קידושין | דף לב | כבוד זקן וכבוד חכם

הדיון במצוות האב על הבן, שנפתח במשנה בדף כ"ט, הוביל את הגמרא לעיסוק נרחב במצוות כיבוד אב ואם. כהמשך לכך בוחנת הגמרא חובת כיבוד נוספת – כבוד זקנים ותלמידי חכמים.

בפרשת קדושים (ויקרא יט, לב) נאמר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". על פי פשוטו מחייב הפסוק לנהוג כבוד באנשים באים בימים. ואכן, הברייתא בסוגייתנו מביאה את דעת איסי בן יהודה: "'מפני שיבה תקום' אפילו כל שיבה במשמע" – חובה לכבד כל זקן, ללא קשר לחכמתו. רבי יוחנן פוסק להלכה כאיסי בן יהודה ומוסיף שיש חובה לכבד אפילו זקנים שאינם יהודים.

ואולם באותה ברייתא מובאת גם דעתו של רבי יוסי הגלילי – "אין זקן אלא מי שקנה חכמה". רבי יוסי הגלילי סבור שהגיל אינו רלוונטי, ויש להתחשב אך ורק בחוכמה. הגמרא מסבירה שעל פי דרך זו יש חובה לכבד אפילו תלמיד חכם צעיר ("יניק וחכים").

הדעה השלישית בברייתא היא דעת תנא קמא, המחייב לקום רק כשמתקיימים שני התנאים, קרי: רק מפני חכם בא בימים.

הר"ן (יד ע"א באלפס ד"ה אמר) הביא מחלוקת נרחבת בין הראשונים בעניין פסיקת ההלכה במחלוקת תנאים זו. דומה שהשאלה המרכזית שהטרידה את הראשונים היא כיצד ייתכן שחובה לכבד עם הארץ רק משום שחי כך וכך שנים.

תשובה לדבר ניתן למצוא בספר החינוך (מצווה רנ"ז), שהעניק למצווה זו את הכותרת "מצות כבוד חכמים". מן הכותרת נראה לכאורה שהוא פוסק כרבי יוסי הגלילי, שהחובה היא לכבד דווקא תלמידי חכמים, ללא קשר לגילם. ואולם ספר החינוך מוסיף ומבאר:

"משרשי המצוה, לפי שעיקר היות האדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה... ומזה השורש פירש איסי בן יהודה שאפילו זקן אשמאי, כלומר שאינו חכם, הוא בכלל המצוה, שראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והכיר קצת במעשי השם ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד".

לפי ספר החינוך, שורש המצווה הוא החובה לכבד את החכמים, אלא שיש שני זנים של חכמים: יש חכמים מכוח מה שלמדו, ויש חכמים מחמת שנותיהם המופלגות.

חשובה מאוד גם ההסתייגות הבאה בהמשך דבריו של ספר החינוך: "וזה שאמרו בתנאי שלא יהיה בעל עבירות, שאם כן מנע עצמו מכבוד". זוהי אכן מסקנה מתבקשת: אם יסוד המצווה בהערכה שעלינו לרחוש למי שקנו חוכמה ו'מכירים את בוראם', ברור שאין כל סיבה לכבד אדם שהוא בעל עבירות, בין אם הוא זקן וסב ובין אם הוא בעל חוכמה צעיר.

בשלטי הגיבורים (יד ע"א בדפי הרי"ף) הובאו דבריו של ריא"ז, שקיבל את הערתו של בעל ספר החינוך ואף הקצין אותה: "תלמיד חכם שהוא בעל מריבות ובעל קינטורים ועושה מחלוקות עם בני אדם שלא לשם שמים – אינו ראוי לעמוד מפניו". ודברי חכמים כדרבונות.