רבי יהודה הלוי (ב) – (ה)

  • הרב אוריאל עיטם

נחזור ונחדד את ההבדלים העקרוניים בין רבי יהודה הלוי לרבנו בחיי, שמשתקפים בין השאר בסוגיית התפילה.

הן רבנו בחיי והן ריה"ל מציבים את הדבקות בפסגת סולם השאיפות. אולם יש הבדל בין שני סוגי הדבקות: אצל רבנו בחיי הדבקות היא במחשבה וביחס הנפשי כלפי הקב"ה – יחס של הודאה וכניעה, ואצל ריה"ל הדבקות היא השראה א-לוהית על האדם. ההבדל ניכר כבר בפתיחת הספרים: רבנו בחיי פותח את המהלך בבירור מחשבתי, בשער הייחוד, וריה"ל מבהיר מתחילת הדרך שהשאיפה היא לקומה שמעבר לשכל, ויש בה מדרגה מיוחדת של קשר. המדרגה הגבוהה ביותר שאפשר להגיע אליה לפי הפילוסופיה היא שכלית, ומדרגת ישראל היא מעבר לה, ישראל יכולים להידבק בעניין הא-לוהי. כל עבודתו השכלית של החסיד היא רק כלי להשראה הא-לוהית, שהיא מימוש הדבקות. המוקד של רבנו בחיי הוא באתערותא דלתתא – בתנועה של האדם, והמוקד של ריה"ל הוא בשלב שמעל לתנועה זו – אתערותא דלעלא, השראת שכינה מלמעלה.

פסגת המהלך שמשרטט רבנו בחיי לאורך הספר היא אהבת ה'; אלא שאהבה זו אינה מתבטאת בקשר ובמפגש, אלא בכניעה ובכלות הנפש. זו אהבה של הערצה. ראינו שריה"ל מבקש לצמצם את מקומה של הכניעה, ולהגדיל את מקומן של האהבה והשמחה. האהבה שעליה הוא מדבר איננה אהבה של כניעה בלבד, אלא אהבה של קשר וקרבת א-לוהים. כאמור, ההבדל בין הגישות נעוץ ביחס השונה לפילוסופיה ולשכל: מהעמדה הפילוסופית נגזר יחס של פער ומרחק. רבנו בחיי אמנם מתמודד עם העמדה הפילוסופית; הוא אומר שהא-ל אינו מנותק אלא מיטיב לאדם ולכן האדם צריך להכיר לו טובה, ומיסוד זה נגזרים חיים רוחניים שלמים. ועם זאת, כל החיים הרוחניים האלה מתנהלים עדיין באווירה של פער. בספר הכוזרי האווירה הכללית היא חתירה לקשר.

אצל רבנו בחיי הדבקות מושגת על ידי כוונת הלב במצוות, ולא על ידי המעשים עצמם, ואילו ריה"ל סולל דרך לדבקות שכוללת את המצוות המעשיות. רבנו בחיי בונה עולם דתי עמוק, אך תחום המצוות נמצא בשוליו; ריה"ל כבר בנקודת המוצא של הספר מעלה את החיפוש אחר המעשה הרצוי. זו התכלית של מסע הבירור שעורך המלך: נאמר לו בחלום שכוונתו רצויה – אך מעשיו אינם רצויים, ועל כן הוא יוצא לחפש את העולם המעשי הנכון. גם היבט זה בשיטת ריה"ל נובע מהשחרור שלו מהפילוסופיה: לפי הפילוסופיה אין מעשה רצוי, ואילו לתפיסת ריה"ל הדבקות מושגת דווקא דרך מעשים מסוימים.

 

מקומו של כלל ישראל בתפילה

הבדל משמעותי נוסף בין השיטות, שקשור ישירות לסוגיית התפילה, הוא המקום שתופס כלל ישראל. רבנו בחיי מתווה דרך לעבודתו של כל יחיד, וריה"ל מרחיב בעניין השראת השכינה דרך עם ישראל. לא כל יחיד משיג את ההשראה באופן פרטי, אלא היא חלה על כלל ישראל היושב בארצו. היא מתבטאת בשלושה גילויים מרכזיים: נבואה, השגחה על-טבעית והשראת שכינה. הנבואה היא קשר של דו-שיח בין הקב"ה לאדם, ההשגחה היא פעולה א-לוהית במציאות בצורה שמעל לדרך הטבע, השראת השכינה היא ההופעה הא-לוהית שמתבטאת בעיקר במקדש.

הבעיה מתחילה כשבית המקדש נחרב ועם ישראל יוצא לגלות, וכבר אי אפשר לחיות את הקשר הא-לוהי הזה. לכאורה בגלות כבר אין השראת שכינה ובלתי אפשרי להגיע לדבקות. אף על פי כן, ריה"ל טוען כי גם בזמן הגלות הקשר יכול להתקיים, ומשם הוא מגיע לתפילה.

השער השלישי פותח בבקשת המלך לשמוע על עבודת החסיד "בזמן הזה". כלומר, מה נשאר מעבודת ה' בגלות. מתברר שלכל אורך תשובתו המפורטת של החבר, ניכרים היסודות שמנינו קודם המכוונים לדבקות על ידי השראה א-לוהית. הקשר לכלל ישראל עומד בתשתית עבודת ה' של החסיד גם בגלות. למשל, כבר בהתחלה אומר החבר כיצד משתמש החסיד בכוח המדמה:

ומצוה המדמה להמציא ההדור שבצורות הנמצאות אצלו בעזר הזכרון, לדמות אליו הענין הא-להי המבוקש, כמו מעמד הר סיני ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה, וכמו משכן משה וסדר העבודה וחול הכבוד בבית המקדש, וזולת זה הרבה. ומצוה השומר לשמור את זה ולא ישכחהו, ויגער במחשבי ושדיו מבלבל האמת ומספקו.

עבודת ה' של החסיד עוברת דרך העבר הלאומי, הוא צריך להחיות בקרבו את מעמד הר סיני ואת בית המקדש. בהמשך מגיע ריה"ל לתפילה, וגם בה הדרך לתפילת העמידה כוללת את החיבור לאומה ולעברה:

וכן יתן אל לבו ב"אהבת עולם", הדבק הענין הא-להי בעדה המוכנת לקבולו כהדבק האור במראה הזכה, ושהתורה מאצלו התחלת חפץ ממנו להראות מלכותו בארץ כהראותה בשמים... וזה כלו מורה על אהבה. ויהיה משבח עליה ויסמוך לזה קבולו התורה בקריאת שמע.

החסיד מקבל עול מלכות שמים מכוח הקשר של הקב"ה לעם ישראל. אנו מקבלים את מלכותו מכיוון שהוא בחר בנו, ללא בחירה זו לא היה נדרש מאתנו לעבוד אותו. אפשר לומר שאם גוי יבוא אל ריה"ל וישאל אותו איך לעבוד את ה', הוא יגיד לו ללמוד חובות הלבבות; קבלת המלכות באופן מעשי שייכת רק לישראל. מתוך כך החסיד מקבל עול מלכות שמים בקריאת שמע, שנחשבת לקבלת תורה.

בסוף הדרך של ברכות קריאת שמע, מגיע החסיד למצב המאפשר את המפגש עם השכינה:

מי שהשלים כל אלה בכונה גמורה הוא ישראל אמיתי וראוי לו שיקוה להדבק בענין הא-להי הדבק בבני ישראל מבלעדי שאר האומות, ויקל עליו לעמוד לפני השכינה, וישאל ויענה.

רק מי שנמצא במדרגת "ישראל אמתי" יכול לעלות מעבר למדרגה האנושית הרגילה, ולהיפגש עם העניין הא-לוהי בתפילה. כל אדם אחר בעולם יכול לשבח ולהודות לה', אבל לא להיפגש עמו; יכולת המפגש ניתנה לעם ישראל, והיחיד מישראל יכול לזכות לה על ידי חיבורו לאומה.

עבודת ה' של היחיד בזמן הזה היא גרסה מצומצמת של עבודת ה' הכללית במצב השלם. החידוש הוא שהגרסה המצומצמת הזו אפשרית, שנשאר משהו מהדבקות בעניין הא-לוהי גם בגלות. אף שמעמד הר סיני קרה מזמן, ואף שבית המקדש כבר חרב, הרשמים שלהם עדיין קיימים ונוכחים. לכן היחיד עדיין יכול להתחבר לרשמים הלאומיים האלה, ודרכם להגיע למעין השראה א-לוהית.

גם עניין הנוסח הקבוע של התפילה מוסבר על פי עיקרון זה (ג, יט). ריה"ל אמנם פותח את ההסבר בנקודה טכנית לכאורה, שהיה צורך לתקן נוסח אחיד כדי שאנשים לא יבקשו רעה אלו על אלו, אך עד מהרה מתברר שזו נקודה עקרונית: נוסח התפילה הקבוע משקף את היותנו כלל, כולנו מתפללים על כולנו. רק מכוח ההשתייכות לעם יכול גם היחיד להיפגש עם השכינה. אבות האומה היו יחידים שזכו לעניין הא-לוהי, אך מאז שהופיע עם ישראל – הכלל הוא שראוי להשראה הא-לוהית. רק יחידים מעטים ראויים להשראה א-לוהית בפני עצמם, וכל השאר תלויים בשייכותם לעם. לכן רק דרך העם יכולים הם להתפלל.

 

סיכום

נסכם את המהלך שראינו בשיעורינו עד כה. רס"ג דיבר על התפילה כחובתו של העבד לפנות רק אל אדונו בתפילה. רבנו בחיי השאיר את היחס הזה של כניעת העבד כלפי האדון, אלא שהוא העביר את המוקד של התפילה מדיבור למחשבה וכוונה. רבי יהודה הלוי שינה את היחס כלפי הקב"ה בתפילה, והוסיף לו את ממד הקשר והקרבה.

לצד ממד זה, הוסיף רבי יהודה הלוי שני ממדים משמעותיים: האחד – עבודה פנימית של המתפלל בתוך נפשו. דווקא ריה"ל שמפתח את הקשר והשיח עם הקב"ה בתפילת העמידה, מוסיף בשאר חלקי התפילה את ההתבוננות של האדם מול עצמו. התבוננות זו דרושה כדי לאפשר את הקשר שבמרכז התפילה. הממד השני – ההתחדשות האישית שמתרחשת דרך התפילה. התפילה היא גרעין הזמן ופריו, שנחוצה לנפש האדם כפי שהמזון נחוץ לגוף. גם כשהוא מבקש בתפילה את צרכי גופו, הוא משיג בזה את צרכי נפשו. התפילה אינה רק פנייה לקב"ה אלא גם היטהרות פנימית יומיומית של האדם.

אם כן, שלושה תהליכים מתרחשים בתפילה: מפגש, התבוננות וטהרה. ההתבוננות מובילה למפגש, והטהרה היא הפרי הנוצר מהמפגש.

נציין שמיד לאחר הזכרת התפילה כטיהור הנפש, ריה"ל אומר שזו גם פעולתה של השבת. התפילה היא התרחשות יומיומית, ופעם בשבוע מתרחשת היטהרות ברמה גבוהה יותר. מעבר לרמה זו נמצאים המועדים, המטהרים גם הם את הנפש, ורמת הטהרה הגבוהה ביותר היא פעם בשנה – ביום כיפור. גם יום כיפור, כמו התפילה, כולל הן את הטהרה הפנימית והן את המפגש עם השכינה. ביום זה מתאחדים שני הממדים – "לפני ה' תטהרו".

דווקא תהליכים פנימיים משמעותיים אלו, המכוונים למפגש עם השכינה, קשורים לשייכותו של היחיד לכלל ישראל.

לסיום עיוננו בדברי ריה"ל, נתבונן בקטע מתפילה שחיבר ריה"ל עצמו – "ציון הלא תשאלי":

...לִבִּי לְבֵית-אֵל וְלִפְנִיאֵל מְאֹד יֶהֱמֶה
וּלְמַחֲנַיִם וְכֹל פִּגְעֵי טְהוֹרָיִךְ,
שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ, וְהַיּוֹצְרֵךְ
פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ,
וּכְבוֹד אֲ-דֹנָי לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ, וְאֵין
שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ.
אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶר
רוּחַ אֱ-לֹהִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ.
אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא אֲ-דֹנָי, וְאֵיךְ
יָשְׁבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִסְאוֹת גְּבִירָיִךְ?
מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר
נִגְלוּ אֱ-לֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ!

זה מה שמתרחש כאשר רבי יהודה הלוי מתפלל. הוא רואה לנגד עיניו את בית המקדש, את השראת השכינה ואת רשמיו של העבר הלאומי, ונושא את תפילתו לשוב לציון.