דילוג לתוכן העיקרי

קניין ארבע אמות

בגמרא בבבא מציעא י ע"א מובא שאדם יכול לקנות חפץ שנמצא בתוך ארבע אמותיו. הגמרא מסבירה שזוהי תקנה דרבנן, כדי שאנשים לא יריבו על מציאות שאחד מהם מצא וטרם הספיק להרים. והקשו הראשונים: אם קניין ארבע אמות הוא רק תקנה דרבנן - כיצד ניתן לגרש אישה על ידי נתינת גט בארבע אמותיה (גיטין עח ע"ב)?

הרמב"ן בגיטין כתב שאמנם מדאורייתא הגט אינו תופס, וחכמים הפקיעו את קידושי האישה. הר"ן שם הסתייג מכך, וכתב שיש להסביר באופן שונה: כיוון שחז"ל הקנו לאישה את ארבע האמות שסביבה, והפקר בית דין הפקר - הרי שכעת היא יכולה לקנות בעזרתן מדין תורה. גישה אחרת מופיעה בתוספות הרי"ד בבבא מציעא, שכתב שישנה 'הלכה למשה מסיני' מיוחדת המאפשרת לאישה להתגרש בקניין ארבע אמות. ונראה שישנה דרך נוספת בביאור העניין.

בעל המאור (שבת לו ע"ב באלפס) כתב לגבי איסור העברת ארבע אמות ברשות הרבים בשבת, שטעם האיסור הוא שארבע האמות שסביב האדם נחשבות רשותו, ולכן כאשר הוא מעביר חפץ ארבע אמות - יש בכך משום הוצאה מרשותו. לסברה זו הוא הביא חיזוק תמוה: "לפי שד' אמות של אדם בכל מקום קונות לו, וכרשותו דמיין". כיצד יכול בעל המאור להוכיח חיוב דאורייתא בהלכות שבת מתקנה דרבנן בקניינים? כנראה, שבעל המאור הבין שתקנה זו מתבססת על גדר דאורייתא, שארבע האמות של אדם נחשבות רשותו. מדאורייתא, רשות כעין זו אינה נחשבת לרשות לענייני קניין, ולכן היה צורך בתקנת חכמים; אך עצם מעמדן של ארבע האמות כרשותו של האדם - תוקפו מדאורייתא.

כעת, לגבי גירושי אישה חידש קצות החושן (ר', ה) שהאישה אינה צריכה לקנות את גיטה, ודי בכך שהבעל נותן אותו בידה. לפי זה, מסתבר שאם ארבע האמות מוגדרות כרשותו של אדם גם מדאורייתא, אלא שהן אינן קונות - די בהן כדי לתת את הגט לאישה, שכן השטח של ארבע האמות מוגדר כידה, ונתינת הגט לשם מקיימת את דברי הפסוק "ונתן בידה". לכן, האישה מתגרשת מדאורייתא כאשר האיש נותן לה הגט בארבע האמות שלה למרות שהיא אינה קונה את הגט.

(ונראה שתירוץ זה מקופל בדברי החידושים מכתב-יד בהוצאת מוסד הרב קוק, גיטין עח ע"ב ד"ה ופרקי').

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)