דילוג לתוכן העיקרי

תזריע | קדושה וטומאה

קובץ טקסט

השיחה נאמרה בליל שבת קדש פרשת תזריע מצורע התשנ"ד. סיכם מתן גלידאי

בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה. (ויקרא י"ב,ד)

מה עניין קדושה אצל טומאה וטהרה? - מבחינה הלכתית דינים אלו מובנים. בימי הטומאה של היולדת דינה כנידה ואילו בימי הטהרה שלה דינה כטבולת יום ארוך - היא טובלת לפניהם אך עד הערב שמש של היום האחרון אסורה באכילת תרומה וקודשים, ובכניסה אל המקדש.

אולם יש להבין זאת מבחינה רעיונית - מה פשר הקישור בין הקדושה והטומאה ביהדות?

קישור זה מופיע גם בסוף פרשת מצורע: והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם. (ט"ו,לא)

כך לאורך ספר ויקרא, באופן כללי, ניתן לראות את שני העולמות - עולם הקדושה (קרבנות וכד') מחד, ועולם הטומאה (יולדת, זבים, מצורע) מאידך.

הגישה היהודית בעניין זה שונה משתי הגישות הנפוצות בעולם - הגישה המאגית והגישה המדעית. הגישה המאגית טוענת שאמנם יש בעולם כוחות קדושה וטומאה אך הם קמאיים ומצויים בטבע. ישנם שדים, רוחות רעות וכד' והם לא נוצרו ע"י אדם אלא נבראו ביחד עם הטבע. לעומתה, סוברת הגישה המדעית, שאין בעולם כוחות קדושה וטומאה כלל - אין חפץ קדוש יותר מחפץ אחר, אין מקום קדוש ממקום אחר ואין טומאה שרויה במתים או בכל דבר אחר. המדע, כמובן, מתכחש לכל המושגים האלה.

היהדות חולקת מצד אחד על המדע, וסוברת שיש בעולם קודש וחול, טומאה וטהרה, ולא זו בלבד אלא שיש גם דרגות שונות של קדושה ודרגות שונות של טומאה. מצד שני חולקת היהדות על הגישה המאגית בכך, שסוברת שכל הקדושה והטומאה מקורם באדם ולא בטבע. את הקדושה יוצר האדם - הוא כותב ס"ת ותפילין, הוא מקדיש בהמות לה' והוא גם מקדש את הזמנים. הרב סולובייצ'יק כותב שבהר סיני, חרף המאורע הנשגב ומלא הקדושה שהתרחש בו, אין היום שום קדושה ואף אין ידוע מיקומו. ואילו המקום המקודש ליהדות הוא דווקא הר המוריה שנתקדש ע"י האדם - בו ניסה האדם להתקרב לקב"ה ולא להיפך. כך הם הדברים גם לגבי הטומאה - דברים הנמצאים בטבע והאדם לא נגע בהם אינם מקבלים טומאה - חיות, צמחים, חומרי גלם. מקבלים טומאה רק האדם ואביזריו - כלים, מאכלים ומשקים שנועדו לצורכו. יתירה מזו, גוי אינו מקבל טומאה - מי שאינו בעולם של קדושה אינו יכול לקבל טומאה. גם הטהרה מתבצעת ע"י חזרה לטבע - אדם טובל במעיין או במקוה שמימיו לא שאובים, כלי חרס נשבר וחוזר להיות חומר גלם וכו'.

הרמב"ם כותב בהלכות טומאת אוכלין (פרק ט"ז הלכה ט):

כשם שמותר לאכול חולין טמאים ולשתותן כך מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ויש לו לטמא את החולין המתוקנין לכתחלה וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהתטמא בהן שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת הנזיר מהתטמא במת מכלל שכל העם מותרין ושאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטמא מת.

ושם בהלכה ח': כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות אינו אלא לעניין מקדש וקודשיו ותרומות ומעשר שני בלבד.

הטומאה יוצרת בעיה רק בעולם הקדושה. "חייב אדם לטהר את עצמו ברגל" (ר"ה טז:). הרמב"ם (שם הלכה י') מנמק הלכה זאת בכך שברגל נכנסים למקדש ואוכלים קודשים. אך יש המנמקים זאת בעצם העובדה שרגל הוא זמן של קדושה ואדם אינו רשאי להיות טמא בזמן זה. מהפסוק בתחילת פרשתנו "בכל קדש לא תגע" משמע בפשטות שהבעיה נובעת מכך שהכנסת טומאה למקדש תפגע במקדש. אולם בסוף הפרשה נאמר "והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" - בני ישראל צריכים להיזהר מהכנסת טומאה למקדש כדי לא למות - הכנסת הטומאה לעולם הקדושה תגרום לפגיעה בנו.

רעיון זה מורחב בפרשת קרח: ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גווענו אבדנו כולנו אבדנו. כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות - האם תמנו לגווע? (במדבר י"ז, כז-כח)

שם אמנם מדובר על האיסור לזר להיכנס למקדש אך הרעיון דומה - השמירה על המקדש תובעת אחריות כבדה ועם ישראל מפחד מזה.

לאומות העולם ישנם חיים "אפרוריים" - אין להם עולם של קדושה, יש להם פחות מצוות וגם טומאה לא נוהגת בהם. ליהודים ניתנה אפשרות להגיע לרמות גבוהות של קדושה, יש להם הרבה יותר מצוות ורמת הערכים שלהם גבוהה יותר, אך הקב"ה לא נתן להם את כל זה "בחינם" - המעלה שלהם תובעת מהם גם אחריות גדולה וצורך להיזהר מאד לא לפגוע בקדושה שניתנה להם. כל דבר שעם ישראל יוצק בו קדושה חייב הוא להיזהר שלא לפגוע בטומאה. זהו פשר הקישור בין טומאה לקדושה שאותו אנו רואים לאורך ספר ויקרא.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)