דילוג לתוכן העיקרי

קידוש החודש וברכתו

קובץ טקסט

קידוש החודש וברכתו*

"ומכל מקום, נהגו לעמוד בשעת אמירת ראש חודש ביום פלוני דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד" (תי"ז, אות א')

והקשה ר' עקיבא איגער בהגהות על אתר:

"בער אנוכי, ולא ידעתי היכן מצינו דקידוש החודש היה מעומד, ואדרבא ברפ"ג דראש השנה משמע שהיה מיושב"

רע"א מתכוון כנראה לסוף המשנה בפ"ג בראש השנה:

"ראוהו שלושה והן בית דין - יעמדו השניים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש"

אולם, גם ללא ההוכחה ממסכת ראש השנה, לכאורה ברור שבית הדין היה יושב בזמן קידוש החודש, שהרי כל מעשה בית דין דורש מהדיינים לשבת, וקידוש החודש הוא מעשה בית דין!

האגרות משה (או"ח א', סימן קמ"ב) וכן אחרונים נוספים מתרצים, שיש להבחין בין אמירת 'מקודש' ע"י ראש בית הדין, ובין אמירה זו ע"י העם. ראש בית הדין שפסק שהחודש מקודש אמנם ישב, אולם העם שהיה אומר "מקודש' (כפי שמובא שם במשנה בפרק ב'), היה עומד. לכן, גם אנחנו עומדים בשעה שאנו מקדשים את החודש, כפי שעשה בזמנו העם. האגרות משה מוסיף, שכנראה בשעה שהעם אמר 'מקודש' גם ראש בית הדין עמד, וזו כנראה כוונת המגן אברהם.

אם כן, מצינו שמלבד פסיקת הדין על קידוש החודש, יש צורך גם שהעם יעיד על כך. בשעור זה, ננסה לדון במשמעות אמירת 'מקודש' בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה: האם אמירה זו היא חלק ממעשה בית דין והאם יש בסיס להשוות מעשה זה לברכת החודש הנהוגה כיום.

חשיבות בית הדין שבארץ ישראל

בספר המצוות (עשה קנ"ג), מופיעה מחלוקת מפורסמת בין הרמב"ם לרמב"ן בענין קידוש החודש בימינו. לדעת הרמב"ם, בזמן שקידשו על פי עדים החשבון היה גילוי מילתא בעלמא, ועיקר הקידוש על פי חשבון הוא מפני שבית הדין הגדול שבארץ ישראל כבר קידש את החודש על פי ראיה. הרמב"ם מוסיף וקובע:

"אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לא-ל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל... הנה חשבוננו זה לא יועילנו בשום פנים!"

כלומר, גם לאחר קביעת חידוש החודשים על ידי חשבון שתיקן הלל, תנאי לקידוש החודש על פי החשבון הוא מציאות יהודים בארץ ישראל. לעומת זאת, הרמב"ן בהשגות חולק: הרי החודשים התקדשו מראש על ידי הלל ובית דינו, וממילא אין צורך בשום תנאים!

ואמנם, שיטת הרמב"ם טעונה ביאור, שהרי גם הוא כנראה מודה שהלל קידש את החודשים, ועוד, שכיום אין בית דין גדול ואפילו בית דין סמוכים; אם כן, כיצד אנו יכולים לקדש כיום את החודש? האחרונים הרבו לעסוק בשיטת הרמב"ם ובקושיות העולות ממנה, ובלי להיכנס למורכבות הקיימת בדבריו, ברור שלדעת הרמב"ם יש תפקיד במעשה קידוש החודש גם ליהודים היושבים בארץ ישראל. המהרלב"ח בקונטרס הסמיכה מייחס את דברי הרמב"ם כאן, לשיטתו בקשר לחידוש הסמיכה. לדעת הרמב"ם, ניתן גם בימנו לחדש את הסמיכה בתנאי שיסכימו כל חכמי ארץ ישראל להסמכה זו. לאור זאת מבין המהרלב"ח, שיש לאותו קומץ יהודים שבארץ ישראל מעמד של בית דין הגדול לצורך קידוש החודש.

אם נסכם את הדברים עד כאן, ראינו שלדעת הרמב"ן, הלל קידש את החודשים גם לעתיד; ואילו לדעת הרמב"ם, הלל חישב את החודשים בלבד, אולם הקידוש הסופי נעשה על ידי היהודים בארץ ישראל.

האם 'מקדשים' את החודש?

אומרת הגמרא במסכת ברכות:

"אמר רב ענן אמר רב: טעה ולא הזכיר של ראש חודש ערבית אין מחזירין אותו - לפי שאין בית דין מקדשין את החודש אלא ביום" (ל:)

המקור לכך שאין מקדשים את החודש אלא ביום, מובא במסכת סנהדרין:

"ת"ר... ואין מקדשין את החודש אלא ביום... אמר רבי אבא מאי קרא... וכתיב 'כי חוק לישראל הוא משפט' - מה משפט ביום אף קידוש החודש ביום" (יא.)

והעירו התוס בברכות:

"ויש מפרשים, דווקא בלילה ראשונה אין מחזירין אותו, לפי שאין מקדשין את החודש בלילה, אבל בלילה שניה מחזירין אותו, שכבר מקודש מיום שלפניו. ולא נראה לחלק" (ד"ה "לפי")

לדעת ה"יש מפרשים", מאחר שהיום השני של ראש חודש אינו זקוק לקידוש בית דין כיוון שהוא כבר מקודש מאליו (בידי שמיים), ממילא גם הסיבה שנאמרה לפטור את השוכח יעלה ויבא בתפילת ערבית - לפי שאין מקדשים את החודש בלילה - אינה קיימת בלילה זה ולכן השוכח חייב לחזור. לפיכך, מדוע התוס' עצמם אומרים שאיו לחלק? הרי ביום השני של ראש חודש החודש כבר התקדש מאליו, ואין צורך שאנחנו נקדש אותו? ייתכן, שהתשובה מצויה בתוס' במסכת סהנדרין:

"יש מפרשים, שבית דין של מעלה מקדשין אותו לעולם בשעת המולד. אלא נראה כפירוש הקונטרס בפ"ב דראש השנה, דביום שלושים ממתינים בית דין של מעלה לבית דין של מטה שמא יעברו, אבל יום שלושים ואחד שאי אפשר שלא יקדשו היום, מקדשין אותו בשמים מן השחר" (י:, ד"ה "שכבר קידשוהו בשמים")

דברי תוס' זוקקים ביאור: מדוע קידוש החודש ע"י השמים הוא מן השחר? ראינו לעיל שהקידוש הוא ביום משום שהוא נחשב 'משפט', כפי שלמדה הגמרא מהפסוק, אולם לכאורה הדבר משמעותי רק לענין קידוש החודש על ידי בית דין של מטה, וברגע שמקדשים אותו מן השמים - החודש צריך להתקדש מיד בכניסת היום[1]?! כנראה, שלדעת תוס' יש בראש חודש קדושה שאינה חלה באופן אוטומטי מעצם העובדה שאנו נמצאים ביום הראשון של החודש, אלא קדושה מיוחדת שחלה רק ביום! כעת, יש לברר מהי בדיוק קדושת היום השונה מקדושת הלילה.

קדושת מאורע וקדושת יום

אומרת הגמרא בשבת:

"תני ר' אושעיא: ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ראש חודש וחולו של מועד, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה; ואם לא אמר - מחזירין אותו... ימים שאין בהם קרבן מוסף, כגון... תעניות ומעמדות מזכירין מעין המאורע בשומע תפילה; ואם לא אמר - אין מחזירין אותו" (כ"ד:)

לדברי הגמרא, קיימים שני סוגים של 'הזכרות מעין המאורע'. ישנם ימים בהם קיימת קדושת יום מיוחדת, ולכן אם לא הזכיר מעין המאורע הרי שלא יצא ידי תפילה, ואילו ישנם ימים שאין בהם קדושת היום מצד עצמם - המאורע של אותו היום אינו מחייב מוסף - אלא שיום זה משמש להזכרת אירוע מסויים בלי שעובדה זו תשפיע על קדושתו הבסיסית של היום. מחדשת הגמרא, שביום כזה, אין הזכרת המאורע חלק מגוף התפילה, אלא התפילה היא רק מסגרת אותה אנו מנצלים כדי להזכיר את המאורע. לכן, אם שכח להזכיר את המאורע בתפילה אינו חוזר.

ייתכן, שלמרות שה'מאורע' של ראש חודש חל כבר מהלילה, קדושת ראש חודש עצמה חלה רק על היום עצמו ומתחילה מהשחר. קדושת ליל ראש חודש היא קדושה הנוצרת בעקבות המאורע של קידוש החודש, ואילו קדושת היום של ראש חודש היא קדושה עצמאית!

קידוש או ציון?

ייתכן, שהנושאים שהוזכרו לעיל, תלויים גם בהבנת שאלה יסודית לגבי קידוש החודש.

כידוע, חידוש גדול חידשה התורה בכך שקביעת החודשים אינה "קביעה וקיימא", אלא תלויה במעשה בית דין. ברם, מהו בדיוק תפקידו של בית הדין?

ניתן להבין, שתפקידו של בית הדין הוא בקביעת זמן הקידוש בלבד וקדושת ראש חודש היא פועל יוצא והכרחי מקביעת התאריך על ידי בית דין. לפי הבנה זו, ללא מעשה בית דין אין תאריך, וממילא אין קדושת ראש חודש חלה. הבנה אפשרית נוספת היא, שבית דין אכן מקדשים את החודש. לפי הבנה זו, התאריך של הקידוש יכול להיקבע גם על ידי חשבון וכדומה, אולם כדי שתחול קדושת ראש חודש ויתחייבו במוסף ובשאר דברים - זקוקים למעשה הקידוש של בית דין.

ייתכן, שההבנות השונות יכולות להסביר את המחלוקת שהביא תוס' לעיל: השיטה הראשונה בתוס' סוברת שהקדושה תלויה בזמן בלבד, ולכן אין הבדל בין היום הראשון של ראש חודש ליום השני. לעומת זאת, לפי השיטה השניה בתוס', אע"פ שהתאריך ידוע זקוקים לקידוש על ידי בית דין, וקידוש זה מתרחש רק עם שחר, אפילו כאשר הוא נעשה בידי שמיים. לכן, יש הבדל בין השחר של היום השני ליום הראשון.

נדמה, שמחלוקת הרמב"ם והרמב"ן שהבאנו לעיל, מוסברת באופן שונה ממה שהצגנו לפי ההבנות השונות: גם הרמב"ם וגם הרמב"ן מבינים שהלל רק קבע את זמני הקידוש מראש, ולא קידש את החודשים ממש, אלא שלדעת הרמב"ן קביעה זו מספיקה כדי שתחול קדושת החודש על היום, מאחר שממילא תפקיד בית הדין מסתיים בקביעת התאריך; ואילו לדעת הרמב"ם, יש צורך גם בהחלת קדושה מיוחדת על אותו היום על ידי בית דין, והיהודים שבארץ ישראל הם היחידים היכולים לגרום לקדושה זו לחול.

לשם מה אומרים 'מקודש, מקודש'?

בסיכום שיטתו, כותב הרמב"ן בהשגתו:

"ואני אומר שאין קידוש החודש מעכב, ולא הצריכו חכמים לומר 'מקודש, מקודש', אלא שהוא מצווה או לפירסומי מילתא בעלמא, אבל מכיון שהסכימה דעת ב"ד שיהיה החודש הזה מלא או חסר - קורא אני בו 'אשר תקראו אותם'"

כלומר, לדעת הרמב"ן קידוש החודש תלוי אך ורק בהחלטת בית דין הקובע את התאריך, ואילו אמירת 'מקודש' אינה אלא למצווה בעלמא. לעומת זאת, מלשון הרמב"ם בהלכות קדוש החודש, עולה שאמירת 'מקודש' היא חלק מהותי מתפקיד בית הדין, וייתכן שללא אמירה זו ישנו עיכוב בחלות קדושת ראש חודש, אע"פ שכבר יודעים מתי הוא חל. כמובן, שגם מחלוקת זו מתאימה לשני ההסברים דלעיל בקשר למעשה בית דין: האם תפקיד בית הדין הוא לקדש את החודש, או שמא רק לציין את הזמן בו קידוש זה חל מאליו.

נשוב לענין ברכת החודש בימנו. לשיטת הרמב"ן, שאמירת מקודש היא רק למצווה ולפירסומי מילתא, חשיבות אמירה זו בימנו פחותה, שהרי הזמן כבר ידוע מראש על ידי החשבון ואין כאן ראש בית דין שיכריז על הקידוש. לפי תפיסה זו, אין שום מניעה לומר שגם בזמנם אמירת מקודש היתה מעומד, ואולי גם ראש בית הדין היה עומד, שהרי אין זו אלא אמירה טקסית שאינה מעכבת. לעומת זאת, לפי הרמב"ם אמירה זו יותר משמעותית, ולכן היינו חושבים שאין מקום להשוותה לאמירה בימינו, המשמשת רק לקביעת זמן הקידוש. לכן, יש מקום לומר שאמנם בזמנם היה צורך בישיבה, אולם כיום ניתן לעמוד. אולם, מאחר שראינו שלדברי הרמב"ם יש ליהודים שבארץ ישראל מעמד של בית דין לענין זה - הרי שאדרבא, ייתכן שיש צורך בהכרזה שלנו כדי להביא לידי ביטוי את הסכמת כל החכמים שבארץ ישראל לקביעת החודש בתאריך זה. ממילא, האמירה תיעשה בישיבה, ככל מעשה בית דין.

יש לציין, שבזמנם האמירה היתה בראש החודש עצמו, ואילו בימינו הקדימו זאת לשבת, כנראה בגלל שזו ההזדמנות שרוב העם מתקהלים בבהכנ"ס. לכן, ממילא לרוב קידוש החודש שאנו עושים בתפילה איננו מהווה הקבלה לקידוש החודש שנעשה בזמן המקדש.

 

* השעור מבוסס על מאמר שהתפרסם בדף-קשר 381, נערך ע"י שאול ברט ולא עבר את ביקורת הרב.

[1] וכך אכן כותב רש"י על אתר: "כבר קידשוהו שמים מאתמול".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)