דילוג לתוכן העיקרי

פינחס | קנאה וכהונה לה'

קובץ טקסט

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי, לָכֵן אֱמֹר – הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם"    (במדבר כ"ה, י-יב)

על פניו נראה, כי מידתו של אהרן היתה אחרת מזו של פינחס, שהרי נאמר עליו במשנה באבות כי הוא "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". קשה לדמיין אדם שנאמרו עליו דברים כאלו הורג בחמת-זעם את זמרי.

רש"י על אתר אכן מביא אגדה מהתלמוד, בה מסופר כי בני ישראל לאחר מעשה זה ייחסו את מידת הקנאות של פינחס ליתרו – כהן מדין:

"התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל!" (סנהדרין פב:)

מדוע ייחסו אותו ליתרו דווקא אחרי מעשה זה?

ישנם אנשים, שבאופיים הם קנאים. אנשים אלו – בכל עמדה בה יחזיקו, יעשו זאת בקיצוניות. באחזם בגישה אחת – יאחזו בה בקיצוניות, ובהחליפם השקפת-עולם – גם את זה יעשו בקנאות. וכך מספרים חז"ל על יתרו:

"שלא הניח שום ע"ז בעולם שלא חזר עליה לעבדה" (מדרש לקח-טוב שמות י"ח)

יתרו עובד בכל פעם דת אחרת, בהתלהבות ובקיצוניות. כך מבינים בני ישראל גם לגבי פינחס – חתנו. בא הכתוב, על פי הגמרא, ומייחס את הקנאות לאהרן.

דווקא האהבה והשלום, לעתים, צריכים להביא לידי קיצוניות – אבל כזו שאינה נטייה נפשית, אלא קיצוניות הבאה מתוך אמת, מתוך ספונטניות של קנאות לה'.

לגבי ההלכה הנלמדת מפינחס פוסק הרמב"ם:

"ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה, כזמרי... אבל אם פירש – אין הורגין אותו. ואם הרגו – נהרג עליו. ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להרגו – אין מורין לו, ואף על פי שהוא בשעת מעשה. ולא עוד, אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל, ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו – אין הבועל נהרג עליו" (הל' איסורי ביאה פי"ב ה"ה)

אין הקנאות מתקבלת, אלא כשהיא ספונטנית ובשעת מעשה, ורק כשהיא נובעת מאהבת ה' ולא מתחשבת בשיקולים אינטרסנטיים. כך גם אצל זרעו של אהרן – אוהב השלום, שכן מעשיו היו לשם שמים.

בדורנו ישנם אנשים הנתפסים לאדישות, אינם מתרגשים מכלום. יכולים לראות מחללי שבת בפרהסיא, וליבם אינו נצבט.

פעם אחת, בעת שהותי בחו"ל, ראיתי בטלוויזיה כומר אחד מדבר על התיפלות שאותה הוא עובד. אני נזעזעתי כולי. לא הייתי מסוגל לשמוע זאת. אך מסביבי היו אנשים שהמשיכו לשתות את הקפה שלהם באדישות, כאילו לא הרגישו דבר.

ישנם דברים שצריך להרגיש כלפיהם קנאות. זה לא אומר שצריך לקחת פגיון ולהפגין את הקנאות הזאת – לעתים הפגנות חיצוניות אך ורק גורעות. מלבד זאת, צריך לברר גם מבחינה הלכתית מתי בדיוק צריך להוכיח, מתי מותר להוכיח, ומתי אסור. אבל רגש פנימי – צריך להיות. אסור להישאר אדישים. צריך לקנא את קנאת ה'!

מלבד זאת יש לזכור, כי הקנאה תמיד צריכה להיות מלווה לא רק באהבת ה', כי אם גם באהבת ישראל. שמעתי מרבי, הר"ר יחזקאל סרנא, כי לא ניתן להפריד בין חלקי הפסוק:

"תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה, יג)  

קנאת ה' היא חיובית – "תחת אשר קנא לא-לוהיו" – אך ורק אם המטרה העומדת בפני המקנא היא טובת עם ישראל כולו – "ויכפר על בני ישראל". רק בצירוף שני הדברים הקנאה מתקבלת, כראוי לזרעו של אהרן, אוהב השלום.


השיחה נאמרה בליל שבת פרשת פינחס תש"נ וסוכמה ע"י הרב י"צ רימון. פורסמה בעלון שבות בוגרים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)