דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 80

קורע | 3

קובץ טקסט


פתיחה

גרסינן בתוספתא:

"קורע אדם את העור שעל פי חבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק"  (ביצה פ"ג, הלכה יג).

עוד שנינו בגמרא:

"ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח" (ביצה לב:).

ופירש רש"י שם:

"כשצולין דגים על האסכלא... חותכין קנים או קש שבלים או שוברין חרסים או חותכין נייר, ושורין במים וסודרין הנייר על גב האסכלא, מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג".

וביארו בגמ' שם הטעם: 'משום דקא מתקן מנא'.

ממקורות אלו עולה כי אין איסור בעצם החיתוך או הקריעה של הנייר, אלא כשיש לו מגמה של תיקון, ומצד מתקן מנא ולא מצד קורע. וכן פסק הרמב"ם:

"ואין קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי" (פכ"ג, הלכה ו).

מבואר בדבריו שאף משום מתקן כלי אינו אלא מדרבנן, וכנראה משום שאינו תיקון כלי גמור, כמדוייק בלשונו (וכן הוא ב'שלחן ערוך' סי' ש"מ, סעיף יג).

תמיהה רבה תמהו האחרונים על היתר זה של התוספתא, ועל העלמת עין של סוגיית ביצה מדין קורע, ומדוע אין בזה לפחות איסור דרבנן מדין קורע[1]?

דרכים רבות הוצעו בפתרון הבעיה, שמהן עולות הבנות יסודיות בגדרי מלאכת קורע, נציג להלן יסודות שונים שהוצעו ע"י האחרונים להסבר התוספתא.

קריעה בדבר שהוא גוף אחד

ב'שלחן ערוך הרב' להגרש"ז מלאדי כתב[2]:

"אבל משום קורע אין איסור, אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע בגד הארוג מחוטים הרבה אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע. ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין כמ"ש בסי' שי"ד, מפני שהעור הוא גוף אחד ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה"   (סי' ש"מ, סעיף יז).

כיוצא בזה כתב בנשמת אדם:

"דלא נקרא קורע אלא בדבר שנתחבר ע"י אריגה או תפירה בבגד או ע"י דבק, כמו שכתב המפרק ניירות דבוקין דחייב משום קורע, מה שאין כן בנייר, ואפשר דנייר שבזמניהם שהיה מעשבים לא שייך קריעה[3] וצ"ע. וכן משמע שהרי כתב בפרק י"א המפרק דוכסוסטוס מן הקלף חייב משום מפשיט, ובמפרק עורות דבוקים חייב משום קורע כדאיתא בש"ע סימן ש"מ"(כ"ט, ב).

אולם, האחרונים דחו סברה זו מכוח דברי  הירושלמי בפרק כלל גדול:

"קליעה [קריעה[4]] בבגדים וחיתוך בעורות, קריעה בבגדים באמצע וחיתוך בעורות מן הצד. ואית דמחלפין קריעה בעורות וחיתוך בבגדים, קריעה בעורות באילין רכיכיא וחיתוך בבגדים באילין ליבדייא"  (הלכה ב).

דברים אלו מוכיחים שיש קריעה בעורות, ואין תנאי של דבר שנתחבר מחלקים שונים.

אמנם, כשנעיין בדברי הירושלמי נראה שאין הכרח לדחות בזה את יסודו של הגרש"ז מלאדי. עיין במפרשי הירושלמי שם (פני משה וקרבן העדה) שפירשו שהדיון בירושלמי הוא סביב שאלת היחס בין שתי המלאכות שהוזכרו במשנה, ושתיהן נראות דומות - מחתך וקורע - ועל זה השיבו בירושלמי בשתי אבחנות[5]:

  1. חיתוך הוא קריעה הנעשית במידה מסוימת, ולכן קריעה סתמית באמצע שייכת למלאכת קורע, אבל קריעה בקצוות הבגד או העור כדי לקבוע את מידתו, שייך למלאכת מחתך.  לדעה זו, מה שנקטו קריעה בבגדים וחיתוך בעורות הוא מפני שדיברו בהווה, שהקורע קורע בדרך כלל במקום כלשהו בבגד כדי לתקנו, והמחתך מחתך בדרך כלל בשולי העור על מנת להביאו לידי מידתו. הבגד הוא מוצר שנעשה ע"י בני אדם באריגת שתי וערב, ובדרך כלל ישר הוא, וקריעתו נעשית לצורכי תפירה, אבל עור הוא מוצר טבעי, ואין לו צורה סימטרית, וכשרוצים להכשירו לתעשייה, נוהגים ליישר קצותיו והיא פעולת החיתוך.
  2. קריעה שייכת רק בדברים הרכים, ולא בדברים הקשים כגון הלבד. הצעה זו הועלתה כדי לומר שיכול להיות מצב הפוך, דהיינו שיהיה חיתוך בבגד ולא קריעה, והיינו בלֶבד[6], וקריעה בעורות, והיינו, בעורות רכים.

על כך פנים, לדרך זו לא נכנסו בירושלמי כלל לשאלה אם יש קריעה בעורות מן הפן של גוף אחד או לא. ישנה אפשרות סבירה לומר שהרש"ז מלאדי, יפרש את דברי הירושלמי בנוגע לקריעה בעורות דהיינו דווקא בעורות שנתפרו יחדיו בחוט או בדבק.

נראה כי ה'ביאור הלכה' וה'חיי אדם' שדחו שיטה זו, סבורים כי אם כוונת הסוגיה הינה להציע חילוק בין קורע למחתך, הרי שיכלו גם לומר שקורע שייך בעור מחובר, ומחתך שייך בעור שאינו מחובר. מתוך שלא חילקו בהכי, דייקו שהירושלמי סבור שאין תנאי בקורע שיהיה דווקא בחתיכות המדובקות[7].

והאמת יורה דרכו, שלענ"ד אכן, נראה מן הירושלמי שאין תנאי של קורע בחתיכות מדובקות דווקא, כי סתם חיתוך בעורות הוא בעור טבעי, שעיבדו אותו וחתכוהו לפי מידתו, ובזה אמרו שם שאם הוא רך חייב משום קורע, וכמסקנת הנ"א והביה"ל.

קריעת חוטים, חבלים, עורות ונייר

אומרת הגמרא:

"אמר שמואל: חותמות שבקרקע - מתיר, אבל לא מפקיע ולא חותך. שבכלים - מתיר, ומפקיע, וחותך[8]. אחד שבת ואחד יום טוב" (ביצה לב:).

מוכח מן הסוגיה שמותר לקרוע את החבלים ואת החוטים בשבת וביו"ט. ועיין רשב"א שם שהביא בהקשר זה את דברי התוספתא שלנו:

"חותמות שבקרקע מתיר ושבכלים מתיר ומפקיע וחותך. תוספתא קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק".

נראה מדברי הרשב"א, כי הוא משווה את שני הדינים הללו. וכן כתב בשיבולי הלקט:

"כשיושב אדם בסעודה בשבת ופעמים מביאין לפניו תרנגולת צלויה או בשר צלוי וקשורים בגמי או בדבר אחר - מותר לו לחתוך אותו הקישור ואין בו איסור. ופסיקת תלוש אינו אסור אלא אם מתקנו או למדה או לעשותו כלי... ואפילו בפסיקת תלוש הורה ר' שאין שום איסור בשבת ואפילו שבות דרבנן אלא היתר גמור הוא כדאמרינן במסכת יום טוב חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך, ולפיכך לחתוך את התלוש היתר גמור הוא חוץ מדבר שיש בו תיקון כלי בחתיכתו אבל מקלקלין בפסיקת תלוש מותר לגמרי. וכן אנו נוהגין לחתוך בשבת אגד גדיים וגם עופות המקולסין וחוטי תפירתן וכמו כן לקטום אשכול של ענבים לחלקו לבני השלחן"   (סי' פ"ז).

בבירור יסוד ההיתר כתב בספר שביתת השבת, לחלק בין קריעת עורות וניירות דבוקים לבין קריעת ניירות ועורות סתם, וז"ל:

"דבכהאי גוונא כתב הרמב״ם התוקע עץ בעץ שנתאחד הרי זה תולדת בונה, והפורק עץ תקוע הרי זה תולדת סותר וחייב. האם יעלה על הדעת ללמוד מזה שאם שבר עץ לשנים, והוא צריך להשברים להיסק יתחייב משום סותר, הא ודאי ליתא... וביאור הענין הוא דמלאכת מחשבת אסרה תורה, עי׳ ביצה י״ג פירש״י שם מלאכה שיש בה אומנות, והקושר בחוט קשר של קימא והוא צריך להתירו חייב שהיא מלאכת אומנות מה שאין כן  הפוסק את החוט לשנים אין בו איסור כנ״ל מהשבלי לקט, וכן השובר עץ לשנים אינו מלאכה, משא״כ הפורק עץ מעץ שיש בה טורח ואומנות חייב, ועל דרך זה הנייר אע״פ שהוא כשאר תלוש ואין בו חיוב משום קורע, אך המפרקו במקום דבוקו חייב דומיא דעץ כנ״ל. וכן כתב ה'נשמת אדם' לענין קריעת אגרת שאין בו חיוב אך אם קרע היכא שמדובק הכפלים אהדדי דזה ממש דין המפרק דחייב לרמב״ם ואסור אפי׳ ע״י אינו ישראל, ושאר אחרונים לא נחתו לזה וע״פ דברינו דבריו נכונים וברורים" (מעשה חושב, יב).

העולה מדבריו הוא שאין הכרח לקבוע עמדה אחת בעניין קריעת ניירות ועורות וכיו"ב, והכול תלוי בשאלה אם יש לראות בזה צד של מלאכת אומנות. אם זו מלאכת אומנות, כלומר, מלאכה חשובה שיש בה יצירה משמעותית- יש לחייב עליה, אבל פעולות קריעת חוטים וניירות מצד עצמן אינן מלאכה כלל, ומותרות היתר גמור.

ואף שלעניין קריעת עורות סבור הוא שיש לזה תורת קריעה כמו בבגדים, מכל מקום כתב שעור המכסה את האוכלים בָטֵל הוא מתורת בגד, וטפל הוא לאוכל ולא עדיף מנייר העוטף את האוכל, שבזה אין תורת מלאכה כלל, ולכן התירה התוספתא קריעת עור שעל פי החבית, וז"ל בסוף הפיסקה שם:

"אבל בגד ועור אם בטלו מתורת בגד הרי זה כשאר תלוש שאין שם איסור קריעה".

עמדתו זו היא בניגוד לדעת אחרונים רבים, ובראשם ה'פרי חדש' שהחמיר בזה מאוד:

"נשאלתי על תנורים של גויים שמטמינין בו החמין בשבת, שכורכין נייר על גבי המנעול ומדבקין קצות הנייר ביח, ועושים שם חותם וכיון שאי אפשר לפתוח התנור בשבת בלא קריעת הנייר, מספקא לן אי שרי בשבת ע"י גוי.. דמילתא דפשיטא דקלקול וקריעת הנייר לא מיקרי מקלקל אלא מתקן ואסורה מן התורה וכמו שכתב הרמב"ם, שהמפרק ניירות דבוקין... הרי זה תולדת קורע... כוונתו כדי שיוכל לפתוח את התנור להוציא החמין, קלקול זה הוי ליה תיקון... בהא סליקנא דקלקול החותם בשבת הוי מלאכה אסירא מה"ת, ואין להתיר ע"י עכו"ם"(יורה דעה קי"ח, יח).

בדברי הפרי חדש שני חידושים משמעותיים:

ראשית הוא סבור שיש דין קורע בנייר, ודלא כשביתת השבת, (וצ"ע כיצד יפרש את התוספתא והברייתא ביצה לב: - עיין להלן בפתרונות הנוספים).

נוסף על כך, הוא קובע שקריעת מעטפת כדי להגיע אל מה שמעבר לה נחשב תיקון, אע"פ שאינו מתקן בגוף הדבר הנקרע, אלא מכשיר גישה אל מה שבפנים, וכיו"ב בקריעת מעטפה של מכתב כדי להגיע אל המכתב. בזה חלק עליו בספר נשמת אדם וז"ל:

"שהרי עכ"פ קריעת הנייר הוא קלקול בנייר שלא ע"מ לתקן. ואינו דומה לקורע על מתו ובחמתו לרמב"ם דחייב, דהתם הקריעה גופה היא התיקון, אבל הכא אין צריך לקריעה זו כלל ומקלקל הנייר, וכשצריך לצלות הוי תיקון כלי כדאיתא בביצה אין קורעין הנייר, אבל כאן הוא קלקול גמור. וכן מוכח משיבולי הלקט הביאו המ"א סי' שי"ד ס"ק י"ד דפסיקת תלוש אינו אסור אא"כ היה מתקנו, ואיסור דרבנן בודאי יש בו" (כ"ט, ב).

ובביאור הלכה שם חילק בין איגרת אויר שקורעים אותה כדי לקרוא את תוכנה, לבין מעטפה שיש בה מכתב וקריעת המעטפה עצמה היא קלקול:

"דעיקר תיקון אגרת שעומד לקרותו ותיקונו הוא שיוכל לקראנו וא"כ כשקורעו כדי לקרותו הוי מלאכה הצריכה לגופה, אכן היכא דסגורה האגרת בתוך נייר אחר כנהוג בודאי הקורע הנייר העליון הוא בכלל מקלקל ופטור אפילו לר"י וכדאמרינן שבת ע"ג ע"ב דמקלקל פטור אפילו לר"י דס"ל דמשאצ"ל חייב. ועל כן מותר על ידי עו"ג במקום צורך דהוי שבות דשבות, אולם לפי מה שהבאנו לעיל דלשיטת רש"י היכא דהוא סותר ע"מ לבנות שלא במקומו דהוא מקלקל במקום זה ומתקן במקום אחר חייב לר"י, אם כן הכא נמי בזה בכל גווני הוא מלאכה דאורייתא לר"י דהוא בכלל קורע ע"מ לתקן ואפילו ע"י עו"ג יש ליזהר. וכן המ"א בסימן ש"ז סק"כ מצדד לאיסור כדעת ספר הזכרונות ומ"מ נראה דלצורך גדול יש להקל לפתחו ע"י עו"ג ובפרט אם האגרת מונחת בתוך נייר אחר".

ובמשנה ברורה כתב:

"ובאגודה כתוב שיאמר לאינו יהודי איני יכול לקרותו כל זמן שאין פתוח ואם יבין האינו יהודי מעצמו ויפתחנו לית לן בה" (ס"ק מא).

דרך אחרת כתב בביאור הלכה בסי' שיד ליישב למה אין איסור קורע בחותלות של תמרים:

"ואין שייך לאסור מחמת קורע גופא דהוא אסור מדרבנן אפילו בשלא ע"מ לתפור דאין שייך שם זה אלא בקריעת הבגד דשייך בו קורע ע"מ לתפור ולהכי גזרו רבנן אפילו בשלא ע"מ לתפור משא"כ בזה".

פירוש דבריו הוא שמה שאסרו חז"ל מדרבנן קורע המקלקל, היינו דווקא באופן ששייך בו האפשרות שיבוא לתקן, וכמו בקורע בגד דהוי מקלקל אסרוהו שמא יבוא לתפור שתי תפירות, ואפשר שלא חייבים לפרש שהוא גזירה, אלא שלא קבעו חז"ל איסור מדבריהם בזה אלא במקום שיש קריעה שהיא בת תיקון, ושייך שיהיה בה קורע של תיקון, אבל קריעה שהיא במהותה קריעה של קלקול ואין בה צד תיקון כלל לא אסרוה כלל, כחותלות של תמרים, כפסיקת חוטים שתפרו בהם העופות, וכקורע העור שעל פי החבית המובא בתוספתא.

 

 

 


[1]   איסור דאורייתא אפשר שאין כאן, בנידון התוספתא, משום שהוא מקלקל את העור, אבל בסוגיית ביצה שהקריעה היא לתיקון היה מקום לכאורה אף לאיסור דאורייתא של קורע, עיין נשמת אדם (כ"ט, ב), ואפשר משום שאינו על מנת לתפור, אבל איסור דרבנן היה אמור להיות. הדין השני המוזכר בתוספתא שאסור לעשותו זינוק, פירש הבית יוסף:

"ונראה לי דזינוק היינו מרזב והוא מלשון יזנק מן הבשן. וטעמא דאסור משום דהוי כעושה כלי וכמו שיתבאר בסוף סימן זה שאסור ליתן עלה של הדס בנקב במקום מרזב" (סי' שי"ד).

[2] הביאור הלכה בסי' שמ הביא שיטה זו בשם אחד מן האחרונים, ולא הזכיר שמו של הגרש"ז, משום שדחה דבריו מכול וכול, עיין להלן, ונראה שמפני כבודו של הגרש"ז העלים שמו.

[3]   לא ברור לי אם דברים אלו הם סיבה נוספת שלא שייך קורע בנייר של ימיהם משום שהוא מעשבים, ובעשבים אין דין קורע, או שהוא המשך העיקרון שאין קריעה בדבר שלא נתחבר ע"י תפירה ואריגה, ואם כך אינו מובן מה בין נייר של זמניהם לנייר שלנו, הרי גם הוא אינו מחובר.

[4]   גירסת הדפוס: 'קליעה', אבל מתוך כל ההקשר נראה מוכרח לגרוס 'קריעה'. וכן הוא במפרשי הירושלמי.

[5]   נראה לי שאין מחלוקת בין האבחנות, ותרווייהו איתנהו.

[6]   נראה לי שיש חידוש משמעותי בדברי הירושלמי הזה. ביחס לקריעה מתברר שיש קורע רק בדברים רכים אבל דברים קשים, כגון לבד וכיו"ב אין בו קורע אלא חיתוך. ויש לעיין אם באופן זה יש לחייב משום מחתך בכל עניין או שמא בעינן שיעשה כן במידה דווקא. ברור לי שיש לחייב משום מחתך אף בבגד רך אם עושה כן במידה, או בקצוות כדי ליישר וכיו"ב. וראה עוד דיוננו במלאכת מחתך.

[7]   פירשנו הירושלמי ע"פ הכיוון של הפני משה וקרבן העדה, וכפי שנראה לענ"ד. אמנם עיין קצות השלחן להגרא"ח נאה  (ח"ז, סי' קמה  בד"ה אות ד') שכתב ליישב דברי הגרש"ז מלאדי, וביאר דברי הירושלמי בכיוון שונה לגמרי, לעניין חיתוך בכלי וקריעה ביד, ולפי דבריו אין שום  ראיה מן הירושלמי לנידוננו. וראה עוד מש"כ בשביתת השבת להר"י מלצאן בדף יב. בדברי הירושלמי.

[8]   על דין סתירה בחותמות שבקרקע, נעמוד, בע"ה, במלאכת סותר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)