קריאת התורה בשחרית של פורים

קריאת התורה בשחרית של פורים

הקריאה בתורה בשחרית של פורים, שהיא בת תשעה פסוקים בלבד (מלחמת עמלק, שמות י"ז, ח-טז), היא החריגה היחידה במנהגי הקריאה שלנו לדין המובא במסכת מגילה (כא ע"ב) "אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת". שיעור זה ידון בשתי תשובותיו של הירושלמי (שאותו מביאים תוספות במגילה שם) לבעיה זו.

התשובה הראשונה של הירושלמי היא שניתן לקרוא גם פחות מעשרה פסוקים אם ניתן להקיף בקריאה כזו נושא שלם. תירוץ זה נראה לכאורה בעייתי: אם אכן קיימת דרישה מינימלית של קריאת עשרה פסוקים, מדוע ניתן לפגוע בה בגלל שלמותו של סיפור מסוים? נראה שיש להבין באופן שונה במקצת את הדרישה לקרוא לפחות עשרה פסוקים, והצעד הראשון שיש לעשות לשם כך הוא למצוא את המקור לדין.

הגמרא במסכת בבא קמא (פב ע"א) אומרת כי אף שמשה רבנו הוא שתיקן את קריאת התורה בשני ובחמישי ובמנחה של שבת, הכניס עזרא בתקנה זו שינויים: בעוד שלפי תקנת משה די לקרוא שלושה פסוקים, אם על ידי עולה אחד ואם על ידי שלושה עולים (שכל אחד מהם קורא פסוק אחד), הרי שלפי תקנת עזרא יש צורך בשלושה עולים שיקראו עשרה פסוקים. המקור לצורך בעשרה פסוקים הוא, אם כן, בתקנת עזרא. מה ראה עזרא לתקן קריאה של עשרה פסוקים? האם זו רק דרישה פורמלית - תוספת כמותית לקריאה של משה - או שמא התקנה החדשה מהווה שינוי בחוויית הקריאה בתורה?

מרן הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל התייחס לנקודה זו באחד משיעורי היארצייט שלו (שיעורים לזכר אבא מרי, חלק א). הרב טען כי ביחס לתורה שבכתב קיימות שתי מצוות או, למעשה, שתי חוויות: האחת - הקונבנציונלית והמרכזית - היא חוויית הלימוד וההבנה; והשנייה - קריאת דבר ה' כדרך ליצור עמו קשר, חוויה שהמכונן אותה אינו דווקא ההבנה אלא עצם הקריאה וההקשבה. כזה היה אופייה של תקנת משה, שנתקנה עוד קודם מתן תורה ועוד לפני שנצטווינו על לימוד תורה: " 'וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים' דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה... כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה מיד נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה" (בבא קמא שם). משה הבחין בייאוש הכללי ובמצב רוחו הירוד של העם לאחר קריעת ים סוף (שבה ראו בני ישראל את נוכחות הקב"ה), שנוצרו בגלל הניתוק מהקב"ה במשך שלושה ימים. הוא הבין כי בריאותו הרוחנית של אדם או של אומה תלויה במגע קבוע עם הקב"ה או עם דברו, ועל כן תיקן שלא יעברו שלושה ימים ללא קריאה בתורה בציבור. מטרת תקנה זו הייתה, כפי שמתאר הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ב ה"א), "שמיעת התורה".

תקנת עזרא לא הייתה קוסמטית בלבד. עזרא הרחיב את תקנת הקריאה, שכללה עד עתה רק מפגש ציבורי עם דבר ה', והכליל בה גם לימוד תורה בציבור. ראיה לכך שעזרא שינה את אופייה של הקריאה בתורה היא שהוא הוסיף לה את חובת התרגום: אין די לקרוא בתורה - יש להוסיף לקריאה פירוש מילולי (בהתאם למסורת תורה שבעל פה) לכל פסוק (עיין נדרים לג ע"ב). ברור שעזרא התכוון להוסיף לקריאת התורה ממד של לימוד תורה בציבור: אמנם יש משמעות וערך חווייתיים לקריאת דבר ה' גם כשאין מבינים אותו, אך ביחס לתורה שבעל פה אין כל משמעות לקריאה ללא הבנה. וכדי להפוך את הקריאה בתורה לתורה שבעל פה היה על עזרא להפוך את הקריאה למובנת - לחוויית לימוד.

הרב זצ"ל הבחין בכוונה דומה גם בתקנת עזרא ששלושה אנשים יקראו בתורה, המסמלת את אופי המשא ומתן שבלימוד. לתקנת משה די היה בעולה אחד, אך תפישתו של עזרא ביחס לקריאה בתורה יכולה להתגשם רק על ידי כמה משתתפים, המאפשרים משא ומתן הלכתי, שהוא ממאפייניו הבולטים של לימוד תורה.

גם הגדלת מספר הפסוקים שיש לקרוא משקפת את השינוי באופייה של קריאת התורה. שלושה פסוקים הם המכסה המינימלית העשויה להחשיב קטע מסוים לבעל משמעות. אדם שקרא פחות משלושה פסוקים נחשב כמי שאכל פחות מכזית מצה. שתיים מן ההוכחות של הרב זצ"ל לכך מצויות בגמרא במגילה (כא ע"ב - כב ע"א). הגמרא פוסקת כי אדם הקורא בתורה צריך לקרוא לפחות שלושה פסוקים מן הקטע שבו התחיל לקרוא, ואינו יכול להתחיל פרשה אחרת לאחר שני פסוקים; ומאידך אסור לו להותיר שני פסוקים עד לסוף הפרשה שאותה הוא קורא - עליו להותיר בה לפחות שלושה פסוקים. שתי הלכות אלו מלמדות כי מבחינה הלכתית אין חשיבות לקטע בן פחות משלושה פסוקים. אדם המתחיל לקרוא בתורה צריך לקרוא שיעור משמעותי של טקסט, וכמו כן עליו להשאיר שיעור משמעותי לקריאת העולה שאחריו. משה התכוון לתקן רק את עצם קריאת הטקסט, ועל כן דרש קריאה של שלושה פסוקים דווקא. עזרא, לעומתו, התמקד בקריאת התורה כלימוד ציבורי, מה ששינה את הקריטריון מקריאת קטע בעל משמעות ללימוד נושא. על מנת לכמת את הגדר של נושא פיתח עזרא דרישה כמותית: קריאה בת פחות מעשרה פסוקים אינה מקיפה נושא - אין בה די משפטים על מנת להתייחס לנושא במלואו; רק באמצעות קריאת עשרה פסוקים ניתן להקיף נושא. המשנה בראש השנה (לג ע"א) מביאה מחלוקת בשאלה כמה פסוקים יש לומר במוסף מכל אחד משלושת הנושאים של ראש השנה (מלכויות, זיכרונות ושופרות). לדעת רבי יוחנן בן ברוקה יש לקרוא מכל אחד מהם תשעה פסוקים - שלושה מכל חלק של התנ"ך (כזכור, פחות משלושה פסוקים אינם נחשבים "שיעור" של פסוקים); ואילו חכמים חולקים וסוברים כי יש להוסיף פסוק לכל אחד מן הנושאים, ובסך הכול יש צורך בעשרה פסוקים לכל נושא. כיצד נוכל להבין דרישה זו של חכמים להגיע לעשרה פסוקים? אפשר שהם סוברים כי בפחות מעשרה פסוקים לא ניתן להשלים נושא. ובדומה לכך דרש עזרא עשרה פסוקים, על מנת שניתן יהיה להקיף נושא בקריאת התורה בציבור.

כעת, לאחר שמצאנו את המקור לדרישת עשרה פסוקים ולאחר שבחנו את הדין בהקשר של כוונת עזרא בתקנה, נוכל להבין את קריאת התורה בפורים. דרישתו של עזרא לעשרה פסוקים איננה פורמלית, ומה שעומד מאחריה הוא שבדרך כלל פחות מעשרה פסוקים אינם מהווים נושא. אך במקרה של מלחמת עמלק בחרה התורה להגביל את הנושא לתשעה פסוקים. תשעה פסוקים אלה משלימים עניין, וגם בקריאה כזו אנו עומדים בדרישה של עזרא. בדרך כלל יש לקרוא עשרה פסוקים, אולם אם יש עניין שהתורה מקיפה בפחות מעשרה פסוקים - די בכך.

תשובה נוספת המובאת בירושלמי היא כי מאחר שאנו קוראים ב"סידורא דיומא" - בנושא הקשור ליום הפורים - איננו צריכים להתחשב בתקנת עזרא. כיצד נוכל להבין תירוץ זה? המותר לנו להתעלם מתקנת עזרא רק משום שאנו קוראים בעניין הפורים ולא בעניין כללי (כמו בשני ובחמישי ובמנחה של שבתות)?

נוכל להציע גישה המבוססת באופן חלקי על תפישה שפיתח הרב זצ"ל בשיעור יארצייט אחר שלו. הרב טען כי קריאת התורה בימים טובים שונה באופייה מהקריאה בימי חול (שני, חמישי ומנחה של שבת). המשנה המפרטת את הקריאות בימים טובים (מגילה ל ע"ב) מביאה כמקור לקריאת התורה ביום טוב פסוק אחר: " 'וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל' - מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו". מטרתן של קריאות אלו איננה ללמוד או לקרוא בתורה בציבור אלא לציין את חגיגיותו של היום על ידי קריאת הקטע המתאים בתורה. דבר זה נעשה במטרה ליצור אווירה של "יום שבתון" או של "יום עצרת" - יום שבו נוספת לאיסור המלאכה התאספות לשם התקרבות לקב"ה ולימוד תורתו. ללא הקריאה היו היום והאווירה המיוחדת שלו חסרים. העובדה שאנו חוזרים וקוראים שנית את הקטעים שקראנו ביום טוב כשאנו מגיעים אליהם במחזור הקריאה הסדיר מהווה אף היא ראיה שקריאת יום טוב אינה חלק מסדר הקריאה הרגיל. איננו מדלגים על קריאת פרשת אמור (כאשר אנו מגיעים אליה במחזור פרשיות השבוע) משום שכבר קראנו אותה בסוכות. נראה שלפנינו שני סבבי קריאה עצמאיים, שכל אחד מהם משרת מטרות שונות. אם אמנם אין הקריאה בימים טובים כלולה בתקנת משה, ניתן להסתפק אם חלה תקנת עזרא גם על קריאות אלו או שמא היא מצטמצמת רק לקריאה בימי החול. אפשר שהקריאה ביום טוב אינה צריכה לעמוד בקריטריונים של עזרא, ושמותר לקרוא ביום טוב גם פחות מעשרה פסוקים.

לאיזה סבב של קריאה שייכת הקריאה בפורים? מצד אחד, המצווה לקרוא את פרשת עמלק בפורים שנויה אף היא באותה משנה המונה את קריאות הימים הטובים. מאידך, הפסוק שמביאה המשנה כמקור לקריאות אלו - "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" - אינו כולל את פורים, שלא היה קיים עדיין בימי משה. האם נוכל לומר כי הקריאה בפורים היא חלק מסבב הקריאה של ימי החול ולא חלק מסבב הקריאה של יום טוב? אם קריאת הפורים היא חלק מהסבב הרגיל - נצטרך לקרוא בו לפחות עשרה פסוקים; אם היא חלק מהסבב של יום טוב - לא נצטרך לעמוד בדרישה זו. תוספות גורסים כי הקריאה בפורים אינה חלק מן הסבב הרגיל, שהרי איננו קוראים בו לפי סבב זה אלא נושא הקשור לפורים. ומכאן שקריאת הפורים אינה מושפעת מתקנת עזרא ונוכל לקרוא בה גם פחות מעשרה פסוקים.

קיים הבדל מהותי בין שני התירוצים שבהם דנו: לפי התירוץ הראשון אנו ממלאים אחר תקנת עזרא על אף שאיננו קוראים עשרה פסוקים; ואילו לפי השני איננו ממלאים אחר התקנה, שאינה חלה על סבב הקריאות שאליו משתייכת תקנת עזרא.