רבקה ויעקב ומידת האמת

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

רבקה ויעקב ומידת האמת / הרב אהרן ליכטנשטיין*

לפרשת תולדות

ותאמר רבקה אל יצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לֹקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים. ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אֹתו, ויצוהו ויאמר לו: לא תקח אשה מבנות כנען... (כ"ז, מו - כ"ח, א).

מדוע רימתה רבקה את יצחק ונימקה את רצונה לשלוח את יעקב לחרן בתואנה של מציאת שידוך? מדוע לא אמרה לו בפשטות שעשו רוצה להרוג את יעקב ושיעקב חייב לברוח מפניו? וכי יצחק לא היה מודה כי בנסיבות שכאלה חייב יעקב לברוח? היכן מידת האמת של רבקה?

התשובה לשאלות פשוטה ומסתברת. לו סיפרה רבקה ליצחק את האמת, כי בנו האהוב מתכנן לקום על אחיו ולרצחו נפש - לא היה יצחק מאמין לה. ואם גם היה מאמין לה - היה עולמו חרב עליו; קרוב לוודאי שיצחק הזקן והעיוור לא היה עומד בבשורה הקשה ומתמוטט מבחינה נפשית.

יפה עשתה אפוא רבקה שלא גילתה ליצחק אבינו את האמת. וידועים דברי הגמרא (יבמות סה ע"ב):

ואמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר 'אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא' וגו' (בראשית נ', טז-יז) [רש"י: יעקב לא ציווה, אלא הם שינו מפני דרכי שלום]. רבי נתן אומר: מצווה, שנאמר 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני' וגו' (שמ"א ט"ז, ב) [רש"י: וכתיב 'ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת: לזבֹּח לה' באתי' - הקב"ה ציווה לשנות]. דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקב"ה שינה בו, דמעיקרא [בדברי שרה] כתיב 'ואדֹנִי זקן' (בראשית י"ח, יב), ולבסוף [בדברי ה'] כתיב 'ואני זקנתי' (שם, יג) [רש"י: שרה אמרה לשון בזוי וכשגלה הקב"ה הדבר לאברהם... שינה מפני השלום].

ואם הקב"ה שינה רק על מנת שאברהם לא ישמע כי שרה אמרה שהוא זקן, על אחת כמה וכמה הייתה רבקה צריכה לשנות על מנת למנוע מיצחק כאב וצער גדולים כל כך.

העיקרון הזה, כי לעתים יש צורך לחרוג מן הנורמות המקובלות בגלל ייחודן של הנסיבות, עולה במשנה תוקף עוד קודם בפרשה, בסיפור לקיחת הברכות. כידוע, רבים התקשו בתכסיסים ובשקרים שבהם נקטו רבקה ויעקב כדי ליטול את הברכות במרמה, והיו שאף ביקרו אותם על כך.

ואולם, גם כאן ראוי לבחון היטב את הנסיבות שהביאו את שני עמודי העולם האלה לפעול כפי שפעלו. בחינה מדוקדקת של הנסיבות האלה מגלה כי הם עמדו בפני סיטואציה קשה ומורכבת. רבקה, שהכירה את אופיים האמתי של שני בניה, ידעה היטב כי הברכות מגיעות ליעקב וכי הוא שמתאים להיות ממשיכו של יצחק. מסתבר שהיא גם ידעה כי עשו איננו עוד הבכור כי אם יעקב, שהרי עשו ניאות למכור ליעקב את בכורתו בעבור לחם ונזיד עדשים ומתוך זלזול בה ובמשמעותה ("ויִבֶז עשו את הבכֹרה"). מאידך, מסתבר שיצחק לא ידע על כל זאת - שאם לא כן לא היה רוצה לברך את עשו.

רבקה לא יכלה לספר ליצחק על מכירת הבכורה. לו סיפרה לו על התנהגותו זו של בן טיפוחיו, היה מגיב כפי שתיארנו לעיל - באי-אמון, בחורבן נפשי או בשניהם גם יחד. מאידך, מובן שרבקה לא יכלה לאפשר לעשו לקבל את הברכות. לרבקה לא נותר אפוא אלא לבחור בפתרון הטוב ביותר שהיה אפשרי בנסיבות אלה ולפעול כפי שפעלה.

וכאן עלינו להוסיף ולהדגיש את חומרתה הגדולה של ביקורת בלתי-זהירה על אבות האומה. כיצד זה ניתן למהר ולהאשים ברמייה את מי שהתורה מעידה עליהם כי היו אנשי חסד ואמת? אין כל ספק שיעקב אבינו הצר על כך שנאלץ לשקר הרבה יותר משאנו מצרים על כך. ואפשר שבדבריו "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (מ"ז, ט), אין כוונתו רק לצער ולגלות שהיו מנת חלקו בחייו, כי אם גם לכך שחיים אלה אילצו אותו, לעתים, לפעול בדרכי מרמה.

הקלות הבלתי-נסבלת שבה מבקרים את האבות אנשים שאינם מתקרבים לאפס קצה של מדרגתם היא מרתיחה ומקוממת. הבא לבחון את דרכם של אבות האומה, צריך לעשות זאת מתוך מחשבה מעמיקה ותוך עיון בדברי חז"ל, שהעזו לבקר את האבות רק לעתים בודדות, וגם אז - בדחילו ורחימו.

 

* השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת תולדות תשנ"ח וסוכמה על ידי מתן גלידאי.