דילוג לתוכן העיקרי

תמורה | דף יד | קורבנות שדוחים את השבת

 

המשנה שפותחת את הפרק השני במסכת (דף יד עמוד א) דנה במספר דינים המבדילים בין קרבנות ציבור לבין קרבנות יחיד. רוב הדינים הנזכרים במשנה הינם דינים שקיימים בקרבנות יחיד ולא בקרבנות ציבור (הבולט שבהם הוא דין תמורה שהוא הסיבה להבאתה של משנה זו כאן), אך בסוף המשנה מוזכר דין אחד שקיים דווקא בקרבנות ציבור:

"יש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות יחיד; שקרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה, וקרבנות יחיד אינן דוחות לא את השבת ולא את הטומאה.
אמר רבי מאיר: והלא חביתי כהן גדול, ופר של יום הכיפורים, קרבנות היחיד הן - ודוחין את השבת ואת הטומאה! אלא - שזמנו קבוע".


בקריאה פשוטה של המשנה נראה שלדעת תנא קמא דחיית טומאה ושבת תלויה בשאלה האם מדובר בקרבן ציבור (שדוחה) או בקרבן יחיד (שלא דוחה). זאת בניגוד לרבי מאיר שסבור שהדחייה תלויה בהיותו של הקרבן קרבן שקבוע לו זמן.

אמנם, לפי קריאה זו צריך יהיה לומר שתנא קמא חולק על כך שחביתי כ"ג ופר של יוה"כ דוחים את השבת ואת הטומאה, ולא ייתכן שכך הוא. נראה שמשום כך סבור הרמב"ם שאין מחלוקת בין התנאים ודברי רבי מאיר רק מסבירים את דברי תנא קמא, וכך הוא כותב (בפירוש המשניות על אתר):

"והטעם שאמר ר' מאיר טעם נכון כללי ואין חולק בכך".


בדבריו מרוויח הרמב"ם גם תשובה לקושיה נוספת. דברי רבי מאיר במשנה נסובו רק סביב החילוק שבין ציבור ליחיד ביחס לדחיית שבת וטומאה, אך לכאורה ראוי היה להקשות גם על החילוק שהובא קודם לכן, בעניין דין אחריות על הקרבן. ת"ק חילק בין קרבנות ציבור שחייבים באחריותם ובין קרבנות יחיד שאין חייבים באחריותם, אף שגם חילוק זה אינו נכון ביחס לחביתי כ"ג ופר של יוה"כ שהם קרבנות יחיד שאין חייבים באחריותם (עיין רש"י שעמד על קושי זה ויישב באופן אחר). לפי דברי הרמב"ם, למסקנת המשנה לא התכוון תנא קמא לחלק כלל בין ציבור ליחיד אלא רק השתמש בביטויים אלו כשכונתו האמתית לחלק בין קרבנות שקבוע להם זמן ובין קרבנות שאין קבוע להם זמן.

אמנם, ניתן גם להבין אחרת מהרמב"ם, ולומר שלדעת תנא קמא החילוק האמתי הוא בין קרבנות ציבור ובין קרבנות יחיד. על דין חביתי כ"ג ופר יוה"כ יאמר ת"ק שקרבנות אלו דוחים את השבת לא משום עצם הקרבנות אלא משום שהם משמשים כמכשירים לעבודת היום ולתפקוד המקדש על קרבנות הציבור שבו. (סברה זו בולטת במיוחד ביום הכיפורים שבו פרו של הכהן הגדול מהווה מכשיר לכניסתו אל הקודש כדי לכפר על עם ישראל).

אם נבין שאכן התנאים חלוקים ביניהם, ייתכן שתהיה נפקא מינא ביניהם בדין פסח שני, כפי שהציע הרב יוסף שלום אלישיב, ישלח לו ה' רפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל. הרב אלישיב מציין בהערותיו על המסכת שבגמרא (יומא נא עמוד א) מבואר שפסח שני נחשב כקרבן יחיד למרות שקבוע לו זמן. ממילא ייתכן שלדעת תנא קמא קרבן פסח שני לא ידחה שבת ואילו לרבי מאיר הוא ידחה את השבת. (אמנם נראה בפשטות שבמקרה הפוך, היינו קרבן ציבור שלא קבוע לו זמן כגון פר העלם דבר של ציבור, יודה ת"ק שאין הוא דוחה את השבת שהרי אפשר להמתין עמו עד ליום חול).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)