פת הבאה בכיסנין | 1

א. פתיחה

אנחנו מפנים את מבטנו ללימוד המעמד ההלכתי של פת הבאה בכיסנין, במסגרת ליבון ברכת בורא מיני מזונות ויחסה לברכת המוציא. ואכן, שאלה זו נדונה במסגרת סוגיות הבבלי העוסקות בברכה לפני אכילת פת הבאה בכיסנין. ברם, נעיר בפתח הדברים שהסוגיות העוסקות בפת הבאה בכיסנין נוגעות בשאלות נוספות אודות מקומו של פת הבאה בכיסנין במסגרת הסעודה, ואנו נעסוק במכלול של הנושאים הנדונים.

נפתח בהגדרת המונח "פת הבאה בכיסנין", המכיל בתוכו שני ביטויים – פת וכיסנין. עצם השם הכפול הכולל בתוכו שני מונחים, מספק את הרקע הבסיסי להבנת השאלה המתעוררת באשר למקומה במסגרת הסעודה. מחד גיסא, המילה "פת" מלמדת על כך שמדובר בלחם. מאידך גיסא, המילה "כיסנין" מלמדת על כך שלא מדובר בפת רגילה המהווה את מרכז הסעודה אלא פת שמקומה בסעודה דומה לזה של כיסנין. מילה זו היא מילה ארמית, וניתן לעמוד על טיבה מתוך ספרות הגאונים ומהמילונים, כפי שסיכם עבורנו ר"ש ליברמן:

ואשר למהות הכיסנין נתבאר בהוספה שבהלכות גדולת דפוס ברלין עמ' 54: פירוש כיסאני, לוקחין חיטין ופולין ומבשלין אותם ונקראין כיסאני. ורב האי השיב וששאלת פת הבאה בכיסנין מהו. מביאין פירות ופת נקיה ונותנין בה שמן ודבש ואיגוזין וכו', ובמלונו הסורי של פיין סמית (עמ' 1787 ד"ה כסנא) מתאר את הכיסנין: פירות יבשים, שקדים, אגוזים, צמוקים וכו'. ובר עלי (הוא במלונו של בן יהודה ד"ה כסן, עמ' 2466 סוף הערה 3) מתאר אותן: חטה קלויה ומיני פירות ותבלים יבשים. ומכתובות י"ז, ב אנו למדים שתרגמו את המלה קליות שבמשנה (פ"ב מ"א): כיסני... וכן משתמש בהלכות גדולות בכיסני במקום קליות... ומכל הנ"ל ברור שאכלו בקינוח סעודה פירות האדמה ופירות האילן, ובמקומות אחרים גם קליות

תוספתא כפשוטה ברכות עמ' 58

הכיסנין נאכלים בקינוח סעודה, שעה שהאוכל כבר שבע מהסעודה עצמה, ומטרת אכילתם שונה מזו של הסעודה עצמה. בשימוש במטבעות לשון השאולות מספר יראים נתנסח שבעוד שמטרת הסעודה היא "שביעת הכרס", הרי שמטרת אכילת הכיסנין היא "שביעת הגרון".[1] אכילתם עונה על הצורך האנושי ליהנות מאכילת דברים מתוקים, וכמה אופייני שעיקר הכיסנין הם פירות, והרי אכילת פירות העץ מתוארת בבראשית ג' כאכילת תאוה.[2]

דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל על ידי ר"ש ליברמן נכתבו במסגרת פירושו למונח "פת הבאה בכיסנין" בפירושו לבבלי ברכות מ', ב:[3]

וששאלתם פת הבאה בכיסנין מהו?

מביאין פירות ופת נקייה ונותנין בה שמן ודבש ואיגוזין ושומשומין ולשין אותן בכרכם ואופין אותן בתנור ועושין מהם כמה מינין דמות צפרים ודמות אילנות וכמה מינין לאחר שגומרין סעודה ומברכין ברכת המזון מביאין אותן עם כיסנין ומברך עליהן בורא מיני מזונות.

פירוש רב האי ברכות מ', ב, מתוך קטע גניזה בתוך: תשובות הגאונים אסף ,תרפ"ט עמ' 181

ככל הנראה, רש"י נשען על דברים אלו של רב האי כאשר פירש בדומה לו:

פת הבאה בכסנין - לאחר אכילה וברכת המזון היו רגילים להביא כיסנין, והן קליות, לפי שיפין ללב כדאמרינן בעלמא (עירובין כ"ט ב) הני כיסני דמעלו לליבא, ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין אובליאי"ש (עוגות, מטעמים) שלנו, ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט,

רש"י מסכת ברכות מ"א, ב

רב האי ורש"י מתארים מין מאפה הדומה לעוגה – פת שמילאו אותה במיני פירות יבשים ואפו אותה תוך עיצוב הבצק בצורות שונות. תיאור זה דומה למיני מאפה הנהוגים גם כיום, דוגמת שטרודל, רוגלך וכדומה. רש"י מוסיף שני דברים שלא מצויים בדברי רב האי, ואשר מאפיינים את אכילת פת הבאה בכיסנין לעומת אכילת פת בסעודה: מטרת אכילתם היא "לפי שיפין ללב" והכמות הנאכלת היא מועטת.

לסיכום, הדברים הנ"ל פורסים בפנינו את הרקע הנדרש להבנת הבעייתיות של מקום פת הבאה בכיסנין בסעודה – מדובר בפת הנאכלת שלא על מנת לשבוע מאכילתה.

פת הבאה בכיסנין מופיעה פעם אחת בלבד בכל ספרות התנאים:

ר' מונא או' משם ר' יהודה פת הבאה בכיסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה

תוספתא ברכות ה', יב

הלכה זו נשנתה במסגרת חטיבה ספרותית העוסקת במנהגי סעודה שונים, בהם גם מנהגי סעודה בשלבים המסיימים את הסעודה, דוגמת מים אחרונים. ההלכה הקודמת לה עוסקת במתיקה המובאת בתוך המזון, והיא קובעת הלכה שפירות אלו נפטרים בברכת המזון שתיאמר לאחר אכילתם:[4]

באת להם מתיקה בתוך המזון מברך על המזון ופוטר את המתיקה

תוספתא ברכות ה', יא

על אף שפירות אלו הובאו בתוך המזון, התעוררה שאלה באשר להכללתם בתוך הסעודה, היות וכפי שהסברנו לעיל, אכילתם לא נועדה להשביע את הכרס אלא את הגרון. תורף הלכה זו הוא שהמתיקה הבאה בתוך המזון נחשבת כחלק מהסעודה ולכן ברכת המזון הנאמרת על הסעודה מתייחסת גם אליה. כהמשך להלכה זו, התוספתא עוסקת בזיקת פת הבאה בכיסנין למסגרת הסעודה. בניגוד למתיקה שהובאה בתוך המזון, בהלכה יב התוספתא עוסקת בפת הבאה בכיסנין שהובאה לאחר המזון. כאן נקבעה ההלכה שפת זו אינה חלק מהסעודה, ולפיכך היא טעונה ברכה לפניה ולאחריה. ניטיב להבין הלכות אלו, מתוך הבנת מבנה הסעודה בזמן חז"ל כפי שעולה ממשנה ברכות פרק ו':

ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון

ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון

 ...

בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו

לאחר המזון אחד מברך לכולם...

משנה ברכות ו', ה-ו

ממשניות אלו אנו למדים שבזמן חז"ל היו לסעודה שלושה חלקים – "לפני המזון", "בתוך המזון" ו"לאחר המזון".[5] על רקע זה, נבין את דיון המשנה והתוספתא האם ברכה שנאמרה על חלק אחד של הסעודה חלה על אכילה או שתיה בחלק אחר של הסעודה, וכן נבין את הדיון בשאלה מי משתייך לכל חלק של הסעודה. צירוף שתי ההלכות הנ"ל בתוספתא מעלה שהעיקרון המנחה של התוספתא הוא שדברי מתיקה יכולים להצטרף לסעודה במידה והם מובאים בתוך המזון ולא לאחריו.

באשר לזהות "לאחר המזון", ר"ש ליברמן מפרש:

מסתימת לשון התוספתא מוכח שעדיין לא ברך ברכת המזון, שאם לא כן פשיטא שצריכה ברכה לפניה וכו', שהרי כאן לא באנו ללמד שהברכה היא ברכת המוציא

תוספתא כפשוטה ברכות עמ' 80

מפירוש זה לדברי התוספתא עולה שנושא הדיון בהלכה זו הוא הכללתו של אכילת פת הבאה בכיסנין, הנאכל כקינוח סעודה, במסגרת ברכות הסעודה. הלכתו של רבי יהודה קבעה שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו משום שהוא איננו נחשב חלק מהסעודה. ברם, רבי יהודה לא עסק כלל בשאלה אודות זהותה וטיבה של הברכה לפני אכילת פת הבאה בכיסנין, האם היא ברכת המוציא או ברכת בורא מיני מזונות. כלומר, בירור היחס שבין ברכת בורא מיני מזונות כברכה על דגן ויחסה לברכת המוציא, לא נדונה בהלכה זו בתוספתא. אין להתפלא על העדר דיון זה, לאור לימודנו בשיעור 25, שברכת בורא מיני מזונות בתוספתא מובאת כברכה על מזון במסגרת חטיבת "ברכות המינים", ולא כברכה מיוחדת על דגן. היות וכך, אין צורך לברר את היחס בין הברכות. שאלה זו תעלה רק במסגרת סוגיות הבבלי, שם ברכת בורא מיני מזונות מתוארת כברכה על דגן, וממילא נוצר הצורך לבירור היחס בינה לבין ברכת המוציא.

תמונה דומה באשר לנושא הדיון אודות מעמד פת הבאה בכיסנין עולה גם בסוגיות התלמוד הירושלמי ברכות ו', ה. הסוגיה פותחת במימרה בשם רבי חייא הדומה לדברי רבי יהודה שהובאו לעיל מהתוספתא:

ר' חלבו רב הונא רב בשם ר' חייא רובא: פת הבאה כיסנין אחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה.

אמ' ר' אמי: ר' יוחנן פליג.

אמ' ר' מנא לר' חזקיה: במה הוא פליג, בשאכל מאותו המין[6] באמצע המזון?

אמ' ליה: אפי' לא אכל מאותו המין באמצע המזון.

אתא ר' חגי בשם ר' זעירא: אפי' לא אכל מאותו המין באמצע המזון. 

ירושלמי ברכות ו', ה, מהדורת אקדמיה עמ' 53 שו' 15-10

אף כאן, בדומה לתוספתא, נושא הדיון הוא האם לברך על פת הבאה בכיסנין לפניה ולאחריה. לכן, מסתבר שאף בסוגית הירושלמי, נושא הדיון אינו מטבע הברכה על פת הבאה בכיסנין, אלא האם הוא כלול בברכות הסעודה.[7] כך גם עולה מהדיון בין ר' מנא ור' חזקיה, האם ר' יוחנן חולק על דינו של רבי חייא רק במקרה בו אכל מאותו המין בתוך המזון. דיון זה אפשרי רק במידה והביטוי "לאחר המזון" פירושו לפני ברכת המזון. ההוא אמינא של ר' מנא היתה שלדעת ר' יוחנן, אכילת פת הבאה בכיסנין לאחר המזון יכולה להיכלל בסעודה, במידה והיא מהווה אכילת המשך לאכילת פת הבאה בכיסנין שכבר נאכלה קודם לכן בתוך המזון. ר' חזקיה ור' זעירא חלקו על הגבלה זו, ולדעתם כל אכילת פת הבאה בכיסנין לאחר המזון נכללת בסעודה, ולכן אין לברך לפניה ולאחריה. ברם, אין שום מקום לדיון זה על אכילת פת הבאה בכיסנין לאחר ברכת המזון, שכן ברור שיש לברך לפניה בכל מקרה, בין אם אכל מאותו המין בתוך המזון ובין אם לא אכל.[8]

אף מהמשך סוגית הירושלמי עולה שנושא הסוגיה הוא הכללת הפת במסגרת הסעודה ולא דיון במטבע הברכה. שכן הסוגיה ממשיכה לדון, לכל אורכה, האם מברכים לפניה ולאחריה:

ר' חנינא בר סיסיי הון אילין דנשייא משלחין ליה ניקלווסין והוה שבק לון בתר מזוניה ומברך עליהן תחילה וסוף [פני משה - ניקלווסין הוא דבר חשיבות... וכששלחו לו מבית הנשיא אלו הדברים שהן כפת הבאה בכיסנין והביאו לו בתוך הסעודה הניח אותן לאחר סעודתו כדי לברך לפניהן ולאחריהן]

רב חונה אכל תמרין עם פיסתיה [פני משה – אכל תמרים עם חתיכה לחם שלו שלא יצטרך לברך על התמרים]

אמ' ליה רב חייא בר אשי: פליג את על רבך, שובקין בתר מזונך ואת מברך עליהן תחילה וסוף? [רב חייא בר אשי סבר שהוא אכל את התמרים יחד עם הפת ב'תוך המזון', כדי שלא להיכנס לספק ברכות, ולכן העיר לו שהוא חולק על רבו, שכן לדעת ר' חייא מברך עליהם תחילה וסוף. מ"ל]

אמ' ליה: אינין אנין עיקר נגיסתי [רב חונה הסביר שהוא אכל את התמרים עם הפת כעיקר הסעודה, כי כך נוהגו, ולא משום מערכת שיקולים הלכתית שנועדה להימנע מספק ברכות. מ"ל]

ירושלמי ברכות ו', ה, מהדורת אקדמיה עמ' 53 שו' 19-15

הירושלמי מסיים את הסוגיה בהבאת מקרה בו נפסק נגד הברייתא של ר' יהודה שצוטטה לעיל מהתוספתא:

ר' יונה ור' יוסי סלקון למישתיתיה דר' חנינא ענתנייה אפיק קומיהון פת הבאה כיסנין לאחר המזון. אמרין: נישבוק אולפנה וניתי לן למתניתה, דתני: ר' מנא אמ' משום ר' יודה שאמ' משום ר' יוסי הגלילי פת הבאה כיסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה.

אמרי. מכיון דהן יחידיי ורבנן פליגין עלוי נעביד כרבנן

  ירושלמי ברכות ו', ה, מהדורת אקדמיה עמ' 53 שו' 24-19

סיכומו של דבר, מקורות א"י דנים בשאלה האם פת הבאה בכיסנין, הנאכלת לאחר המזון קודם ברכת המזון, משתייכת למסגרת הסעודה ונפטרת בברכותיה, או האם יש לברך עליה תחילה וסוף. ברם, אין כל דיון במקורות א"י על מטבע הברכה על פת הבאה בכיסנין.

בדומה למקורות א"י, אף סוגית הבבלי בברכות דף מא, ב, שבמסגרתה יש דיון על פת הבאה בכיסנין, פותחת בשאלה אודות זיקת אכילת דברי מתיקה למסגרת הסעודה:

איתמר: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה;

אמר רב הונא: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם.

וכן אמר רב נחמן: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם;

ורב ששת אמר: טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד.

ברכות מא, ב

הסוגיה מביאה מחלוקת אמוראים באשר לברכה על אכילת תאנים וענבים בתוך הסעודה. כפי שרש"י מסביר, הסוגיה דנה בהבאת תאנים וענבים שלא על מנת ללפת בהם את הפת אלא למתק את פיו.[9] לדעת רב הונא ורב נחמן יש לברך לפניהם היות ואינם חלק מהסעודה. ברם, ברכת המזון על הסעודה שתיאמר אחרי אכילתם תפטור אף אותם, ולכן לדעת רב הונא ורב נחמן "טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם".

רב ששת חולק עליהם, ולדעתו הם טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם  היות והם אינם חלק מהסעודה, לכן אף ברכת המזון על הסעודה לא חלה על אכילות שנאכלו שלא במסגרתה. רב ששת מציין לסימטריה הקיימת בין ברכה לפניה ולאחריה, ומנסח את הדברים באמצעות הכלל: "אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה". כלל זה מניח שמערך ברכה לפניה ולאחריה מהווים מערכת אחידה וסימטרית.[10] רב ששת מציין ליוצא מן הכלל אחד:

שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד.

שם

ראשונים נחלקו באשר להסבר הדין המיוחד של פת הבאה בכיסנין, הטעון ברכה לפניו אך לא לאחריו. לדעת רש"י, על אף שהסוגיה עד כה עסקה באכילת פירות בתוך הסעודה, באשר לפת הבאה בכיסנין מדובר במקרה בו הם נאכלו לאחר ברכת המזון. היות וכן, לאוקימתא זו, דברי רב ששת על פת הבאה בכיסנין מנתקים אותה כליל ממסגרת הדיון הקודמת, הדנה בשאלה מי משתייך לסעודה. במימרת רב ששת נפתחת חזית חדשה הדנה במעמדו ההלכתי של פת הבאה בכיסנין, הנאכל בפני עצמו ללא כל זיקה למסגרת של סעודה. רב ששת קובע שעל פת הבאה בכיסנין יש לברך רק לפניה אך לא לאחריה. אפשרות מעין זו לא עלתה במקורות שעיינו בהם עד כה. הן התוספתא והן סוגית הירושלמי דנות בחובה לברך לפניה ולאחריה. בהסבר הלכה זו, רש"י מציע להתבסס על מודל הקיים בסוגית ברכות לז, א:

לאחר אכילה וברכת המזון היו רגילים להביא כיסנין, והן קליות, לפי שיפין ללב כדאמרינן בעלמא (עירובין כ"ט ב) הני כיסני דמעלו לליבא, ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין אובליאי"ש (עוגות, מטעמים) שלנו, ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט, ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט - לא הטעינוה ברכה מעין שלש, מידי דהוה אפת אורז ודוחן, דאמרינן בפרקין (ברכות, ל"ז ע"ב) בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום

רש"י מציע להשוות את דין פת הבאה בכיסנין לדינם של פת אורז ודוחן. מהסוגיה בברכות לז, א, עולה שעל פת אורז ודוחן מברכים לפני אכילתו בורא מיני מזונות ולאחר אכילתו "ולא כלום".[11] רש"י מציע לפרש שרב ששת דימה את פת הבאה בכיסנין לפת אורז ודוחן ולכן קבע שאינה טעונה ברכה לאחריה. בהסבר הדבר רש"י מדגיש שפת הבאה בכיסנין אינה פת קלאסית ואינה נאכלת לשובע אלא מאכלה מועט – "ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט - לא הטעינוה ברכה מעין שלש, מידי דהוה אפת אורז ודוחן". לאמתו של דבר, השוואה זו אינה פשוטה כל עיקר, שכן מעמד פת הבאה בכיסנין נראה הפוך מזה של פת דוחן ואורז. פת דוחן ואורז נאכלים כמזון בכדי להשביע, אולם היות והם אינם דגן לא מברכים אחרי אכילתם ברכה אחת מעין שלש. בפת הבאה בכיסנין המצב הוא הפוך – מדובר בדגן שנאכל שלא במטרה להשביע. נראה, שלכן רש"י הדגיש שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים, ובכך פת הבאה בכיסנין אינה מקרה רגיל של מאפה דגן אלא נכנסת בקטגוריה ההלכתית של "כל שיש בו מחמשת מיני דגן".[12] היות והיא לא מוגדרת כדגן באופן מלא, הופקעה ממנה ברכה אחת מעין שלש, בדומה לפת דוחן ואורז. נוסיף, שהיות ורש"י מדמה את פת הבאה בכיסנין לפת דוחן ואורז, מסתבר שאחרי אכילתה יש לברך "בורא נפשות", בדומה לפת אורז ודוחן.[13]

בעלי התוספות חלקו על דברי רש"י, תוך שהם טוענים כנגדו את הכלל של רבי חנינא:

אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי חנינא: כל שהוא מחמשת המינין - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.

בבלי ברכות מד, א

לדעתם יש סימטריה גמורה בין ברכת בורא מיני מזונות לבין ברכה אחת מעין שלש, ולכן הם מפרשים את דברי רב ששת:

דמיירי בתוך הסעודה קודם בהמ"ז דמיירי בה וה"ק חוץ מן הפת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה קודם ברהמ"ז דאין טעון ברכה לאחריו דפטר ליה בהמ"ז אפי' לרב ששת משום דהוי דבר מועט אבל בלא סעודה אף לאחריו צריך לברך מעין ג' ברכות

תוספות מסכת ברכות דף מא עמוד ב

להסבר התוספות, מדובר בפת הבאה בכיסנין הנאכלת קודם ברכת המזון, והיא לא טעונה ברכה לאחריה משום שהיא נפטרת בברכת המזון. אף על פי כן, יש לברך לפני אכילתה, משום שאינה חלק מהסעודה. בקביעה זו, התוספות העניקו מעמד ביניים לפת הבאה בכיסנין, מעמד שלא זכו לו תאנים וענבים הנאכלים במסגרת הסעודה. ביחס לאלו, משנקבעה ההלכה שהם אינם חלק מהסעודה, הרי שיש לברך לפניהם ולאחריהם. מה שאין כן פת הבאה בכיסנין, שיש לברך לפני אכילתה כי היא לא חלק מהסעודה אך היא עדיין נפטרת בברכת המזון. בטעם הדבר נראה להציע שהיא באמת לא חלק מהסעודה ולכן אף היא זוקקת לעצמה ברכה אחרונה מעיקר הדין. אלא היות והברכה שיש לברך אחר אכילתה היא ברכה אחת מעין שלש, הרי שברכת המזון פוטרת את אמירת ברכה זו, אף שהיא נאמרת כלפי הסעודה שנאכלה.

לסיכום שיטות הראשונים בהסבר סוגיה זו – לדעת רש"י פת הבאה בכיסנין דומה לפת דוחן ואורז שברכתה היא בורא מיני מזונות ובורא נפשות, ולכך התייחס רב ששת בדבריו. לשיטת התוספות יש לפת הבאה בכיסנין מעמד בינים. היא לא חלק מהסעודה, אך היא נפטרת בברכת המזון הנאמרת על הסעודה, ולכך התייחס רב ששת בדבריו. פת הבאה בכיסנין הנאכלת בפני עצמה דומה ל"מעשה קדירה" ומברכים עליה בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש.

עקבנו בשיעור זה אחרי הדילמה של סוגיות התלמודים האם פת הבאה בכיסנין מצטרפת לסעודה שבמסגרתה היא נאכלת. בדברי רש"י ראינו שיטה הרואה בדברי רב ששת קביעה החורגת מעבר לשאלה זו – קביעה המציינת למעמדה כמעין פת אורז ודוחן.

בשיעור הבא נעיין בסוגיה נוספת לגביה דנו גאונים וראשונים האם היא עוסקת בפת הבאה בכיסנין, וממנה נסתעף לדיון אודות הברכה לפני אכילת פת הבאה בכיסנין בפני עצמה.