דילוג לתוכן העיקרי
ברכות הנהנין -
שיעור 31

פתיחה לסדרת המשך על 'ברכות הנהנין'

קובץ טקסט
א. פתיחה
סדרת השיעורים הנוכחית על "ברכות הנהנין" הינה סדרת המשך לסדרה קודמת בנושא זה בשנת תשע"ב. במסגרת אותה סדרה ליבנו נושאים מרכזיים מתחום "ברכות הנהנין". היות ו"ברכות הנהנין" הינו  תחום למדני רחב היקף, עדיין נותרה לנו בקעה רחבה להמשיך ולגדור בה בשנה נוספת של לימוד משותף. למרות שהסדרה הנוכחית הינה סדרת המשך, כל דכפין מוזמן ויכול להצטרף אל מעגל הלומדים, ואני אשתדל שהסדרה הנוכחית תובן גם על ידי מצטרפים חדשים.
לתועלת כל מנויי הסדרה, וותיקים וחדשים, אני מסכם בשיעור זה את תמצית הרעיונות המרכזיים של סדרת השיעורים בשנת תשע"ב. סיכום זה יהווה חזרה עבור הוותיקים, ומבוא ושער כניסה לסדרה עבור המצטרפים החדשים.

ב. מערכות הברכה בספרות התנאים

שם הסדרה שלנו כולל את הביטוי השגור בפינו לברכות לפני אכילה – "ברכות הנהנין". ביטוי רחב זה כולל תחת קורת גג מושגית אחת את כל הברכות שאנחנו מברכים לפני אכילה. יסוד מרכזי עליו מושתתים שיעורי הסדרה הוא הפנמת הנתון הפשוט העולה מבדיקה באמצעות מנוע חיפוש ממחושב במאגר פרויקט השו"ת, שהמונח הכולל "ברכות הנהנין" לא מופיע כלל בספרות חז"ל או בספרות הגאונים, אלא מופיע לראשונה בספרות הראשונים. בספרות חז"ל נראה שלא התקיימה מערכת אחת של ברכות אלא התקיימו מספר מערכות ברכה, הנבדלות האחת מרעותה במספר נושאים מהותיים. במשנה ברכות פרק ו' ניתן לזהות שתי מערכות ברכה: מערך "ברכות הפירות" המנוסח במטבע ברכה של "בורא פרי ה-X" ומערך "ברכות הסעודה" הכולל ברכות על לחם ויין.[1] מתוך המשנה עצמה עולה שהמאפיין העיקרי של סעודה הוא תכונת הריבוי. המשנה מתארת סעודה כאכילה משותפת של מספר מאכלים שונים על ידי מספר אנשים יחדיו כאשר בריח התיכון של הסעודה הוא לחם ויין. אכילות אלו נבדלות גם בחוויית האכילה - האוכל פרי נהנה מהגיוון והשפע בעולמו של הקב"ה בעוד שחוויית אכילת סעודה היא חווית השובע. שוני בולט נוסף הוא שבעוד שפירות רבים נאכלים חיים כפי שהם גדלים בטבע, הרי שעיקר הסעודה הוא מאכלים מעובדים – לחם ויין. הבדלים אלו מחייבים התייחסות דתית שונה לכל אכילה, ומכאן מערכות ברכה שונות הנבדלות זו מזו במצען הרעיוני ובתודעה דתית אותה הם יוצרים.
ניתן לעמוד על ביטויים שונים למערכות הברכה השונות בספרות חז"ל:
  1. המקור לחיוב לברך – בספרות התנאים יש מספר דרשות המהוות מקור לחובה לברך לפני אכילה. ניתוח הדרשות מעלה כי ריבוי הדרשות השונות הוא משום שהן מהוות מקור לחובת הברכה של מערכות ברכה שונות. החובה לברך לפני אכילת סעודה נלמד במכילתא מקל וחומר מברכת המזון – "כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן". היות וברכת המזון הינה על לחם בלבד, ממילא ברור שדרשה זו יכולה ללמד רק על החובה לברך לפני אכילת לחם. משמעות הדרשה היא שיש מצע רעיוני משותף לברכת המזון ולברכת המוציא, וניתן לכנות את ברכת המוציא בשם "ברכת המזון לפניה". ניתן לעמוד על המצע הרעיוני של ברכת המזון מעיון בדברים ח', שם עולה שחובת הברכה נועדה להזכיר לאדם המוציא את לחמו מן הארץ את ה' הנותן לו את הכח לעשות חיל. סכנה זו של שכחת ה' מתעוררת במיוחד מתוך תחושת שובע, ולכן היא מיוחדת לאכילת סעודה. מכוח הקל וחומר, נכון לומר שזהו המצע הרעיוני של ברכת הלחם.
לעומת זאת, המקור לחובה לברך את "ברכות הפירות" מבוסס על דרשת הספרא הלומדת את החובה לברך מלשון הכתוב בנטע רבעי "קודש הילולים", ועיקרה בשורה דתית של מושג אכילה לפני ה' תוך שיר והלל לקב"ה. בצד אלו, יש את דרשת התוספתא הקובעת: "לא יטעום אדם כלום עד שיברך שנ' לה' הארץ ומלואה, הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל עד שיתירו לו כל המצות". דרשה זו מדגישה את ממד ה"מתיר" הקיים בברכות לפני אכילה, המחייב את האדם לברך את קונו קודם שייהנה מעולמו.[2]
  1. השוני במצע הרעיוני של מערכות הברכה עולה  גם מהתבוננות בזיקת מטבע הברכה של מערכות הברכה ללשון מקרא. מטבע הברכה של "ברכות הפירות" מושתת על בראשית א', כח-כט והוא קושר את תודעת המברך לאכילה הקמאית שניתנה לאדם ישירות מידו של הבורא. לעומת זאת, מטבע הברכה של ברכת הלחם מושתת על תהלים ק"ד, יד. רעיון מרכזי של המזמור הוא ציון ההבדל בין אכילת בעלי החיים האוכלים חציר ושותים מים לעומת בני האדם האוכלים אוכל מעובד – לחם ויין. דווקא משום כך, המזמור מתאר את בעלי החיים כחיים בתודעת תלות בקב"ה ("הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵקֵל אָכְלָם") בעוד שבני האדם המצליחים להפיק את מזונם נעדרים תודעה דתית טבעית. מכאן הקריאה של המזמור לאדם לברך את הבורא על המזון שהוא מעבד ומכין, תוך הדגשה שהיכולת האנושית להפיק מזון יכולה להעצים את התודעה הדתית שלו. בעוד שבעלי החיים יודעים רק לבקש את מזונם, בני האדם יכולים וחייבים לברך את הבורא – "בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה'"!
נשלים את שרטוט מערכות הברכה התנאיות בכך שנזכיר שבצד מערכות הברכה הנ"ל במשנה ברכות פרק ו', ישנה בתוספתא ברכות ד', ד-ז מערך ברכות תנאי אלטרנטיבי בעל מטבע ברכה שונה של "בורא מיני X", אשר נראה שמברכים אותו במקרים שלשיטת המשנה מברכים "בורא פרי X". ההבדל המהותי בין מערכת זו של "ברכות המינים" לבין מערך "ברכות הפירות" הוא שבעוד שהמשנה קובעת שמטבע הברכה נקבע לפי בית הגידול של הפרי, התוספתא קובעת שיש להתאים את מטבע הברכה ל"מין" של המאכל הנאכל. זהויות שונות של "מינים" שונים נקבעים על ידי תהליכי עיבוד שונים, ובכך התוספתא מקרבת בין מערך "ברכות המינים" לבין מערך "ברכות הסעודה" על לחם ויין שאף הן נוצרות על ידי תהליכי עיבוד.

ג. מערכות הברכה בתלמודים

מכאן נעבור לסיכום קצר של יסודות המצויים בסוגיות התלמודים. באשר לפער בין מערכות הברכות במשנה ובתוספתא, כבר העיר הרמב"ן על כך שמפשטות הסוגיות עולה שהתלמודים נחלקו איזו מערכת ברכות לאמץ. בעוד שבסוגיות התלמוד הבבלי עולה בבירור שהוא מאמץ את מערך הברכות של המשנה, בסוגיות התלמוד הירושלמי יש שימוש ברור במטבע של "ברכות המינים". למשל, התלמוד הבבלי מתאר בברכות מד, ב את רבי מברך על בשר "שהכל נהיה בדברו", ואילו התלמוד הירושלמי מתאר את רבי מברך לפני אכילת בשר "בורא מיני נפשות".[3]
בנוסף, ניתן לעמוד על כך שהתלמודים מבחינים הבחנה ברורה בין מערך ברכות על פירות/ מינים לבין מערך ברכות הסעודה. השוני בין מערכות הברכה ניכר בכך שיש נושאים מסוימים הנדונים רק במסגרת סוגיות העוסקות ב"ברכות הפירות" בעוד שנושאים אחרים המיוחדים לברכת הלחם נדונים רק בסוגיות של ברכת הפת ולא בסוגיות של "ברכות הפירות". נציין במיוחד נושא שכבר נזכר לעיל – השפעת תהליכי עיבוד על מטבע הברכה. ישנן כמה סוגיות בפרק "כיצד מברכין" (סוגית קמחא דחיטי, סוגית דובשא דתמרי, סוגית טרימא וסוגית שלקות) שלדעת כמה ראשונים עוסקות בשאלה האם ניתן לברך את "ברכות הפירות" רק על פירות במצבן הגולמי כפי שהם גדלים בטבע או האם ניתן לברך את "ברכות הפירות" על פירות שנתבשלו, נטחנו או נתרסקו. סוגיות אלו נתלבנו בסדרה של שנה שעברה, תוך עיסוק ביישום למציאות של תעשיית המזון המודרנית, דוגמת דיון הפוסקים על הברכה על שוקולד. נעיר, שהדיון על השפעת תהליכי עיבוד על מטבע הברכה נעדר כליל מסוגיות "ברכות הסעודה", וזאת מסיבה פשוטה. התלמוד הבבלי ברכות לז, א מביא ברייתא בה נקבע שהכוסס את החיטה מברך עליה בורא פרי האדמה. בלשון אחרת, דגן שלא עבר תהליכי עיבוד משתייך למערך "ברכות הפירות". כל התחום של "ברכות הסעודה" הן ביחס ללחם והן ביחס ליין מתחיל רק בעקבות תהליכי עיבוד מורכבים, כפי שנתבאר לעיל. נתון זה מציין באופן ברור את הקו המבחין בין מערכות הברכה – מערכת "ברכות הפירות" הינה מערכת ברכה על אכילת פירות חיים ישירות מידו של מקום, ומערכת "ברכות הסעודה" הינה מערכת ברכת על הסעודה האנושית המכילה מזון מעובד.

ד. ברכת הדגן והלחם

בצד זה ניתן לעמוד במספר סוגיות בשני התלמודים על שילוב של מטבע ברכות מהמערכות השונות ושילובן במסגרת המערכת האחרת. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא ברכת "בורא מיני מזונות" הנזכרת בתוספתא ברכות פרק ד' (שם מקומה המתבקש במסגרת "ברכות המינים") ולא נזכרת כלל במשנה ברכות. ברכה זו נקבעה על ידי רב ושמואל כברכה על דגן שאינו לחם, ושובצה בתוך מערכת "ברכות הפירות" כברכה יחידאית בעלת מטבע ברכה של "בורא מיני".[4] קביעתה כברכה על דגן קשורה בתפיסה המצויה בכמה סוגיות הבבלי והיא שייחוד הברכה על לחם ויין אינו רק משום מרכזיותן בסעודה אלא על שום ייחודן של דגן, תירוש ויצהר במספר תחומי הלכה כמשקפים ומייצגים את מרכז התזונה (הדגן הוא עיקר האוכל; התירוש הוא עיקר המשקה; היצהר מאפשר את עיבוד המאכלים – אפיה ובישול).[5] שלושת אלו מייצגים את שבחה של ארץ ישראל, שכן שלשתם גדלים בה ואין צורך לייבאם מארצות נכר.[6] דומני שזהו הבסיס למימרת רב ושמואל שקבעו את "בורא מיני מזונות" כברכה על דגן שאינו לחם. בכך, נפתחה חזית שלימה של סוגיות בתלמודים העוסקות בשרטוט הקו העובר בין דגן לחם.
בסוגיות התלמודים ניתן לעמוד על שתי קטגוריות של ברכת "בורא מיני מזונות": 1. דגן מבושל המכונה בסוגית הבבלי ברכות לז, א, "מעשה קדירה". 2. לחם שבנסיבות מסוימות מברכים עליו "בורא מיני מזונות" (לדוגמא לחם שאיבד את צורתו, עוגות, פת הבאה בכיסנין). קטגוריית "לחם" נבדלת מקטגוריית "מעשה קדירה" בכך שבמצבים מסוימים מברכים עליה "המוציא", ואילו במצבים אחרים ברכתה היא "בורא מיני מזונות". סימן ההיכר המובהק המבדיל בין שתי הקטגוריות הוא הדין של ברכת המוציא במקרה של קביעת סעודה. דין זה קיים רק במסגרת הקטגוריה של "לחם", בעוד הברכה על קטגורית "מעשה קדירה" היא לעולם "בורא מיני מזונות" אף כאשר קובע עליהם את סעודתו. הסיבה להבדל זה נעוצה בכך שתנאי הכרחי לברכת המוציא הוא זיהוי המאפה כלחם, ותנאי זה לא מתקיים בקטגוריית "מעשה קדירה". בשנה שעברה עסקנו בהרחבה בהגדרת "מעשה קדירה", והתחלנו את עיוננו בהגדרת "לחם" בלימוד הסוגיה בברכות לז, ב, העוסקת בברכה על פירורי לחם. הסדרה הסתיימה מבלי שהשלמנו את לימוד הנושא כולו, וכך נפתח את לימודנו השנה בלימוד שתי סוגיות בהן מופיעה הקביעה ההלכתית שבמקרה של קביעות סעודה יש לברך המוציא – פת הבאה בכיסנין וטרוקנין (סוגיה שתכלול גם ברכה על עוגה). כרקע ללימוד הסוגיות, נעמוד על מאפייני יסוד של "לחם".

ה. כיכר לחם ופרוסות

אנחנו רגילים לציין באמצעות המילה "לחם" מאפה דגנים. ברם, המשמעות הראשונית של המילה "לחם" במקרא הוא שם כללי לדברי מאכל, כפי שהאבן עזרא כותב:
ומלת לחם –  מאכל, תמצא על הלחם כמשמעו [הכוונה למאפה דגנים – מ"ל], גם על הבשר, כמו 'לחם אשה' (ויקרא ג, יא). גם על פרי, כמו 'נשחיתה עץ בלחמו' (ירמי' יא, יט).
אבן עזרא שמות ט"ז, ד
נביא כאן דברים שכתב יעקב עציון, במדורו על מלים מפרשת השבוע המתפרסם במוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון":
הלחם במקרא הוא שם כללי לדברי מאכל. כך בפסוק זה, וכך במקומות רבים אחרים במקרא. יעקב אבינו הבורח מעשו מבקש שיותן לו "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". כשם שהבגד הוא שם כללי ללבוש, כך הלחם הוא שם כללי למאכל. הוא יכול להיות מן הצומח (כדברי אברהם לשלושת האנשים שבאו לאהלו: "וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם"... ויאמר לשרה: "מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח"); אך גם מן החי (כנאמר אצל יעקב בבורחו מלבן: "וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל-לָחֶם"). כשמשביע שאול את העם במלחמה בפלשתים "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם עַד-הָעֶרֶב", הריהו מתכוון גם לטעימה של מעט דבש בקצה המטה, כמעשה יהונתן (שמואל א יד); וכשנותנים אנשי דוד לנער המצרי פלח דבלה ושני צימוקים, מתאר זאת הכתוב: "וַיִּתְּנוּ-לוֹ לֶחֶם" (שמואל א ל).
אמנם, כשנאמר במקרא לחם בהקשר של מאכל ספציפי, הכוונה היא למאפה דגנים, כבלשוננו היום. ניתן לשער שבתחילה השתמשו בצירופי סמיכות כמו פת-לחם, כיכר-לחם או חלת-לחם (הנזכרים כולם בתנ"ך), ובהמשך השמיטו הדוברים את ההקדמות והסתפקו בלחם לבדו (תופעה טבעית בלשון מדוברת. דוגמה חיה: "מה תאכל, בקר או עוף?", במקום בשר-בקר ובשר-עוף). בלשון חז"ל, כבלשוננו אנו, כבר אין שימוש בלחם במובן הכללי, והלחם הוא רק מאפה התנור.
בערבית משמעות המילה לחם היא בשׂר. ההנחה המקובלת היא שבקרב יושבי המדבריות היה הבשר המאכל העיקרי, ולכן התייחד בערבית השם לחם – שמשמעותו המקורית כללית, כאמור – לבשר, ואילו בקרב העברים והארמים התזונה התבססה על התבואה, ומוצריה הם שנקראו בשם לחם 
יעקב עציון, אתר אינטרנט שפה עברית[7]
הדברים הנ"ל עומדים ברקע הקביעה שלא כל דגן אפוי נקרא "לחם". רק מאפי דגנים שיכולים לשמש כציר המרכזי של הסעודה נקראים בשם "לחם", היות ועיקר המשמעות של המילה לחם הוא המאכל העיקרי המזין את האדם. בזמן חז"ל הלחם היווה את עיקר התפריט של פשוטי העם, והוא נאכל יחד עם פרפראות.[8] ככל הנראה, כיכר שלם שימש כמזון לארוחה.[9] בציעת הפת הופכת את הכיכר לפרוסות ונתינתם לאלו המסבים בסעודה מאפשרת להם לאכול עמה את סעודתם. הפרוסה "מזמינה" את האוכל לאכול אותה תוך שהוא מטביל אותה בתוך מטבלים שונים (בלשון  ימינו – "לנגב" עם הפרוסה). כך עולה בצורה בהירה בתוספתא ברכות:
רבן שמעון בן גמליאל או' פרוסות סימן גדול לאורחין
כל זמן שאורחין רואין את הפרוסות יודעין שדבר אחר בא אחריהן
ככר שלם דגה וקטנית יודעין שאין דבר אחר בא אחריהן
תוספתא ברכות ד', יד
ר"ש ליברמן מסביר את דברי רשב"ג:
מכאן נראה שמנהגם היה להביא ככר שלם בסוף הסעודה לפני ברכת המזון... וסימן ברכה זה שמש גם סימן גדול לאורחין
תוספתא כפשוטה ברכות עמ' 66
הסבר הדברים הוא שכיכר שלם אינו עומד לאכילה, ולכן הבאתו בסיום הארוחה מהווה מעין הכרזה שהארוחה הסתיימה. הבאתו יחד עם דגה וקטנית מהווה סימן ברכה, שכן הם מסמלים שיש לבעל הבית מזון עבור הארוחה הבאה.[10] הכרזה זו גם מציינת שהסועדים לא כילו את כל מזונו של בעל הבית, שכן הוא מפגין לעיניהם שהמזווה שלו לא ריק. לעומת זאת, כל זמן שהאורחים רואים את הפרוסות הבצועות, הם יודעים שהם עדיין מצויים בעיצומה של הארוחה הנוכחית, שכן אלו מיועדות לאכילה. סופו של דבר, מרכזיות הלחם בסעודה מביא לכך שהוא מהווה מעין ברומטר שניתן לעמוד בעזרתו על מצב הסעודה.
זהו הרקע להלכה שעל אותו מאפה, לעתים נברך "בורא מיני מזונות" ולעתים נברך "המוציא". על דגן אפוי לכשעצמו מברכים "בורא מיני מזונות". ברם, כאשר הוא מתפקד כ"לחם" המהווה את עיקר הסעודה, הרי שאז ברכתו היא "המוציא".
נפתח את לימודנו בלימוד סוגית "פת הבאה בכיסנין", וממנה נסתעף ללימוד סוגית טרוקנין, ובכך נשלים את הסוגיות העוסקות בקביעות סעודה.

ו. רשימת נושאים צפויה

לסיום, אציין בפניכם בקצרה, רשימת נושאים שבהם אני מתעתד לדון השנה במסגרת הסדרה:
  1. סוגיות הקשורות לברכת הדגן והלחם:
    1. פת הבאה בכיסנין
    2. טרוקנין
    3. שתיתא
    4. בציעת הפת
    5. ברכה על שלימה ופרוסה, לחם משנה בשבת
  2. ברכה על כמה מאכלים הנאכלים יחד:
    1. דברים הבאים בסעודה מחמת הסעודה
    2. עיקר וטפל
  3. ברכת שהכל
  4. ברכה אחרונה:
    1. מברכה אחת לברכה אחת מעין שלש
    2. בורא נפשות
  5. אחד מברך לכולם
  6. ברכת הריח
  7. כל המשנה ממטבע
 

[1] לברכת היין יש מעמד ביניים שכן היא משתייכת באופן ברור למערך "ברכות הסעודה" יחד עם זה שהיא מנוסחת במטבע ברכה של "בורא פרי".
[2] לשיטת הר"ח, דברי התוספתא מהוים מקור רק לברכת שהכל המאופיינת כ"מתיר" בלבד, בעוד של"ברכות הפירות" יש גם ממד של שבח, ראה שיעור 10.
[3] אחד ממאפייני "ברכות המינים" הוא גיוון וריבוי של "מינים" הנוצרים על ידי תהליכים שונים, וחובת המברך היא לתאר את ה"מין" אותו הוא מתעתד לאכול. וכך אנחנו מוצאים בירושלמי תוספת של ברכות חדשות שלא נזכרות בספרות התנאים, דוגמת "בורא מיני נפשות" על בשר ו"בורא מיני מעדנים" על אורז מבושל. נוסיף שיש תיעוד של ברכות במטבע ברכה של "בורא מיני X" בהגדות של פסח ארץ ישראליות מתקופת הגניזה, ראה שיעור 3.
[4] בתוספתא ברכה זו הינה ברכה על "מזון" שאינו מזוהה בהכרח עם דגן, ולכן נקבע בתוספתא שמברכים "בורא מיני מזונות" על אורז מעובד. קביעה זו גרמה לקושי רב בסוגית הבבלי ברכות לז, א, שכן לשיטת הבבלי "בורא מיני מזונות" הינה ברכה על דגן. אוסיף, שבתלמוד הבבלי יש ברכה נוספת במטבע ברכה של "בורא מיני" שלא נזכר במשנה, והיא ברכת "בורא מיני בשמים". אלא שבכדי לעמוד על מקומה בתוך מערך "ברכות הנהנין" יש לעמוד על טיבה של "ברכת הריח" וזיקתה ל"ברכות הנהנין" ועוד חזון למועד.
[5] היגד זה עולה מתוך סוגית הבבלי במסכת ברכות לה, א, שם הגמרא מציינת בשלב מסוים של הסוגיה שמצינו מקור לברכה על "כרם, קמה וזית", ומסוגית ברכה על שמן זית בבבלי ברכות לה, ב, שם הסוגיה דנה מדוע אין ברכה מיוחדת לשותה שמן זית.
[6] זאת בניגוד, למשל, לארץ מצרים שהיתה אסם התבואה של המזרח הקדום אך היה צורך לייבא אליה יין ושמן.
[7] לעיון במאמר המלא לחץ כאן.
[8] ראה: מגן ברושי, "על מזונם של בני ארץ ישראל בתקופה הרומית", קתדרה 43 (תשמ"ז), עמ' 20-15.
[9] ראה: יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 278-275.
[10] זכינו ואנו חיים בחברת שפע, ואין אנו חווים מחסור או רעב. ברם, בתקופת חז"ל רבים חוו מחסור ועוני, ולרבים היה מזון לאותו יום בלבד (מעין אוכלי המן), כאשר בסיומה של ארוחה ריחפה השאלה האם יש לנו מזון לארוחה הבאה.  

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)