מנחות | דף כו | קידוש קומץ בכלי

שנינו במשנה בדף כ"ו עמוד א':

"שלא בכלי שרת - פסול, ורבי שמעון מכשיר".

לדעת חכמים, לאחר שקומץ הכהן מן המנחה בידו, עליו להניח את הקומץ בכלי, ולקדשו. ר' שמעון חולק על כך, ובביאור דבריו נחלקו האמוראים בגמרא: לדעת רבי יהודה ורבי ינאי, ר' שמעון אכן סבור שישנם מצבים שבהם הקומץ איננו זקוק לקידוש כלי. רב נחמן חולק על כך, ולדעתו גם ר' שמעון מודה שיש לקדש את הקומץ לאחר קמיצתו. למסקנת הגמרא, עולים דברי רב נחמן בתיובתא.

הזכרנו בעבר את דברי הגמרא בדף י"ג, המקבילה בין ארבע עבודות המנחה וארבע עבודות הזבח. הגמרא שם מבהירה, כי ביחס לעבודה אחת ההקבלה איננה חד משמעית, והיא: הקבלה. הגמרא מציעה להבחין בין קבלת הדם בכלי ובין הנחת הקומץ בכלי, ואולם למסקנת הסוגיה ההבחנה נשללת, וקבלת הדם וקבלת הקומץ נידונות באופן שווה.

והנה, בסוגיתנו אנו למדים שר' שמעון חולק על הנחה זו, ולדעתו אין צורך לקבל את הקומץ בכלי. בביאור עמדה זו, ניתן להציע הסברים אחדים, ואנו נתמקד בשניים. רש"י על המשנה כתב:

"דבתחילת מנחה ודאי לא פליגי דבעיא כלי".

לדעת רש"י, המפתח לביאור דעת ר' שמעון הוא ההלכה היסודית, שלפיה עוד לפני שמתחילים בסדר עבודת המנחה, יש צורך לקדש אותה בכלי שרת. גם הבהמה מתקדשת עוד לפני שהביאו אותה למקדש, ואולם קדושה זו הינה קדושה כללית יותר, ואיננה קדושת כלי. המנחה מתקדשת בקדושת קורבן עוד לפני שפתחו בסדר עבודותיה.

בשבוע שעבר עסקנו במשנה בדף י"ח, הסוקרת פעולות שונות המתבצעות במנחה. בגמרא מבואר שמצות הכהונה מתחילה רק בקמיצה, אך הפעולות הקודמות לה - היציקה והבלילה, כשירות גם בזר. ר' שמעון חולק על כך, ולדעתו גם יציקת השמן, בלילתו ופתיתת המנחה מוכרחות להתבצע דווקא בידי הכהן.

ייתכן, שעמדת ר' שמעון באותה הסוגיה מבוססת על שיטתו שלפנינו. לאמור - קדושת המנחה חלה עליה כבר בשעה שמביאים אותה למקדש ומניחים אותה בכלי שרת. החל מהקדשה ראשונית זו, חלה על המנחה קדושה גמורה, ואפשר שזו הסיבה שלדעת ר' שמעון כל הפעולות כולן מוכרחות להתבצע על ידי הכהן.

הרמב"ם בפירוש המשנה כאן כתב:

"ור' שמעון אומר שהיא כשרה ואפילו היתה המנחה בכללה שלא בכלי שרת ואפילו נתן את הקומץ שלא בכלי שרת".

השפת אמת על אתר עמד על כך שפירוש זה של הרמב"ם חולק על פירושו של רש"י דלעיל. לדבריו, ייתכן שזו בדיוק המחלוקת בין ר' יהודה לר' ינאי: לדעת ר' ינאי, יש צורך בקידוש המנחה כולה בכלי, ולאחר מכן אין צורך לשוב ולקדש את הקומץ בכלי; בעוד שלדעת ר' יהודה, שבדרכו הולך הרמב"ם בפירושו, אין צורך אפילו באותו קידוש ראשוני.

כיצד ניתן לוותר, על פי הבנה זו, על קידוש הכלי במנחה? אפשר, שכעין תשובה לכך ניתן למצוא בדבריו של הרמב"ם בפירוש המשנה בהקשר אחר. לעיל הזכרנו את הגמרא בדף י"ג, המקבילה בין עבודות הזבח ועבודות המנחה. על פי אותה הברייתא, כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (פרק א' משנה ג'):

"ודע שיחס קמיצת המנחה לגבי המנחה כיחס שחיטת בעלי חיים לגבי הזבחים, ונתינת הקומץ בכלי כמו קבלת הדם, וההולכה כמו ההולכה, והקטרת קומץ ולבונה כמו זריקת הדם. והקומץ והלבונה עצמם כמו הדם והאמורים בזבח".

בתחילת דבריו קובע הרמב"ם שהקומץ מקביל לדם. על פי דרך זו, אכן קשה להניח שניתן יהיה לוותר על קידוש הקומץ, כפי שמקדשים את הדם. עם זאת, בהמשך קובע הרמב"ם שהקומץ מקביל לא רק לדם, אלא גם לאימורים. הקטרת האימורים איננה מהווה חלק מהותי מסדר העבודות: היא כשירה גם בשמאל (ראה תוספות בסוגייתינו, ד"ה הקטר), היא אינה מעכבת וכו'.

מסתבר, שלדעת הרמב"ם הקומץ משלב את שתי הבחינות: הוא מקביל לזריקת הדם, וכמו כן להקטרה. אך אפשר, שזהו בדיוק החידוש של ר' שמעון: הקומץ איננו מקביל לדם כלל ועיקר, אלא אך ורק להקטרה. ממילא, ניתן לוותר בו כליל על הקידוש שבכלי.