ריבית דרבנן

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

ריבית דרבנן* / הרב אהרן ליכטנשטיין

כאשר אנו עוסקים בדין ריבית יש לדבר על מספר רבדים של הדין:

א. ריבית דאורייתא.

ב. ריבית דרבנן.

ג. ההיתרים השונים בדין ריבית (כגון: היתר עיסקא)[1].

הגמרא בבבא מציעא[2] סג ע"ב מביאה את דברי רב נחמן:

"אמר רב נחמן: כללא דרביתא כל אגר נטר ליה - אסור".

כלומר, בכל פעם שאדם נשכר מעצם נתינת הכסף - זו ריבית האסורה מן התורה, וכך גם מופיע בטור ובשו"ע.

בשיעור זה נעסוק בריבית האסורה מדרבנן, ומכך נוכל להבין את הגבלת דין התורה של ריבית דאורייתא.

האם קיים חיוב השבה בריבית?

מעבר לאיסור הקיים בריבית דאורייתא (ריבית קצוצה) מופיע בגמרא (סא ע"ב) דיון בשאלה האם ניתן להוציאה בדיינים, כלומר: האם יכול הלווה לתבוע את המלווה להחזיר לו את הריבית אותה שילם לו בתמורה להלוואה:

"א"ר אלעזר: רבית קצוצה יוצאה בדיינין, אבק רבית אינה יוצאה בדיינין. רבי יוחנן אמר: אפילו רבית קצוצה נמי אינה יוצאה בדיינין".

רואים מכאן כי לכו"ע ריבית דרבנן (ריבית שאינה קצוצה) אינה ניתנת להוציאה בדיינים. בעניין ריבית דאורייתא נחלקו האמוראים ונפסק להלכה שניתן להוציאה בדיינים. מדוע שניתן יהיה להוציא את הריבית בבית הדין? ניתן להציע שתי הבנות בכך:

א. כיוון שאסור לקחת ריבית הרי הכסף נלקח באיסור ואין זה כספו של המלווה ולכן הוא חייב להחזירו. זו הבנה הגיונית אך מכמה גמרות משמע שהמלווה כן זוכה בכסף אך חייב להחזירו.

ב. הגמרא בדף סב ע"א אומרת שר"א הסובר שריבית יוצאת בדיינים לומד זאת מהפסוק "וחי אחיך עימך" - החזר לו כדי שיוכל לחיות. משמע מכאן שהכסף כן נחשב של המלווה. הוכחה טובה יותר לכך היא הגמרא שם שאומרת שאם המלווה מת אין יורשיו צריכים להחזיר את הריבית[3], בניגוד לגזל שהיורשים צריכים להחזיר (אם אין יאוש ושינוי רשות). כמו כן אומרת הגמרא שמי שהלווה בריבית וקיבל גלימה במקום כסף - לדעת אביי אינו חייב להחזירה ולדעת רבא חייב להחזירה רק בגלל מראית עין - שלא יאמרו שזו גלימת ריבית. משמע שמעיקר הדין כלל אינו צריך להחזיר את הגלימה.

להלכה

השו"ע (יורה דעה קסא, ה) פוסק שריבית יוצאת בדיינים אך אין יורדים לנכסיו, והגר"א שם כותב בשם הרשב"א שכל הסיבה שמוציאים היא רק בגלל "וחי אחיך עימך" ולכן אין יורדים לנכסיו. בדרך זו נקט גם הריטב"א בקידושין (ו ע"ב) שכתב שניתן לקדש אישה בכסף שהתקבל בתורת ריבית מפני שזה כספו.

הרמב"ם בספר המצוות אינו מונה את החיוב להחזיר ריבית, והרמב"ן משיג על כך[4] וכותב שכשם שבגזל יש חובת השבה, כך גם בריבית. ניתן להסביר בדבריו שאמנם בשניהם יש חובת השבה אך אין זו חובה דומה במהותה.

המגילת אסתר שם כותב שהרמב"ם לא מנה את חובת ההשבה מכיוון שזו נכללת במצוות השבת גזילה. דברים אלו סותרים את דברינו שאין דמיון בין חובות ההשבה, ויש להקשות על כך מן הגמרות שראינו לעיל.

השאלה האם הריבית שייכת למלווה או שהוא חייב להשיבה ללווה תלויה בשאלה האם נאמר שהעיסקה תקפה מבחינה ממונית אך יש בה איסור, או שהתורה אף מפקיעה את העיסקה.

בריבית דרבנן

לגבי ריבית דרבנן אומרת הגמרא שאינה יוצאת בדיינים, לאור זאת נוכל להבין את הדין של ריבית דרבנן: לפי ההבנה הראשונה לעיל, ההבדל בין ריבית דרבנן לריבית דאורייתא ברור: ריבית קצוצה אינה שייכת למלווה וריבית שאינה קצוצה (= דרבנן) כן שייכת למלווה.

אך לפי ההבנה השניה - בשתי הריביות יש זכות ממונית למלווה בכספי הריבית אלא שחובת ההשבה משום "וחי אחיך עימך" קיימת רק בריבית קצוצה.

דוגמאות לריבית דרבנן

ריבית שאינה משעת ההלוואה

ריבית האסורה מן התורה היא ריבית קצוצה משעת ההלוואה, יש לדון מהי שעת ההלוואה: האם במקרה שהמלווה בא לגבות את כספו והסכים לדחות את זמן הפרעון תמורת כסף - זוהי שעת ההלוואה או ששעת ההלוואה היא שעת נתינת הכסף.

במקרה שהמלווה אינו מרוויח מאום

המשנה בדף סד ע"ב אומרת שלמלווה אסור לדור בחינם בחצירו של הלווה. הגמרא מחלקת בין מקרה שסיכמו על כך בשעת ההלוואה למקרה שסיכמו על כך מאוחר יותר. הגמרא גם אומרת שדין זה קיים גם במקרה ש"זה נהנה וזה אינו חסר" (חצר שאינה עומדת להשכרה ואדם שזקוק לדירה). ניתן להבין שריבית כזו אסורה רק מדרבנן ולא מדאורייתא. כך גם במקרה ש"זה אינו נהנה וזה חסר" שהגמרא אומרת שגם בו יש איסור ריבית.

עולה מכאן כי מדאורייתא האיסור קיים רק אם "זה נהנה וזה חסר" ורק מדרבנן אסור במקרה שזה לא נהנה או במקרה שזה אינו חסר. הראשונים דנים בשאלה מה הדין כשזה אינו נהנה וזה אינו חסר (חצר שאינה עומדת להשכרה ואדם שאינו זקוק לדירה). לפי הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פ"ו ה"ב) מקרה זה נחשב לאבק ריבית כיוון שבשביל אדם אחר זה נחשב להנאה, אך ראשונים אחרים[5] חולקים על כך.

ספק אם תהיה ריבית

הגמרא סב ע"א אומרת שאם הלווה נתן למלווה שדה בתורת משכון כך שיאכל פירות ולא ינכה זאת מן החוב זו ריבית מדרבנן. רש"י (שם) מסביר שזו אינה ריבית קצוצה כי יתכן שהשדה לא תניב פירות. יוצא, א"כ, שיש מקרה נוסף של ריבית דרבנן - כאשר אין ודאות שהריבית תיגבה.

הגמרא בערכין לא ע"א דנה בשאלה האם יש בעיה של ריבית במקרה שאדם מכר בית בבתי ערי חומה וגאל אותו כעבור זמן מה. למעשה, ניתן לראות כי הקונה גר שם במשך זמן בחינם, ואת הכסף ששילם וקיבל בחזרה אפשר לראות כהלוואה, וא"כ דיורו בבית מהווה ריבית! לכאורה ניתן לתלות זאת בשאלה האם גאולה, פירושה מכירה בחזרה ואז אין זו הלוואה ואין בעיה של ריבית (והתורה חייבה אותו למכור בחזרה), או שפירושה ביטול למפרע של המכירה, ואז זו הלוואה וקיימת בעיית ריבית.

הגמרא שם מביאה בעניין זה מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים. רבי יהודה סובר שאין כאן ריבית כיוון שבשעת המכירה לא ידענו בוודאות שתתבצע גאולת השדה, וחכמים סוברים שזו אכן ריבית דאורייתא (אלא שגזירת הכתוב התירתה), כיצד נסביר את דברי חכמים, הרי כשאין ודאות שהריבית תיגבה זו רק ריבית דרבנן!

ניתן לחלק בין המקרים ולומר כי כאשר יש הלוואה ודאית, אך ספק אם אכן תהיה ריבית - ריבית זו אסורה רק מדרבנן, אך במקרה של הגמרא בערכין אין כלל ודאות שנקבל מצב של הלוואה בריבית (כלומר, אם תהיה גאולה), אך אם זו תתרחש - יש כאן הלוואה בריבית ברורה.

"סאה בסאה"

הגמרא בדף עב ע"א מדברת על המקרה של "סאה בסאה". המשנה שם אוסרת לתת למישהו כור חיטים תמורת החזרתו בשעת הגורן, שמא בינתיים המחיר יעלה ונמצא שהוא הלווה בריבית, אך מתירה להלוות "עד שיבוא בני".

נראה שהאיסור במקרה של "סאה בסאה" נובע מזה שמסתכלים על הכסף כדבר שערכו קבוע ועל המצרכים כדברים שערכם משתנה. כמו כן נראה שאין איסור במקרה שהלווה התחייב לשלם שווה ערך סאה, משום שאז בכל מקרה יחזיר את אותו שווי. אפשר להתלבט האם עוברים על האיסור רק אם המחיר באמת עלה או גם אם לא. הגמרא דנה בעניין מערכות כספים שונות, ומסיקה שבכל מקום יש מערכת מרכזית המוגדרות ככסף ומערכות אחרות המוגדרות כמוצרים (כך למשל בימינו מי שמלווה סכום דולרים ומקבל את אותו סכום בדולרים נתקל בבעיית ריבית).

מרבים על השכר ולא על המכר

המשנה בסב ע"א אומרת שמרבים על השכר ולא על המכר. כלומר, כאשר אדם משכיר נכס ומתנה שייתן הנחה אם יהיה תשלום מראש - הדבר מותר, אך במכר זה אסור. גם ריבית כזו היא מדרבנן שהרי ריבית דאורייתא היא רק בהלוואה.

ריבית דרבנן - הרחבה או הרחקה

ישנן גם ריביות דרבנן ברמה נמוכה יותר כמו להגיד "תודה" ודברים אחרים, שם יש לדון בשאלה האם כל המקרים מסוג זה, וכן ריבית דרבנן הם הרחבה של ריבית דאורייתא או שהם הרחקה - גזירה שמא יגיע לריבית דאורייתא. הרמב"ם (מלווה ולווה ו, א) כותב במפורש שזו רק גזירה. ייתכן שניתן לחלק בין מקרים שונים של ריבית דרבנן, למשל נראה ש"סאה בסאה" היא רק הרחקה כי המלווה נותן ומקבל אותו דבר, אך ריבית במכירה היא הרחבה של ריבית בהלוואה.

ייתכן שלחקירה זו יש גם השלכה למעשה. ראינו שריבית דרבנן אינה יוצאת בדיינים. הראשונים על דף סב ע"א דנים בשאלה האם יש עניין להחזיר את הריבית כדי לצאת ידי שמים. השו"ע (קסא, ב) פוסק שכן, והגר"א כותב שהדבר דומה לריבית קצוצה, שגם למאן דאמר שאינה יוצאת בדיינים יש עניין לצאת ידי שמים. ניתן לחלק בעניין זה בין מקרים שהם הרחבה של ריבית קצוצה שסביר שיש חובה להחזיר, לבין מקרים שהם רק הרחקה שסביר שאין בהם חובה להחזיר.

לסיכום

בשיעור זה ראינו את דיני ריבית דרבנן - והמקרים השונים בהם ריבית זו אסורה. הבאנו את החקירה המרכזית האם ריבית דרבנן היא הרחבה של ריבית דאורייתא, או שמא זו גזירה בפני עצמה שמהותה היא הרחקה מאיסור ריבית דאורייתא, אך דיניה נפרדים. לאור זאת יש לבחון דינים שונים כחובת השבה, או הצורך לצאת ידי שמים.



* השיעור הועבר לתלמידי הישיבה בד' מרחשוון תשנ"ו, וסוכם על ידי מתן גלידאי. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.

[1] שיעור נפרד יעסוק בסעיף זה.

[2] הפניה סתמית במאמר מכוונת למסכת בבא מציעא.

[3] לפעמים חייבים הם להחזיר אך ורק מפני כבוד אביהם.

[4] במצווה יז ששכח הרמב"ם, הרמב"ן מבסס את חובת ההשבה על הפסוק "וחי אחיך עימך".

[5] הרמב"ן כותב שיש אבק ריבית רק אם הלווה חסר אך אם אינו חסר - אין ריבית כלל וזה אסור רק משום שנראה כריבית