קריעה על ראיית ערי יהודה בחורבנן

  • הרב משה טרגין

קריעה על ראיית ערי יהודה בחורבנן

הגמרא במסכת מועד קטן (כו ע"א) מונה מספר אירועים המחייבים את הנוכח בהם לקרוע את בגדו. חיוב זה קשור, בדרך כלל, למותו של קרוב משפחה, אולם הגמרא מרחיבה אותו למקרים אחרים (למשל: הרואה ספר תורה שנשרף בכוונה, השומע קללת ה'), וביניהם הרואה את ערי יהודה שנחרבו או את ירושלים או מקום המקדש שוממים.

במבט ראשון דומה קריעה זו לקריעה על קרוב משפחה שנפטר - שנועדה להביע אבל על אבדנו. יש לציין כי עצם הקשר שבין קריעה ובין אבלות הוא עניין מורכב שיש לדון בו. ניתן לומר שהקריעה אינה חלק מחובות האבלות אלא רק צורה של הבעת כאב וצער. עם זאת, גם כך אנו מזהים בקריעה סוג של תגובה לנסיבות או לאירועים שהתרחשו. התגובה יכולה להיות צורה של אבלות או רק אופן של הבעת צער, אך מכל מקום, המעשה הוא צורת הבעה של רגשות שהאדם חווה. עקרונית נוכל לומר אותו הדבר ביחס לקריעה על ערי ישראל שנחרבו: אנו מניחים שהאדם חווה צער או אבל בראותו מראה זה, והוא מביע רגשות אלו בקריעת בגדיו. הגמרא מביאה את המקרה של תושבי שכם שנסעו דרומה לראות את המקדש (ירמיהו מ"א), וכאשר גילו את ההרס והחורבן ששררו בערי יהודה - קרעו את בגדיהם.

מן הגמרא קשה לעמוד על אפשרות אחרת להבנת חיוב קריעה זה. אולם היבט מעניין של הלכה זו עולה מדברי הגמרא כי יש לומר פסוקים מסוימים תוך כדי קריעה זו. פסוקים משלימים שכאלה אינם מופיעים בשום צורה אחרת של קריעה. ניתן להציע כי היות שקריעה זו היא על אירועים שהתרחשו בעבר, יש צורך ללוות את מראה ההווה בפסוק שיעורר את הרגשות המתאימים. התבוננות בספר תורה שנשרף מספקת טראומה גדולה דייה לקריעה גם ללא אמירת פסוק כלשהו; שמועת מותו של קרוב משפחה מעוררת טראומה מספיק גדולה, ואין צורך ללוות את מעשה הקריעה באמירת פסוקים. לעומת זאת, מחשבה על הרס ערי ישראל - אירועים שקרו לפני מאות שנים - עלולה להיעדר אפקט דומה ללא צירוף פסוקים לקריעה. איננו יכולים לדמות קריעה על ערי ישראל לקריעה על מת או לקריעה על ספר תורה שנשרף - היא שונה מהותית מבחינה רגשית.

ברם, ניתן להציע מבט חלופי על סוג זה של קריעה. אנו יכולים לומר כי קריעה זו אינה הבעת אבל או צער אלא ציון האירועים שקרו. למשל, הגמרא במסכת בבא בתרא (ס ע"ב) פוסקת כי כאשר יהודי בונה בית חדש, עליו להשאיר אמה רבועה לא-מטויחת - זכר לחורבן המקדש. מעשה כזה ודאי איננו אקט של אבלות; זהו מעשה שאמור להזכיר לנו את החורבן. ייתכן שנוכל לומר דבר דומה על קריעה על ערי ישראל בחורבנן: שהיא אינה קריעה של הבעת רגשות אלא קריעה שנועדה להזכיר לנו את דבר החורבן. אם כך, נוכל להבין בקלות את הצורך באמירת פסוק בקריעה: הפסוק אינו מיועד ליצור רגשות מסוימים, אלא רק לכבד ולציין את הזיכרון ההיסטורי של מאורעות אלו.

נפקא מינה הלכתית לשאלתנו היא מתי מתחייבים בקריעה זו. הגמרא במסכת מועד קטן דנה באדם הרואה ערים אלו, ומשמע שאדם שאינו רואה אותן - אינו מחויב לקרוע. אולם מהמשך הגמרא נראה כי אדם ששומע על החורבן או שהגיע לצופים (עיר ליד ירושלים או נקודת תצפית על ירושלים) - חייב לקרוע, כלומר: די בקרבה או אפילו בעצם הידיעה לחייב אדם בקריעה. ראשונים רבים מפרשים כי כוונת הגמרא לשומע על חורבן ירושלים בשנה הראשונה לחורבן בלבד; במקרה כזה אין צורך בראיית הערים החרבות בפועל, אך לאחר שחלף זמן מן החורבן, רק ראייה מחייבת בקריעה.

הב"ח (אורח חיים סימן תקס"א) טוען כי בהגעה לצופים מחייבת עצם הידיעה על המקום ועל ההיסטוריה שלו קריעה. וגם אם אין אפשרות לראות (כגון: באדם עיוור או כשהראות לקויה) - חיוב הקריעה שריר וקיים.

אם קריעה היא הבעת מצב רגשות מסוים, ניתן לפקפק בחיוב קריעה במקום שרגשות אלו לא התפתחו; ויהיה זה הגיוני לטעון כי רק ראייה מסוגלת לעורר באדם רגשות אלו. אך אם נראה בקריעה דרך לציין אירועים אלו, נוכל לחייב קריעה במפגש עם ערים אלו גם אם מבחינה אובייקטיבית לא התפתח מצב של אבל (שאלה דומה עולה ביחס לרואה את ירושלים קודם שהגיע לצופים, עיין מגן אברהם ס"ק ג).

שאלה מעניינת נוספת קשורה להגבלת חיוב הקריעה לערי יהודה. הגמרא מתייחסת בקביעות רק לערים אלו, ומשמע שאין חיוב לקרוע על ערים שהשתייכו לשבטים הצפוניים. אמנם הלכה למעשה אין קריעה גם על ערי יהודה, שכן לא ניתן לזהותן (ביחס לחברון עיין שערי תשובה). מדוע קורעים דווקא על ערים אלו? שאלתנו מסתבכת עוד יותר אם נאמר שהקריעה היא סימן לאבל:בדרך כלל שמורה צורה זו של אבלות היסטורית למקדש ולירושלים (כהרחבה של המקדש); אבל על ערי יהודה נראה כדבר מחודש. הלבוש טוען כי ערים אלו היו קרובות לירושלים ובקריעה עליהן אנו מתאבלים, למעשה, על ירושלים. אחרים הציעו הצעות שונות בהסבר בחירתן של ערים אלו, שאחת הדומיננטיות שבהן היא זו של המגיד משנה (המתבסס על הרמב"ם בהלכות קידוש החודש), הטוען כי מכל ערי ישראל שרתה שכינה רק בערי יהודה (עיין מגיד משנה הלכות תעניות פ"ה הט"ז). אחרים הציעו שערי יהודה שימשו כמקום מושבה של המלכות, ועל כן אנו חייבים להתאבל עליהן ולהדגיש את אבדן המלכות. הסברים אלו לבחירת ערי יהודה משקפים אף הם את הגישה שהקריעה היא אקט של זיכרון היסטורי ולא הבעת אבל. לו הייתה הקריעה הבעת אבלות, קשה היה לנמק את הקריעה דווקא על ערי יהודה - אלא אם נאמר שערים אלו הן הרחבה של ירושלים.