דילוג לתוכן העיקרי
קובץ טקסט

קידוש השם

דין ייהרג ואל יעבור

בכמה מקומות בש"ס קובעת הגמרא את ההבדל המפורסם שבין רוב האיסורים שבתורה לבין שלוש העבֵרות החמורות - שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. בדרך כלל, פיקוח נפש דוחה את כל האיסורים שבתורה; אדם העומד מול סכנת חיים רשאי לעבור עבֵרה אם בכך הוא מציל את חייו. ואולם על שלוש העבֵרות החמורות אסור לעבור אפילו במחיר חייו של אדם. לפיכך, אם גוי מצווה על יהודי, תוך איום במוות, לעבור עבֵרה, היהודי רשאי - למעשה, חייב - לעשות את המעשה האסור כדי להציל את נפשו. אך אם הגוי כופה את היהודי לעבור על אחת משלוש העבֵרות החמורות, היהודי חייב למסור את נפשו. בדומה, אם התרופה היחידה לחולה מסוכן מצריכה הפרת איסור תורה, יש להפר את האיסור ולהציל את החולה; אך אסור לעבור על אחת מן העבֵרות החמורות, ואפילו כדי להציל אדם ממחלה קטלנית. הגמרא קובעת את הכלל הזה בכמה מקומות, ובהם פסחים כה., יומא פב. וסנהדרין עד. .

חומרת העבֵרה או חיוב קידוש השם

בדיון של הראשונים בהלכה הזו עולות שתי גישות אפשריות להסבר הבסיס המהותי שעליו היא בנויה. גישה אחת טוענת שהחומרה המיוחדת של שלוש העבֵרות איננה מאפשרת לעבור עליהן, גם במחיר של מוות. אמנם בדרך כלל העיקרון של פיקוח נפש גובר על ההלכות שבתורה, אולם שלוש העבֵרות האלה הן עקרוניות במיוחד, ולכן הן חלות גם בנסיבות הקיצוניות האלה ואינן נכפפות מול פיקוח נפש. לחילופין, ניתן להסביר שמצד מהותן העבֵרות האלה דומות לכל העבֵרות בתורה, ומצד עצמן ניתן להפר אותן בנסיבות המיוחדות של פיקוח נפש. ואולם ציווי מיוחד, נפרד, לקדש את השם הוא המחייב את מסירת הנפש עד כדי מוות. האדם מוסר את נפשו לא מפני שהוא מחויב להימנע מן העבֵרה - האיסור כבר אינו תקף בנסיבות אלה - אלא כדי לקיים את המצווה לקדש את שם ה' על ידי הפגנת אהבתנו אליו ונכונותנו להעדיף את האהבה הזו על פני חיינו.

הדרך שבה מתאר הרמב"ם את ההלכות האלה נוטה, כפי הנראה, לגישה השנייה. הסוגיות המוזכרות מפרטות פסוקים רבים בתורה שמהם לומדים את דין "ייהרג ואל יעבור", אך כשהרמב"ם מציג את הדין (הלכות יסודי התורה, פ"ה ה"א) הוא בוחר לצטט פסוק מפרשת אמור:

"כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (ויקרא כ"ב, לב)".

הבחירה בפסוק הזה משקפת את החיוב הנפרד לקדש את השם, יותר מאשר את הדגשת החומרה המיוחדת של שלוש העבֵרות. הגמרא במסכת סנהדרין (עד:) מביאה את הפסוק הזה כמקור לכך שבתרחישים מסוימים צריכים עשרה יהודים להיות נוכחים כדי שתהיה חובת "ייהרג ואל יעבור", אבל היא איננה מביאה אותו כמקור ישיר למצווה למסור את הנפש. הרמב"ם, שבחר דווקא בפסוק הזה, הבין כנראה שחיוב ייהרג ואל יעבור הוא מצווה עצמאית של קידוש השם, ולא קיום קפדני של האיסור המקורי אף תחת הנסיבות המקלות.

דינו של מי שעבר ולא נהרג

בהמשך אותו פרק (ה"ד) קובע הרמב"ם שאם אדם בכל זאת עבר על אחת מן העבֵרות החמורות ולא מסר את נפשו, הוא אמנם ביטל את המצווה לקדש את השם, אולם אין הוא חייב בעונש על הפרת אותה עבֵרה:

"וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג - הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים; וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם. ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו - ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו - בית דין, אפילו הרג באונס".

מאחר שהנסיבות הן נסיבות מקלות של אונס, ודין פיקוח נפש מבטל את תוקף האיסור, האדם אינו נענש על שעבר על האיסור. כמה מן הפרשנים סברו שהתוספות במסכת עבודה זרה (נד. ד"ה הא) חולקים על הרמב"ם (לפחות ביחס לאופנים מסוימים של עבודה זרה), וגם כמה ממפרשי הרמב"ם עצמם הקשו על הרמב"ם (עיין ברמ"ך ובלחם משנה). בכך אופן, מבחינה היסטורית עמדה גישתו זו של הרמב"ם ביסוד איגרתו, הידועה בשם "איגרת השמד", שנכתבה להגנתם של יהודים רבים שנכנעו לגזרות השמד האסלאמיות בצפון אפריקה ובדרום ספרד במאה ה-12. למרות שהרמב"ם לא הגן על הבחירה שבחרו, הוא סבר שיש לשמר את מעמדם ההלכתי כיהודים, בנימוק שמאחר שעברו על איסורי עבודה זרה בשל איום במוות, הם אינם יכולים להיחשב אחראים מבחינה משפטית למעשה האיסור שעשו ולכן אין לסלקם מן הקהילה היהודית. ברור שעמדה זו של הרמב"ם ממשיכה את גישתו כפי שהצגנו אותה, ולפיה גם העבֵרות החמורות בטלות בתנאים כאלה, ואילו מצווה נפרדת של קידוש השם חלה.

הנאת עצמן

מחלוקת מעניינת נוספת סובבת סביב כוונתו של הגוי. בעל המאור על הסוגיה בסנהדרין (יח. באלפס) טוען שאם לגוי המאיים במיתה אין כוונות אידאולוגיות אלא הוא מצווה את היהודי לעבור על האיסור לתועלתו האישית בלבד, דין ייהרג ואל יעבור לא חל:

"והני מילי כולהו דקא מכוין הנוכרי לעבוריה לישראל, אבל להנאת עצמו לא שנא הכי ולא שנא הכי - שרי [מותר]".

הרמב"ן (שם במלחמות ה') חולק על כך ולדעתו דין ייהרג ואל יעבור חל על שלוש העבֵרות גם במקרה של "להנאת עצמן". ייתכן בהחלט שבעל המאור והרמב"ן נחלקו בדיוק בשאלה שבה אנו דנים. אם היסוד של ייהרג ובל יעבור הוא מצוַת קידוש השם, מתקבלת על הדעת יותר גישתו של בעל המאור: אם המניע לכפייה הוא אישי ולא תאולוגי, אין כאן קידוש השם, וממילא דין ייהרג אל יעבור לא חל. הרמב"ן, לעומת זאת, הבין שחומרתן של שלוש העבֵרות בפני עצמן היא המצריכה את מסירת החיים, והן אינן בטלות גם אל מול לחץ הנסיבות המיוחדות. לפיכך, גם אם הגוי מוּנע ממניעים אישיים דין ייהרג ובל יעבור עומד בתוקפו.

בפרהסיה ובצנעה

שאלת הסביבה גם היא תלויה בחקירה שלנו. לכאורה, אם דין ייהרג ואל יעבור מבוסס רק על המרכיב העצמאי של קידוש השם, סביר שהוא יהיה מוגבל למקומות ציבוריים בלבד. אף על פי כן, הגמרא (עד.) קובעת במפורש שהדין חל גם שלא לעיני הציבור; אמנם, היא מגבילה את תחולתו למקומות ציבוריים בלבד ביחס לשאר העבֵרות:

"כי אתא רבין אמר רבי יוחנן... לא אמרו [ייהרג ואל יעבור דווקא בשלוש העבֵרות] אלא בצינעא; אבל בפרהסיא - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור".

הגמרא קובעת, שאם גוי כופה יהודי לעבור כל עבֵרה שהיא במקום ציבורי (לפי חלק מהדעות, דווקא בתקופה של גזרות נגד היהדות) - דין ייהרג ואל יעבור חל. מצד ההיגיון יש להסביר את הדברים כך: למרות שהעבֵרות הללו נדחות מפני פיקוח נפש, במקום ציבורי מתעורר חיוב חדש של קידוש השם והוא הדורש את הקרבת החיים. ובכן, אם חיוב קידוש השם עולה רק בפרהסיה, עלינו לשאול מדוע ייהרג ואל יעבור חל ביחס לעבֵרות החמורות גם בצנעה? האם אין מכאן ראיה שדין ייהרג ואל יעבור בשלוש העבֵרות החמורות לא מבוסס רק על קידוש השם אלא גם על החומרה העצמית של העבֵרות האלה, מה שמחייב את מסירת הנפש גם במקומות פרטיים?

כדי להשיב על השאלה הזו עלינו להגדיר מחדש את "קידוש השם". הרמב"ם בהמשך הפרק (ה"י) קובע שכל מי שעובר על עבֵרה בכוונה תחילה - גם בצנעה - גורם חילול השם, וכן שכל מי שנמנע מלעבור עבֵרה, גם בצנעה (כמו יוסף) קידש את השם:

"כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, בשאט בנפש להכעיס - הרי זה מחלל את השם... ואם עבר בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים. וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה, ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו - הרי זה מקדש את השם".

מתברר שקידוש השם וחילול השם אינם מבוססים רק על הציבור שמסביב, אלא נובעים מרמה כללית ואובייקטיבית של מסירות דתית. הגברת קיום המצוות מקדשת את שם ה', והפחתה בקיומן מחללת אותו. עוצמת קידוש השם גדלה כאשר הדברים נעשים בציבור, ולכן דין ייהרג ואל יעבור חל על כל עבֵרה בפרהסיה. אך ביחס לשלושת האיסורים החמורים, ניתן לומר שהפרתם, גם בצנעה, מחללת את שם ה', ואילו התנגדות להפרתם מקדשת את השם - גם כשאין ציבור מסביב. אנו יכולים אפוא לסבור שדין ייהרג ואל יעבור בשלוש העבֵרות החמורות מבוסס רק על חובת קידוש השם.

הפרה פסיבית - "קרקע עולם"

דיון אחר בראשונים עוסק בהפרה פסיבית של שלוש העבֵרות החמורות במצב של סכנת חיים. התוספות (כתובות ג: ד"ה ולדרוש להו) טוענים שמעשה פסיבי איננו מחייב מסירת הנפש, ומשום כך אסתר לא הייתה חייבת להקריב את חייה כדי להימנע מניאוף (כאשר נלקחה אל אחשוורוש), בהתחשב בטבע הפסיבי של החטא מצדה:

"ולדרוש להו דאונס שרי, לפי שהאשה היא קרקע עולם, ולא עבדה מעשה, כדמשני בפרק בן סורר ומורה 'אסתר קרקע עולם היתה'... ואין לה למסור עצמה".

מאותה סיבה, אם גוי מכריח יהודי להיות מופל על ילד קטן ובכך להרוג את הילד, היהודי אינו חייב למסור את נפשו (ראה תוספות סנהדרין עד: ד"ה והא אסתר). ר' חיים מבריסק (בחידושיו על הרמב"ם, הלכות יסודי התורה פ"א ה"א) סבר שהרמב"ם חולק על כך, ולדעתו דין ייהרג ואל יעבור חל גם על הפרה פסיבית של העבֵרה:

"והרמב"ם דסתם ולא הזכיר כלל הך דקרקע עולם משמע דחולק על זה, וסבירא ליה דבכל גווני ייהרג ואל יעבור בגילוי עריות".

ייתכן שבמוקד המחלוקת עומדת החקירה שלנו. אם האיסור המקורי נדחה מפני פיקוח נפש, והמחייב של ייהרג ואל יעבור הוא קידוש השם, אז לא נחלק בין הפרה פעילה וסבילה. כך או כך נגרם כאן חילול השם בעטיה של ההשתתפות במעשה - ואפילו היא פסיבית. בהסכמתו לביצוע העבֵרה - במעשה או במחדל - חילל היהודי את שם ה'. מבחינה זו עמדת הרמב"ם משתלבת עם גישתו הכללית שלפיה המחייב של ייהרג ואל יעבור הוא קידוש השם. מסיבה זו אין מענישים את מי שבכל זאת עבר על אחת מן העבֵרות החמורות, וחיוב מסירת הנפש חל גם על ביצוע פסיבי של העבֵרה.

לעומת זאת, אם נבין כהבנה השנייה, שחומרתן של העבֵרות מונעת את דחייתן מפני פיקוח נפש במצבי אונס, ייתכן שנסכים עם דברי התוספות, שאדם אינו חייב להקריב את חייו כדי להימנע מהפרה פסיבית של העבֵרות. מאחר שמעשה פסיבי איננו נחשב מעשה עבֵרה, האדם לא עבר על האיסור בפעולתו הפסיבית ולכן אינו חייב להיהרג.

חיוב גוי בייהרג ואל יעבור

שאלה אחרונה עוסקת בעניין דין ייהרג ואל יעבור ביחס לגוי. האם גוי חייב למסור את נפשו כדי להימנע מלעבור על אחת משלוש העבֵרות החמורות - שכולן אסורות גם על הגויים, בהיותן כלולות בשבע מצוות בני נוח? הגמרא עצמה (סנהדרין עד:) דנה בשאלה זו ומציגה מחלוקת בין אביי לרבא:

"בעו מיניה מרבי אמי: בן נח מצֻוֶּה על קדושת השם או אין מצֻוֶּה על קדושת השם? אמר אביי: תא שמע, שבע מצות נצטוו בני נח; ואם איתא - תמני הויין (=אם הוא מצֻוֶּה, שמונה הן)! אמר ליה רבא: אינהו וכל אבזרייהו (= הן וכל מכשיריהן)".

לדעת אביי גויים אינן מחויבים למסור את נפשם, משום שמצוַת קידוש השם איננה אחת משבע המצוות שנתחייבו בהן בני נוח. במילים אחרות, לפי אביי, העדרו של חיוב קידוש השם ביחס לגויים מביא לכך שהם אינם חייבים להיהרג בשום מקרה. מתברר שאביי מסכים לשיטת הרמב"ם, שתחת איום מוות העבֵרה המקורית כבר אינה חלה, וחיוב ייהרג ואל יעבור מבוסס רק על מצוַת קידוש השם - מצווה נפרדת שאיננה יכולה לחייב גוי, המחויב רק בשבע מצוות בני נוח. שלא במפתיע, הרמב"ם אכן פוסק כשיטת אביי.

בניגוד לכך, רבא מחייב גם גויים בחיוב ייהרג ואל יעבור (אם כי ייתכן שלא אמר דבריו להלכה אלא רק דחה את ראָיָתו של אביי (עיין תוספות ד"ה בן נח)). ייתכן מאוד שלהבנתו דין ייהרג ואל יעבור מבוסס על החומרה המהותית של כל אחת משלוש העבֵרות החמורות. משום כך, גויים, המחויבים שלא לעבור על העבֵרות האלה, חייבים להימנע מהן בכל מחיר - גם מול איום במוות. רבא מרחיב את החיוב גם לכל אביזריהן של העבֵרות ולדינים המסתעפים מהן. בכך הוא מבטא את התפיסה שחיוב ייהרג ואל יעבור אינו רק חיוב עצמאי אלא מרכיב מהותי של העבֵרות עצמן. מסתבר, אם כך, שהחקירה שלנו נתונה במחלוקת אמוראים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)