דילוג לתוכן העיקרי

עירובין | דף כג | קרפף שלא הוקף לדירה

 

המחצית הראשונה של הפרק השני במסכת עוסקת בדין פסי ביראות. אחת ההלכות השנויות במחלוקת בין התנאים ביחס לפסי ביראות היא מה היקף השטח שאותו ניתן להקיף באמצעות דיומדין. לדעת ר' יהודה, היתר פסי ביראות נאמר אך ורק על שטח בגודל של בית סאתיים. חכמים משיגים עליו, וקובעים ששיעור בית סאתיים רלוונטי בהקשר אחר - בדין קרפף. הלכה זו, בדבר קרפף שלא הוקף לדירה, היא העומדת במוקד המחצית השניה של הפרק (דפים כג-כו). ההלכה הבסיסית בעניין זה נקבעה בגמרא במסכת שבת (דף ז עמוד א):

"דאמר עולא אמר רבי יוחנן: קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ... הזורק לתוכו חייב. מאי טעמא? מחיצה היא, אלא שמחוסרת דיורין".


קרפף שלא הוקף לדירה, ושטחו גדול מבית סאתיים מוגדר רשות היחיד, אלא שחכמים אסרו את הטלטול בו.

דברי ר' יוחנן עשויים להתפרש בשתי דרכים:

א. מקום שאין גרים בו בפועל לא יכול להיות רשות היחיד, אף שהוא מוקף כדת וכדין. דומה, שזהו הפירוש הפשוט לביטוי "מחיצה היא, אלא שמחוסרת דיורין" - המחיצה מושלמת, ואולם ישנו תנאי נוסף להגדרת המקום כרשות היחיד, והוא - שידורו בו אנשים בפועל.

ב. ניתן להבין, שהחיסרון בדיורין פוגע במחיצה. בעיוננו לדף טז עסקנו בשאלת המפתח בהגדרת תפקידה של מחיצה: האם היא מהווה מכשול המונע מעבר של רבים, או שמא תפקידה להגדיר ולייחד מקום מסוים. העיון ההוא עסק במחיצה גרועה, אשר מגדירה מקום, אך בפועל לא מהווה מכשול בפני הילוך הרבים. כעת, עומדים אנו בפני מצב הפוך: המחיצה אכן מונעת מעבר, אלא שהיא איננה מגדירה מקום נפרד, שכן מקום זה הינו חסר משמעות, ואין מי שגר בו בפועל. נמצא, אם כן, שמחיצה זו איננה מחיצה מובהקת, ומשום כך היא איננה מתירה את הטלטול.

אחת השאלות המרכזיות בסוגייתנו, אשר נידונה הן במשנה בדף כג והן לעיל בסוגיה בדף יח, היא כיצד יש להגדיר "היקף לדירה". באופן פשוט, היקף לדירה היינו מקום שמיועד למגורים בפועל. כך אכן משתמע מדבריו של רבי יהודה בן בבא במשנה בדף כג. עם זאת, נראה שעל פי רוב הדעות ניתן להסתפק גם ברמה נמוכה יותר של שימוש, אף שאיננו מגורים בפועל. כך, למשל, קובע רש"י (יח עמוד א, ד"ה וחצר; וראה גם תוספות ד"ה אפילו) כי פסי ביראות נחשבים מוקפים לדירה, שכן שתיית עולי הרגלים מן המים היא תשמיש דירה מובהק.

מחלוקות מעין אלה מצויות גם הלכה למעשה. כך, למשל, נחלקו המגן אברהם והמשנה ברורה (ראה "שער הציון" סימן שנח ס"ק טז) מה דין גינת נוי שנועדה ל"טיול": לדעת המגן אברהם, הרי זה מקום מגורים (לפחות אליבא דהגהות אשר"י המצוטט ברמ"א שם, ואכמ"ל), בעוד שלדעת המשנה ברורה אין זה מקום מגורים, משום שטיול איננו דירה. לסיכום הדעות השונות בהגדרת "בית דירה" ראה ביאור הלכה, סימן שנח סעיף א ד"ה לדירה.

ייתכן וספיקות אלה תלויים בחקירה הנ"ל. אם נקבע שמגורים בפועל הם תנאי מהותי בהגדרת רשות היחיד, מסתבר מאוד שהיינו דווקא מגורי אדם גמורים. עם זאת, אם נפרש שההיקף לדירה אינו אלא דין במחיצה, שנועדה להגדיר ולייחד את המקום, הרי שכאן ניתן להסתפק גם בתשמיש נחות יותר. סוף סוף, מחיצה זו לא רק מונעת את הילוך הרבים, אלא גם מבודדת ומייחדת מקום מסויים למטרה מסוימת, ועל כן היא מחיצה גמורה, שמועילה מדאורייתא ומדרבנן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)