קידושין | דף ה | פדיון הקדש בשטר

הגמרא בסוגייתנו מחפשת את המקור בתורה לכך שאישה מתקדשת בשטר. במהלך הדיון משווה הגמרא בין כוחו הקנייני של שטר ובין כוחו הקנייני של כסף ומנסה לקבוע איזה מהם חזק יותר. הגמרא מביאה ראיה לכך שכסף הוא גורם קנייני חזק יותר מכך שאפשר לפדות בו הקדש, ומתבססת על ההנחה שאי אפשר לפדות הקדש באמצעות שטר.

מהו שטר הפדיון שהגמרא קובעת שאינו מועיל? הרשב"א מפרש: "כתב בשטר 'הקדש זה פדוי'... דומיא דשטר קדושין, שכותב לה 'הרי את מקודשת לי'". לדעת הרשב"א הגמרא מדברת על שטר האמור להחיל את הפדיון. כמובן, פדיון זה שונה לחלוטין מדרך הפדיון הרגילה, שנעשית באמצעות תשלום כסף עבור החפץ הנפדה.

רש"י הציע הבנה אחרת בדברי הגמרא: "כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש". לדעתו, הפדיון מתבצע באמצעות המחאה: הפודה רושם בשטר את הסכום שהוא מתחייב לשלם להקדש, והחפץ יוצא לחולין תמורת אותו סכום.

למעשה, דרך הפדיון שמתאר רש"י זהה לדרך הפדיון הרגילה, באמצעות כסף, אלא שהפודה משלם את הכסף באמצעות המחאה ולא במטבעות. אולם הגמרא עוסקת בפדיון באמצעות שטר של ממש, וכפי שכותב הרשב"א – "דומיא דשטר קידושין". מדוע אם כן פירש רש"י כפי שפירש?

שמעתי ממורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל (בשם הגרי"ד סולובייצ'יק, שמסר זאת בשם אביו הגר"מ סולובייצ'יק) שפירושו של רש"י נובע מקושי מעניין. בדרך כלל שטר (לדוגמה שטר קניין) נכתב בידי המוכר, המקבל כסף ומוכן להעניק תמורתו דבר מה. בסוגייתנו הפודה אינו מעוניין למכור חפץ אלא לקנות אותו, ולכן הוא אינו יכול לכתוב את השטר. אם כן, יש לומר שכותב השטר הוא ה"גזבר" הממונה על ההקדש. אך האם לאותו גזבר אכן יש בעלות על ההקדש? בירושלמי במסכת תרומות (א, א) נחלקו האמוראים בשאלה אם גזבר יכול להפריש תרומות ומעשרות מפירות הקדש. דעה אחת קובעת ש"גזבר כמאן דאינון בעלין", כלומר יש לגזבר בעלות על ההקדש, וממילא הוא מוסמך להפריש ממנו תרומות ומעשרות, אך לפי הדעה האחרת "הוא הגזבר הוא אחר", כלומר הגזבר נחשב כ"אחר" ולא כבעלים, ולכן אין בסמכותו להפריש מההקדש תרומות ומעשרות. על פי הדעה השנייה אין לגזבר בעלות על ההקדש, וממילא גם הוא אינו יכול לכתוב את שטר הפדיון.

ובכן, הפודה אינו יכול לכתוב שטר פדיון משום שהוא לוקח ולא מוכר, ואילו הגזבר אינו יכול לכתוב שטר פדיון משום שאיננו בעלים על ההקדש. ממילא נאלץ רש"י לפרש שהשטר שסוגייתנו עוסקת בו איננו שטר רגיל אלא שטר תשלום עבור החפץ שנקנה מן ההקדש.

נחזור ונדגיש שמחלוקת זו בין רש"י והרשב"א היא מחלוקת תאורטית בלבד, משום שבפועל קובעת הגמרא שאי אפשר לפדות הקדש בשטר.