כגון הרצת הבהמה בחצר, הוא עלול להיגרר לאיסורים חמורים יותר ולשחיקת סממנין.

הביאור הלכה מתחבט טובא בהכרעת ההלכה בעניין זה, ונוטה להסיק שאם הבהמה אכן מצויה בסכנת חיים, אסור לעסוק ברפואתה, מחשש שמא הבהילות תוביל לחילול שבת בשחיקת סממנין. העולה מדבריו הוא, שדין הבהמה הפוך בדיוק מדין האדם: עבור צערו של אדם אין עוסקים ברפואה, אלא אם כן הוא מצוי בסכנת חיים; ואילו עבור צערה של בהמה עוסקים ברפואה, אלא אם כן היא מצויה בסכנת חיים, ואז יש להחמיר מחשש לשחיקת סממנין.

חידושו זה של הביאור הלכה איננו מוסכם, ורבים היקלו לטפל בתרופות גם בבהמה המצויה בסכנה. כך, למשל, התיר בשמירת שבת כהלכתה (פרק כ"ז סעיף נ"ה) להזריק לבהמה זריקות בשבת, כדי לנסות ולהציל את חייה.