פתיחה

  • הרב אליקים קרומביין
שיעור מספר 1
הרב אליקים קרומביין
שיעור פתיחה לסדרת השיעורים
א. האם כל המידות בברייתא מועילות ללימוד תורה?
שנינו בברייתא של "קניין תורה" במסכת אבות[1]:
גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות; שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים: בתלמוד; בשמיעת האוזן; בעריכת שפתים; בבינת הלב; בשכלות הלב; באימה; ביראה; בענוה; בשמחה; בשמוש חכמים; בדקדוק חברים; ובפלפול התלמידים; בישוב במקרא; במשנה; במיעוט שינה; במיעוט שיחה; במיעוט תענוג; במיעוט שחוק; במיעוט דרך ארץ; בארך אפים; בלב טוב; באמונת חכמים; ובקבלת היסורין; המכיר את מקומו; והשמח בחלקו; והעושה סייג לדבריו; ואינו מחזיק טובה לעצמו; אהוב; אוהב את המקום; אוהב את הבריות; אוהב את הצדקות; אוהב את התוכחות; אוהב את המישרים; מתרחק מן הכבוד; ולא מגיס לבו בתלמודו; ואינו שמח בהוראה; נושא בעול עם חבירו; מכריעו לכף זכות; מעמידו על האמת; מעמידו על השלום; מתישב לבו בתלמודו; שואל ומשיב; שומע ומוסיף; הלומד על מנת ללמד; והלומד על מנת לעשות; המחכים את רבו; והמכוין את שמועתו; והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי.
(מסכת אבות, פרק ו', משנה ו').
לכאורה, משמעות המשפט "התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים" הוא שהתורה נקנית באמצעות ארבעים ושמונה דברים. האמנם?
נתבונן ברשימה. לגבי חלקה, טענת הברייתא מובנת היטב: תלמוד, שמיעת האוזן, דקדוק חברים, פלפול התלמידים ועוד, הינן פעולות הקשורות ישירות לתהליך הלימוד. גם עניינים שבשלילה, כגון מיעוט שינה ומיעוט שיחה, מתקבלים על הדעת בתור תרומה לריכוז ולהתמדה המשביחים את תהליך הלימוד. אבל חלק גדול מן הפרטים המנויים כאן נשמע כרשימת ערכי מוסר חיוביים במובן הכללי. "אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את התוכחות, אוהב את המישרים..." חשיבותם של אלה במקומה מונחת, אך שייכותם המיוחדת לעולמו של תלמוד תורה אינה ברורה. ישנם גם פרטים העוסקים ביחסי האדם עם חבריו: "נושא בעול עם חברו, מכריעו לכף זכות, מעמידו על האמת, מעמידו על השלום..."; אם נשווה לנגד עינינו את הלומד בצוותא, בחברותא זוגית או בחבורה גדולה יותר, לא קשה לראות את מעלת האמת והשלום כעקרונות מנחים בסביבה הלומדת. ובכל זאת, ההפלגה שבתיאור "נשיאה בעול עם חברו והכרעתו לכף זכות" משאירה מקום לתמיהה. מה בדיוק נותנות רמות כה נשגבות של אמפתיה בין-אישית ללימוד תורה?
קיימת אפשרות למצוא את הקשר המסוים שבין כל מידה נכונה המנויה בברייתא לבין תהליך הלימוד. הענווה נחוצה על מנת שלא להתבייש מללמוד מכל אדם, גם מי שקטן ממנו; "אימה" מתייחסת לאימת הרב על התלמיד, וכיוצא באלה. בדרך זו הלך ר"י עמדין בפירושו "לחם שמים", אך דומה שרוח דברי הברייתא בפשוטם היא כללית יותר: "אוהב את הבריות", למשל, נשמע כמעלה אנושית כוללת, החורגת מכותלי בית המדרש.
ב. מה חסר בברייתא?
הברייתא שלנו מעוררת תהיות לא רק מבחינת מה שיש בה, אלא גם על מה שאין בה. רשימת המידות והפעולות כאן שנחוצות לקניין תורה אינה שלמה, ואולי אפילו מטעה. נשים לב למשל שאחת התכונות הנדרשות היא "מתרחק מן הכבוד"; לכאורה, דווקא ההפך הוא הנכון - רדיפת כבוד תדרבן את האדם ללמוד יותר ויותר, והתרחקות ממנו לכל היותר לא תפריע ללימוד. לשאלה זו נוגעים דברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק "חלק" (הפרק האחד-עשר של מסכת סנהדרין). הוא טוען שעל האדם ללמוד תורה "מאהבה", למען הערך שבלימוד, ולא למטרת הנאה כלשהי. אלא שהמרביץ תורה ברבים חייב לשקול היטב האם הוא רשאי לכלכל את צעדיו לפי מידה זו:
נניח שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו התורה, וזה טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלמות, אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב, ולא מה שיביא לו מן השלמות. והנה, ההכרח מביא את המלמד שהוא מושלם ממנו לזרזו על הלמוד בדבר החביב עליו מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו למד ואתן לך אגוזים או תאנים... וכאשר יהיה בעל הכרה יותר וייקל בעיניו גם דבר זה וידע שהוא דבר פחות ערך, משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה ואומרים לו למד כדי שתהיה רב ודיין יכבדוך בני אדם ויעמדו מפניך ויקיימו דבריך ויגדל שמך בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני, ואז ילמד וישתדל כדי להשיג אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו שיכבדוהו בני אדם וינשאוהו וישבחוהו... לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת ויהיו כמו אברהם אבינו. ולכן התירו להמון שישארו כפי דעתם לעשות הטוב לתקות הגמול, ולהתרחק מן הרעות מיראת העונש, ומעודדים אותם על כך ומחזקים מחשבתם בו, עד שישיג המשיג וידע את האמת והדרך המושלמת מה היא, כדרך שאנו עושין לנער בזמן הלמוד כפי המשל שהקדמנו.
הרמב"ם שם אף מוסיף שחז"ל מתחו ביקורת על אנטיגונוס איש שוכו על שהטיף ללימוד "לשם שמים" לאנשים שלא היו ראויים לכך, ואלה בסוף יצאו לתרבות רעה. הרי שאצל הלומד המצוי שטרם הגיע לשלמות, הצלחה בלימוד תורה נבנית על הערכת הכבוד, ולא ההתרחקות ממנו. הרש"ר הירש בכתביו החינוכיים מעיר את תשומת לבנו לכך שבהערצת ההישגיות וההצטיינות אישית, הנסמכת בין השאר על הקביעה "קנאת סופרים תרבה חכמה"[2], עלולות מערכות חינוכיות לעודד תכונות ואיכויות שאינן בהכרח פסגת המוסר האישי והיחסים בין אדם לחברו. תלמידי ישיבה זוכים לשבחים כאשר הם מצליחים בלימודיהם, והמחנכים שואפים ליצור אווירה הישגית ותחרותית בכוונה תחילה, כדי להפוך את "האישור" החיצוני למניע. גם חז"ל בתלמוד מספרים לנו על תלמידי חכמים "החובלים זה לזה בהלכה", או שנעשים "אויבים זה לזה" תוך כדי וויכוחים דעתניים. היכן כאן הענווה, והבריחה מן הכבוד, אשר בהן נקנית תורה? נדמה לי שעד כדי כך התרגלנו לאווירת הלימוד השוררת במוסדותינו, עד שללומד הרגיל קצת קשה להבין כיצד תורמות המידות הטובות להישגים אינטלקטואליים; כיצד ניתן לעורר "ריתחא דאורייתא" אם לא על ידי אתגר המאבק עם הסוגיה המפרכת, חדוות הכיבוש והשליטה, והסיפוק האישי המיוסד על שאיפה אגואיסטית וגאוות ההישג? נוכל אמנם לתאר לעצמנו אדם המתמסר ללימודו למרות שהוא נטול "אגו", אבל מה תורמות האימה, היראה, הענווה והשמחה בחלקו להתקדמות לימודית?
ג.תיקון האישיות כסיוע ללימוד
יש מגדולי ישראל שעמדו על הקשר החיובי שבין התעלות מוסרית לבין הצלחת לימוד התורה במובן השכלי. ר' חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים" (שער ד) - בעקבות חז"ל - ממשיל את היחס בין תורה ויראה ליחס שבין התבואה והאוצר[3]. כשם שהתבואה אינה יכולה להתקיים בלי האוצר השומר עליו, כך יראת שמים נחוצה כדי לשמור על התורה. קשה למצוא שם הסבר רציונאלי מפורש לקשר הזה, ובדבריו יש נקודה מוסרית-מטפיזית: הקב"ה לא יסכים להעניק תורה לאדם החסר יראת שמים.
מהלך קרוב יותר להבנתנו, המבוטא בעוצמה ובבהירות, מופיע במכתב של הראי"ה קוק ז"ל (אגרות הראיה תשצח). המכתב מופנה לרב משה יצחק סגל, שביקש את עצת הראי"ה כיצד למשוך את תלמידיו להקדיש מזמנם ומרצם לטיפוח מוסר ומידות טובות:
ראוי להסביר לכל התלמידים את היסוד הגדול, שכל הצלחת התורה... תלויה היא לפי מדת יראת ד' ועומק קדושת האמונה הטהורה המושרשת בנפש. כי הרחבת הכח השכלי והעמקתו, לטישתו והסתעפותו לסעיפים רבים, שהוא היסוד הגדול לחריפות ולבקיאות, תלויה היא בעומק הרצון הנפשי המתעורר להוקיר את הענינים הלמודיים שהוא עוסק בהם. וכיון שהוא עוסק בתורה, שהיא דבר א-לוהים חיים, איכות ההוקרה הפנימית של חביבות עסקה של תורה תלויה היא בנקודת קדושת יראת ד' האמתית, השרויה בלבבו של העוסק בתורה פנימה, שכל מה שברכתה של יראת - שמים הולכת ומתגברת בלב בקדושה ובטהרה, כן נעשים דברי - תורה, שהם מאור פני מלך חיים, יקרים ונשגבים בעיניו, ומרוב חביבותם מתקשר בהם החשק הנפשי הפנימי, וטבע החשק הפנימי הוא לעורר את כל כחות - הנפש בזירוז של חיים, בשמחה ובטוב - לב, בתשוקה גדולה ונעימות של תענוג רוחני עליון ונשגב. וכיון שכחות - הנפש מתעוררים... ממילא מתאמץ מאד כח - הזכרון שבנפש, מרב עז - החיים שהתשוקה הקדושה של התורה מעוררת בנפש ההוגה בה ביראת - שמים אמתית, ומתוך הכבוד הגדול והערך הנשגב, שהוא נותן אל השיווי של דברי - תורה... מתאמצת ג"כ החריצות השכלית ויפעת - השכל מתגדלת, והחריפות האמתית ויושר - הסברא הולך ומתרבה. נמצא שהעצה היותר טובה להצלחת התלמידים בלמודם, שיהיה תלמודם מתברך ושיהיה מתקיים בידם ושיקבלו בעצמם נחת וענג מלמודם, היא להרחיב מדי יום ביומו את לבבם בתלמודי היראה הטהורה וכל מקצעותיה, וכל חכמת - הנפש וכל תורת - המדות כולן הן ענפים וסעיפים מסתעפים משרש יראת - ד' הרוממה, המביאה לידי אהבת ד' תמימה ואהבת התורה ומצותיה, ואהבת ישראל.
הדברים מדברים בעד עצמם, וניכר שהרב כותב מתוך ניסיונו האישי וחוויית התפתחותו בתור למדן.
אם כן, ר' חיים מוולוז'ין והראי"ה קוק סבורים ששלמות מוסרית היא מפתח של ממש להצלחה בלימוד תורה. על פי דרכם ניתן להסביר את הכללת המידות הטובות בין האמצעים לקניין תורה, גם כאשר אין להן קשר ישיר לתהליך הלימוד.
ועם כל זה, אין רשימת מ"ח הדברים מניחה את דעתנו. הרי התורה צריכה להילמד על ידי כל אחד ובכל מסגרות החינוך, גם כאשר כוחם של המוסר ויראת השמים אינו מפותח דיו כדי לשמש זרז עוצמתי ללימוד. ובוודאי שבמצבים כאלה התורה נקנית על ידי הישגיות, תחרות, התנצחות וסיפוק אישי. מדוע לא זכו אלה להכרה? השמטתם מן הרשימה, וההתמקדות במידות-נפש נעלות ואידיאליות, אומרות דרשני. מתעורר בנו הצורך לחשוב מחדש על הגדרת המגמה היסודית של התנא שלנו.
ד."תורה" מצומצמת או רחבה
ייתכן שאנחנו מתחילים לגלות שהתנא של "קניין תורה" אינו מתכוון לבחון את האמצעים להצלחה בלימוד תורה במובן הצר; ושמא אין מדובר כאן דווקא ב"אמצעים", וגם לא דווקא ב"לימוד".
נתחיל מן הנקודה השנייה, הלימוד. בוודאי שהמפגש הגלוי שלנו עם התורה מתמקד בהכרה השכלית. אבל למה התכוון התנא פה כאשר הוא מדבר על "קניין" תורה? אנו נרמזים כאן שהמפגש הממצה עם התורה אינו מסתכם בלימוד. בהיבט רחב יותר, אנו מצווים על מפגש רב-ממדי ורב-ערוצי עם התורה. נוכחותה בחיינו נקלטת בדרכים שונות ורבות, ומתבטאת במכלול המלא של החיים, לא רק במעשה הקוגניטיבי המוכר לכולנו כ"לימוד". נקודה זו באה לידי ביטוי בברכות התורה, הנאמרות על ידנו כל יום. היינו מצפים לכך שמושג הלימוד יתפוס בהן את העמדה השולטת, אך המציאות רחוקה מזה: במקום "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על תלמוד תורה", אנו מוצאים "לעסוק" בגרסה האשכנזית, ובני עדות המזרח מוותרים לגמרי על שֵם פועל כלשהו, ואומרים בכלליות "וציונו על דברי תורה". הברכה ממשיכה עם בקשה שה' יעריב את התורה בפינו, כדי שנהיה יודעי שמו, ורק אחר כך מברכים אותו כ"מלמד תורה לעמו ישראל"; בסוף, שוב מחליפים את מושג הלימוד בעניין אחר - הקב"ה נתן (ונותן) לנו את תורתו. כמה וכמה סוגי מפגש עם דברי תורה מתוארים כאן, והלימוד הוא רק אחד מהם.
באחד משיעוריו (שיעורים לזכר אבא מארי חלק, א-טז), טען הרי"ד סולובייצ'יק ז"ל שתפקידן של ברכות התורה הוא להבליט את אופיו הנפשי- פנימי של מעשה המצווה של הלימוד. הוא מוכיח מן הרמב"ם שתלמוד תורה הוא "עבודה שבלב", כמו תפילה. לטענתו, המפגש האינטלקטואלי עם תורה מכיל מרכיבים רוחניים-מוסריים שונים, שהם:
א. תורה היא קבלת עול מלכות שמים - "ההפגנה היותר נהדרת של השתעבדות לקב"ה ולתורתו".
ב. תורה היא בקשה מה' על צרכיו של הלומד. הרמב"ם משתמש בפסוק "קומי רוני בלילה" כדי לתאר את מעשה הלימוד; והרי המשכו של אותו מקרא הוא "שפכי כמים לבך נוכח פני ה', שאי אליו כפיך על נפש עולליך". מכאן, שתורה מהווה "בקשה אילמת ומקיפה, אשר על ידה הוא משליך יהבו על ה'".
ג. על פי דברי ריש לקיש, שהמקרא "בלילה שירו עמי" מתייחס לתורה, יש להסיק שתורה נחשבת כאמירת שירה לפני הקב"ה; "הישנו שבח גדול מזה שאדם צולל בתהומות מחשבת התורה?" כותב הגרי"ד בהקשר לכך.
לדעת הרב, תורה הנלמדת בתור "עבודה שבלב" מטביעה חותם עמוק על האישיות:
על ידי לימוד תורה אדם זוכה לא רק לחכמה וידיעתה כי אם גם לקדושה וטהרה אישית. גסות רוח נעלמת, ועדינות יורשת את מקומה. שטחיות חולפת ועמקות המחשבה מחליפתה... הכוח הרוחני באדם מתרחב וקומתו המוסרית מתבלטת.
נמצאת אומר שהעיסוק בתורה אינו רק עניין של לימוד שכלי. אנחנו לא רק לומדים תורה; אנחנו מקבלים בה עול מלכות שמים, אנחנו מתפללים אותה ושרים אותה, מתקדשים בה ומתעדנים בה. התורה היא מקור של חיים רוחניים, והיא שולחת את אברתה אל כל פינות המציאות הקיומית של האדם.
ואנו נוסיף: ומה נחוץ כדי ללמוד תורה בתור "עבודה שבלב"? אפשר שעל כך באה הברייתא שלנו לענות. אכן, יש והתורה תלמד מתוך קנאת סופרים, מתוך "שלא לשמה" שסופה להביא לידי לשמה, בדרך שנצטווינו בה על פי חכמים, להגדיל תורה על ידי ההישגיות ותגמוליה. גם אנשי מעלה עשויים ללכת בדרך ההתנצחות ועמידה על דעתם במאבקם על ליבון האמת. ואולם קניין תורה - המפגש העמוק עמה בתור ישות רוחנית מעצבת - כרוך במידות אחרות. נחוץ שהלומד יכיר את מקומו, ישמח בחלקו, יהיה עניו וארוך-אפיים.
ה.אמצעים או תוצאות
ומכאן לשאלה האחרת שאליה רמזנו, האם מדובר כאן ב"אמצעים" לקניין תורה. נדייק בדברי הרב סולובייצ'יק דלעיל, שהעובד את ה' בליבו בזמן שהוא לומד, זוכה לקדושה וטהרה, "גסות הרוח נעלמת ועדינות יורשת את מקומה". וכי מה הן מידות אלו, אם לא הענווה, ההתרחקות מן הכבוד, והשמחה בחלקו שעליהם מדברת הברייתא שלנו? אלא שהרב קובע שאלו הן תוצאות הלימוד, ובברייתא שלנו הן מזוהות כדברים שהתורה נקנית בהם - כלומר שהם קודמים לתורה.
אך הפרדוקס הזה אינו צריך לגמרי להפתיע אותנו. בפרק "קניין תורה" ישנה ברייתא אחרת, המספרת על דברים רבים בהם זוכה הלומד כתוצאה מן העיסוק בתורה "לשמה" (ונפרש בעקבות הגרי"ד - "תורה כעבודה שבלב"). ולמרבה הפלא, בחלק מן "הַזְּכִיוֹת" האלו נתקלנו לא מזמן בהקשר שונה:
רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו. נקרא רֵעַ אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות... ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן.. והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו...
המידות הטובות שנשנו כאן כתוצאה מן המפגש עם תורה "לשמה" ידועות לנו מהברייתא של "קניין תורה" בתור דברים שהתורה נקנית בהם, בלשונות דומות או זהות - אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, ענווה, יראה, אורך רוח. אכן התורה נקנית "בהם" - לא באמצעותם גרידא, אלא בתוכם ועמם. קניין תורה הוא מכלול: כדי לקנות תורה, עליך לקנות ענווה קודם כהכנה לקניין תורה, וגם לצפות לקניין ענווה תוך כדי קניין תורה. בלי ענווה אולי למדת, אבל לא "קנית".
חז"ל אמרו שאין הקב"ה נותן חכמה אלא לחכמים (ברכות נה.); ובכן, האם החכמה היא הכנה למתנת ה' או גוף המתנה? ר' צדוק (מחשבות חרוץ, ז') מפרש זאת כך:
והעיקר הוא החשק... אלא דהוא יהיב חכמתא רק לחכימין, ואיך אפשר להיות חכימין מקודם? אבל זהו כל חכמת האדם, מה שחושק ולשקוד ולייגע להשיג חכמה.
אנו נרחיב את הרעיון שלו לאותן מידות שמנו רבותינו, שהן חלק מחכמת התורה וממהותה - חייבים להקדים את החשק להגיע אליהן, חשק הכרוך בקבלה גמורה לשקוד ולהתייגע על השגתן. והרי החושק ברמה כזאת, בוודאי שכבר יותר מרצון בעלמא יש בו, ומנצנץ בו ניצוץ מעצם הדבר. ולאחר מכן - "ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה" (משלי, פרק ב', פסוק ו').
ו. מעלות מוסריות ודרכי לימוד
בדברינו הדגשנו את הפרטים הנוגעים לחייו הרוחניים של האדם באופן כללי. כפי שצוין לעיל, חלק גדול מן הרשימה מתייחס למעשה הלימוד עצמו ולסביבתו המיידית יותר, ולקראת סיום נעבור שוב מן המפגש הכללי עם תורה, הנוגע ברוחב אישיותו של הלומד, אל מעשה הלימוד עצמו.
לעיל ציטטנו את אמרת רבי מאיר, שהלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. עוד שתי מעלות מזכיר שם רבי מאיר - "ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". לאור ההתאמה האמורה בין דברי רבי מאיר לבין הדברים שתורה נקנית בהם, איננו מופתעים למצוא את דימוי המעין גם בקשר לאותם מ"ח דברים:
"מעין גנים באר מים חיים". א"ר יוחנן ארבעים ושמנה פעמים כתיב בתורה באר באר, כנגד ארבעים ושמנה דברים שנקנה בם התורה, הה"ד "מעין גנים באר מים חיים".
(שיר השירים רבה, ד)
הדברים יתבארו לאור תובנותיו של הראי"ה קוק ז"ל:
לפי ערך בהירות התשובה שלפני הלימוד תגדל בהירות ההבנה של הלמוד. השכל מתרומם ע"פ יסוד התרוממות הרצון, והוא מתבהר לפי המדה של בהירות הרצון.
תשובה עילאה, שבאה מאהבה גדולה ומתוך הכרה ברורה, מעלה את כל התכן הלמודי למדרגה של הפריה ונביעה כזאת, שאין דוגמתה בשום תכן למודי מצד עצמו.
(אורות התורה, פרק ו', פסקאות ב' - ג').
תשובה בהירה הופכת את הלימוד לנביעה צלולה של מים חיים. הרי בלי תשובה כזאת, כבושה הנפש במין אשלייה, כאילו תורה נועדה להאדרתו העצמית של הלומד. מהותה האמיתית של תורה, כתנועה של התעלות והזדככות, נעלמת מן העין הפנימית. ומשנכנס הערפול לתודעתו של הלומד, אי אפשר "למדר" אותו, ובהכרח הוא יחדור גם לתכנים האינטלקטואליים עצמם. ומאידך, משתגבר ידן של הצלילות והראייה הברורה, בהכרח ייסחף גם לימוד בזרימתן הפוריה והמרעננת. תכונת הבהירות אחת היא, הן ברצון והן בדעת. עריכת השפתיים, בינת הלב ושכלות הלב, מתעצמות ונעשות ברורות יותר, ונמצא הלימוד נובע ופורה, והלומד נעשה כמעין המתגבר.
 
 
 
 

[1]   פרק ו' של מסכת אבות איננו חלק מן המשנה, אלא הוא אוסף ברייתות שנהגו לומר בשבתות יחד עם פרקי אבות, ולכן הוא 'צורף' אגב כך למסכת (עיינו בהקדמת קהתי למסכת אבות ולפרק ו' במסכת).
[2]   עיינו בבא בתרא, כא.
[3]   בלשון חז"ל "אוצר" הוא מקום בו שומרים דברים.