קדושים תהיו

  • הרב משה ליכטנשטיין

מצוות של קדושה

בשיחה הקודמת דנו בפרשת אחרי מות. בפרשה זו, מודגש המקום לטהרה ולחיים, לחוקים ולמצוות. הפרשה הבאה הממשיכה אותה, היא פרשת קדושים. בפרשה זו מצווים בני ישראל על מספר צורות התנהגות, אשר כולן נועדו להנהיג אותנו כעם ה' – כממלכת כוהנים וגוי קדוש, ממלכה אשר מתנהגת בקדושה.

גם ללא ניתוח מעמיק של מושג הקדושה, ניתן להבין בקלות את הקשר של המצוות הראשונות בפרשה לקדושה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם. אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם. וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ. בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה. וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.              (ויקרא יט, א-ח).

במצוות השבת באה לידי ביטוי קדושת הזמן. הימנעות מע"ז קשורה גם היא לקדושה, וכך גם מצוות מורא אב ואם – מייצגי הקב"ה עלי אדמות, עבור הילד בשלבי ההתפתחות המוקדמים שלו.

חיים של קדושה

אולם, בהמשך הפרשה אנו פוגשים מספר דינים, אשר הקשר בינם לבין קדושה אינה ברורה:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם. לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.        (שם ט-יא).

מה מקומם של דינים חברתיים אלו בתוך מארג של מצוות הקדושה? האם האיסור לגנוב נעוץ בהיותנו עם קדוש לה'?

שתי תשובות בדבר. התשובה הראשונה והפשוטה יותר קשורה להבנת ה' כנוכח בחיינו. ההסבר המקובל לפער בין גניבה לגזל מסביר שהגזלן איננו מפחד משום דבר: לא מה', ולא מהאדם. לעומתו, הגנב – צבוע הוא. מתגנב הוא באישון ליל, מתחמק מעין כל – אך שוכח פרט חשוב: "יוצר עין הלא יביט?!" (תהלים צד, ט). עינו של יוצר עין מביטה גם מביטה, בכל עת ובכל שעה.

חיים של קדושה יכולים למנוע צביעות זו. בחיים אלו, היהודי חי מתוך מודעות מלאה לנוכחותו של הקב"ה בעולמו. הוא לא יגיע לגניבה, וגם לא קרוב לכך. הוא עסוק בחי הקדושה, וחוסה תחת כנפיו של הקב"ה.

מקדושה לחסד

תשובה שנייה עולה מהקדמתו של ה'משך חכמה' לפרשתנו:

קדשים תהיו כי קדוש אני ה' א‑להיכם. בתורת כהנים (קדושים פרשתא א, א): לומר, אם מקדישים אתם עצמיכם, מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי. הענין, שהבורא יתברך בעצמותו הוא בלי תכלית ובלי גבול, ואינו צריך לשום שלמות זולתו, והוא שלם קודם היות העולם כמו לאחר היותו. רק מפני שהבורא יתברך רב חסד, האציל עולמות עליונים וגלגלים אין חקר ואין מספר, וכולם מספרים הודו וכבודו, ומשיגים הממציאים הבורא יתעלה. ונקודה אחת שם במשטר הגלגלים, חומר גס ועב, גלגל הארץ, והוא קטן מכל הגלגלים [כאשר שיערו החכמים, עד אשר תכתוש לעפר דק לא יעלה אבק השמימה!] ובה נמצאים לאלפים. ומהם ברא נמצא קטן וחלוש המזג, גבוה קרוב ל - ג אמות, כד מלוא צואה ופיו מלא רוק, והוא הולך שובב בלי ידע הממציאו והמנהיגו והשגתו אינו בטבעו. לכן אין מי שיכריחו, רק הרשות נתונה. והוא כולל ענינים הפכיים רבים, עול וצדק, רע וטוב, שכל ושכלות, מגונה ונאות, עצלות וזריזות, וכיוצא באלה כוחות לאלפים רבים לבלי מספר. סוף דבר הוא כלול מכל הכוחות הטבעיים אשר יש בעולם המציאות, והוא ממש עולם קטן [וכבר האריך בזה המורה, ומקורו מאבות דרבי נתן פרק ל"א באורך]. וכולם נרפים ועמומים, ובידו להפיח בהם רוח אש, ולהתהוות מכל רוח לבלי תכלית, כאשר נמצאו אנשים אשר הרחיבו כוחותם לבלי תכלית זה לרע וזה לטוב - דוגמה, חזקיה ומנשה.                  (משך חכמה ויקרא יט, ב).

ה'משך חכמה' ממשיך ומאריך בתיאור החסד אותו עשה הקב"ה בכך שנטע אותנו על אדמתו. אין אנו כאן בזכות. הקב"ה לא חייב לנו דבר. תפיסה עמוקה ואמתית של עובדה זו, לצד הפנמה שלה, מביאה באופן טבעי לאותה נדיבות המתוארת בפרשה.

אדם המבין שכל עולמו – רכושו, קניינו הרוחני, יכולותיו – כולם מה' הם, לא ירגיש קושי לחלוק אותם עם זולתו. הרי מראש – אין זה שלו. כל שיש לו, נדבה הוא. אך הגיוני הוא להמשיך באותה נדבה הלאה. זאת, במיוחד אם נותן הנדבה עצמו, מבקש שיעביר הלאה את נדבתו.

ואהבת לו כמוך

ישנם מספר פסוקים המופיעים פעמיים בפרשתנו. אחד מהם מופיע בתחילת הפרשה:

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.    (ויקרא יט, טו).

לעומת זאת, בהמשך הפרשה כתוב:

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.

                                                                              (שם לה).

מדוע מופיע אותו ציווי פעמיים? לשם הבנה של פרט זה, עלינו לשוב ולקרוא את שני הפסוקים הקודמים לפסוק השני:

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם.                                                         (שם לג-לד).

מצווה זו מתייחסת לגר. האם מדובר בגר צדק או בגר תושב? למרות המשמעות שיש לשאלה זו מבחינה הלכתית, להבנת המסר של הפסוקים אין זה משנה. עלינו לקבל את הגר באשר הוא, ולהתייחס אליו "כאזרח מכם". האיסור על עשיית עוול במשפט נכון בגר כמו ביהודי, ועל כן מדגישה התורה את האיסור פעם נוספת באופן מיוחד – עבור גר.

מובן שהרבה יותר קל ליצור עוול לגר. הוא אינו בקי – לא בחוקי המדינה, לא בשפתה ולא במנהגיה. אולם, על נושא זה בדיוק באה התורה להזהירנו.

מדינת ישראל קולטת בשנים האחרונות פליטים רבים מארצות שונות – כאריתריאה, סודן ועוד. לגבי אותם פליטים מתעוררות שתי שאלות שונות לחלוטין.

השאלה הראשונה עוסקת באפשרות כניסתם לארץ, ובהתאם – באפשרות הוצאתם מן הארץ חוצה. כאן נראה לומר שיש לגיטימיות מוחלטת לצמצם את אפשרותם להיכנס לארץ. הם יוצרים נזק כלכלי משמעותי, מעלים את אחוזי הפשיעה ואף עלולים להוות איום דמוגרפי. כאן שומה עלינו להיות אחראים לגורלנו כמדינה יהודית, ולנסות לצמצם את הגעתם לשערי ארץ ישראל.

אולם, שאלה אחרת היא היחס לאותם פליטים כל עוד הם נמצאים בארץ. בדיוק על דבר זה באה התורה לצוותנו. עלינו לעשות כל שביכולתנו בכדי לאפשר לאותם פליטים תנאים סוציאליים הוגנים, שירותי רווחה וכד'.

לחותני ז"ל היה עובד ממדינה זרה במשך תקופה ארוכה. עם מות חותני, באתי לסייע בעד העובד לקבל את זכיותיו. ליבי נמלא שמחה וגאווה להיות אזרח של מדינת ישראל, כאשר ראיתי כיצד המערכת בנויה היטב בכדי לתת לו את זכיותיו. אגב, אותו עובד היה זכאי לפנסיה ממדינת ישראל, אלא שבחר לתת עוד כמה שנים לצבא.

עשה תורתך קבע

כל הפעולות המדוברות נובעות מאותה נקודה שורשית בה פתחתנו: חיים של קדושה, לפני ה'. נוכחותו של ה' באותם חיים הם בבחינת "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ג, ז).

כל עוד אנו נמצאים בישיבה, הרי שהעשייה שלנו מוגבלת. במאמרו "לתת לתינוק לבכות" כתב ארי רייך דברים אשר שימחו אותי מאוד, והביאו אותי להסכמה בכל רמ"ח איבריי:

יחד עם קולו של התינוק ניתן לשמוע גם צו מוסרי אחר המגיע מבית מדרשו של רשב"י: 'תורה מה תהא עליה?!' אם נצא לשדה כל פעם שנשמע את קול התינוק, בעצם לא נחזור מהשדה, ובעצם נדון ח"ו את התורה לחיי מדף.         (דף קשר גיליון 1342).

כל עוד אנו נמצאים בתוך בית המדרש, מרוכזים מאמצינו בלימוד התורה. ניתן ורצוי ללוות אותה בהתנדבות, אך עיקר עיסוקנו, עיקר מחשבותינו ורגשותינו – בעיסוקנו בתורה הקדושה. אולם, לאחר מכן – אנו נידונים לחיים שלמים של עשייה, בכל תחום.

קדושים תהיו

אנו קוראים בפרשה על מספר מצוות שהמוקד שלהן הוא בנתינה לחלש. נתינה כזו יכולה להיות בכל מישור: למי שדל בממונו, דל ברוחניות שלו, דל בתורתו או דל במשפחתו. כל הדלים הללו, כל הנזקקים – ראויים למירב המאמצים מצדנו.

לאחר מספר שנים בהם אנו שוקדים על תורתנו, אנו יוצאים החוצה. יכול כל אחד לבחור בתחום בו ירצה – חינוך, עריכת דין, רפואה ומתמטיקה. בכל אלו, מחובתו המוסרית לנתב את יכולותיו וכישוריו לשם סיוע לחברה. רואה החשבון יכול לנסות ולעזור בתכנון המשאבים של ארגוני חסד, הרופא – לעזור לחולים, ועד ועוד. בכל מקצוע ניתן להגיע לשליחות ולנתינה.

אין זו התנדבות, זוהי משימת חיים. במסגרת עול הפרנסה – נמצא ייעודנו על פני האדמה. נתינה זו, שמגיעה ממקום מקצועי ובוגר, תוך לקיחה בחשבון של מירב השיקולים והאפשרויות – היא נתינה משמעותית הרבה יותר מנתינה של מתנדב בישיבה.

אינני מזלזל בנתינה – בכל מסגרת שהיא. אולם, עלינו לדעת לשקוד על אישיותנו, יכולותינו הרגשיות והשכליות, בכדי להביאן ליעילות הגבוהה ביותר, לשם נתינה עתידית.

~*~

 

כל אלו, מביאים לנוכחות מתמידה של ה' בחיי היום יום. נהוג לדבר רבות על קביעת עיתים לתורה בזמן שאחרי הישיבה. באופן דומה, יש חשיבות לקביעת עיתים להתנדבות בזמן הישיבה. מעשה סמלי, הקדשת זמן נקודתית – המשקפת שאיפה פנימית, שוקקת בליבו של לומד התורה הבריא: קדושים תהיו כי קדוש אני. (ויקרא יט, ב).