בשמיעת האוזן

מאת הרב יצחק חרץ (מחזור ל"ד)

א. הקדמה

שמיעת האוזן היא המידה השנייה בה נקנית התורה, על פי הברייתא של 'קניין תורה" (פרק ו' של מסכת אבות):

והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים: בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתים...

אנו ננסה להבין מהי "שמיעת האוזן", ולשם כך ראשית כל נברר את המושג "שמיעה".

הרשב"א התבקש לפרש את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ובביאורו למילה "שמע" הוא כותב כך:

... שמלת "שמע" כולל ג' ענינים. הנחתה הא' היא שמיעת האזן - "אזן שמעה ותאשרני"... והושאלה גם לקבלה, והאמונה בו - "שמע בני מוסר אביך"; "אשרי אדם שומע לי"; "אם שמוע תשמעו אל מצותי". וכאן, ר"ל באומרו "שמע ישראל", כולל ג' ענינים שנצטוינו לשמוע וללמוד, כי לולי שנשמע ונלמוד, לא נתבונן אליו. ואחרי השמיעה והלימוד וחיקור היטב... תביאנו החקירה ותכריחנו הכרח אמתי, לקבל ולהאמין...

(שו"ת הרשב"א, חלק ה סימן נ"ה).

כלומר, המילה "שמע" כוללת בתוכה שלושה עניינים:

א. שמיעת הקול.

ב. הבנת הדברים.

ג. קבלת הדברים.

אנו ננסה לברר מהי "שמיעת האוזן" בעזרת ביאור שלושת עניינים אלו.

ב. שמיעת הקול

מבואר בדברי הרשב"א שיש עניין בעצם שמיעת האוזן ללא קשר להבנה ולקבלה. עקרון זה מופיע גם ביחס לגדולתו של ר' יהושע: כאשר מתוארים תלמידיו של ר' יוחנן בן זכאי במשנה באבות (פרק ב', משנה ח') מתואר ייחודו של ר' יהושע בביטוי "אשרי יולדתו". רש"י ורבי עובדיה ברטנורא מביאים במקום את הירושלמי:

...ויש אומרים, על שם שהיא גרמה לו שיהא חכם, שהייתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעירה ואומרת להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי שיהיה חכם, ומיום שנולד לא הוציאה עריסתו מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה.

(רע"ב שם).

וכן מובא בספר גבורות רמח"ל על מסכת אבות:

 רבי דוסא בן הרכינס ראה את ר' יהושע וקרא עליו: "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה"; זכור אני שהייתה אימו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה.

ולכאורה הדברים מתמיהים: שמיעה זו היא לכאורה חסרת תועלת, שהרי מטרת השמיעה היא ההבנה, וללא ההבנה אין טעם בשמיעה.

ההסבר לכך הוא, כנראה, שיש משמעות לשמיעה גם ללא הבנה, והיא פועלת במישור שאינו המישור השכלי. אפשר לומר שהשמיעה היא סוג של 'ראייה פנימית'. העיוור שאינו יכול לראות את העולם דרך עיניו, משתמש באוזניו כתחליף לעיניים. השמיעה מאפשרת לו לזהות אנשים ולהבין את מה שמתרחש סביבו, והוא מצליח לפתח רגישות לצלילים שאדם רגיל לא שם לב אליהם. ניתן ללמוד מכך שהשמיעה היא מעין 'ראייה פנימית', כלומר חוש השמיעה מאפשר לאדם לקלוט את מה שנמצא מעבר לצלילים.

על מנת להבין זאת, נקדים הקדמה קצרה: הרב צבי יהודה (שיחות הרב צבי יהודה, "קנין תורה") כותב ששמיעת האוזן מתאפשרת רק על ידי דיבור; קיום מצוות הלימוד הוא על ידי ההשמעה לאוזן ודקדוק האותיות. בשלב זה, נכנס הרב צבי יהודה לדיון בעניין מקומו של דקדוק האותיות - האם הוא חלק מהדיבור או שמא זהו חלק מהשמיעה. הטור מביא את דיני דקדוק האותיות בקריאת שמע באורח חיים סימן סא, ואילו את הדין שצריך להשמיע לאוזנו מה שמוציא בפיו רק בסימן סב; מכך משמע שהטור מבין שאלו שני דברים שונים, כאשר הדקדוק שייך לדיבור ואילו השמיעה היא עניין בפני עצמו. אולם, הרמב"ם מביא את הצורך בדקדוק באותיות בתוך ההלכה שבקריאת שמע צריך להשמיע לאוזנו כשהוא קורא (הלכות קריאת שמע, פרק ב', הלכה ח'), ומתשובות הגאונים (אוצר הגאונים לברכות, ח' הפירושים סז-סח) עולה שחיוב הדקדוק הוא רק בקריאת שמע, שכן רק שם יש מצווה של שמיעה. ייתכן להציע שיש לדקדוק האותיות תפקיד חשוב הן בדיבור והן בשמיעה. פעולת הדיבור של האדם היא הפעולה שבה האדם מוציא לפועל את מה שטמון בו בכוח. כל המחשבות והרעיונות שגנוזים וחבויים באדם מתגלים ויוצאים בעזרת הדיבור. עקרון זו מצריך את האדם לדקדק בדבריו על מנת לבטא כלפי חוץ את כוונתו הפנימית בצורה נכונה. בדומה לכך מסביר הרב קוק (עין אי"ה, ברכות, פרק ב' פיסקה מד) שבקשתנו בתפילה "נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה" מתייחסת לשני עניינים: בקשה שהלשון, במובן של הכוונה הפנימית של האדם בדיבורו, לא תהיה רעה; ובקשה שהשפתיים, במובן שהדרך בה הדברים יוצאים החוצה, לא תהיה בדרך של מרמה, אלא באופן שבו השפתיים יוציאו החוצה את התוכן של הכוונה הפנימית. במילים אחרות, מלאכת חיתוך השפתיים שיוצרת את המילים והאותיות היא מלאכה דקה ועדינה שצריכה לקחת את כל הרעיונות הגדולים שנמצאים באדם ולקפל את כולם יחד למילים שבסופו של דבר יוצאות החוצה. לפיכך, מובן הצורך בדקדוק האותיות, שהרי כל שינוי קטן בתוצר הסופי מעביר מסר שאינו מדוייק: כמו שזווית בת מעלה אחת קרובה מאוד לקו ישר, אך אם נסתכל על ההשלכות שלה בטווח הארוך נגלה שטמון בה שטח עצום, כך גם פגימה קטנה בדקדוק האותיות יכולה להוביל לפגם גדול בתפקידו של כוח הדיבור כמגלה את הדברים בפועל[1]. מן הצד השני של המטבע, על ידי שמיעת המילים שיצאו בדקדוק אותיות קולט האדם לא רק את המילים המסוימות, אלא את כל התוכן שמקופל בתוכם.

לאור דברים אלו, ניתן לומר שעל ידי שמיעת האוזן נפגש האדם עם העולמות הפנימיים שעומדים מאחורי הדברים; ובעצם מתברר שהאותיות והמילים שבהם התורה מופיעה מהווים רק את קצה הקרחון של הדברים, והשמיעה מאפשרת את המפגש עם המקור שממנו הם משתלשלים[2].

לפי תפיסה זו של השמיעה, ניתן להסביר את תיאורו של משה רבינו למעמד הר סיני:

וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל:

(דברים, פרק ד', פסוק י"ב).

אין אפשרות לתפיסת הדברים בעזרת חוש הראייה, בעזרת העיניים, שכן לא מדובר על תפיסה חיצונית של הדברים; הדרך היחידה שבה אפשר להיפגש עם הדיבור האלוקי היא בעזרת השמיעה, בעזרת החיבור הפנימי העמוק אל הקול וממילא אל המקור שמפיק את הקול.

על דרך זו, ייתכן שגם ההסבר לפסוק "וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א', פרק י"ט, פסוק י"ב) הוא שהגילוי הפנימי ביותר נעשה בעזרת השמיעה הפנימית ביותר: השמיעה שלא כוללת אפילו את הקול בעל הצלילים הפיסיקאליים, אלא רק את המהות של הקול - רק את החיבור של השומע למקור שמפיק את הדברים אותם הוא שומע.

דברים דומים ניתן למצוא בהקדמתו של ר' אברהם מוילנא[3] לספר "מעלות התורה":

והנה, אם שומע תורה מפי חכם הוא כשומע מפי הגבורה, כדאיתא בספרי, ועל ידי זה מקיים כמה מצוות שכתוב בתורה..."שמע בקולה" ואמרו רבותינו ז"ל לרוח הקדש שבה...וכן בכמה פרשיות כמה פעמים והוכפלו עד נ"ב פעמים והם נ"ב מצוות. וכמו כן מצינו שהיראה נכפלה נ"ב פעמים כי בחינה אחת להם, דכשם שהיראה היא פתיחת התורה כמו שכתוב "כי אם ליראה.."...כי היראה שוברת הקליפות כך השמיעה שוברת הקליפות, כי הכל תלוי בשמיעה ולפיכך אנחנו מברכים "לשמוע קול שופר" ולא "לתקוע בשופר", לפי שהשופר בא לירא ולהחריד אותנו ולשבור הקליפות, ולכן העיקר לשמוע....

ר' אברהם מבין שהשמיעה אינה מסתכמת בהופעה החיצונית של המילים, אלא עניינה הוא שמיעת רוח הקודש שממנה הדברים נובעים. השמיעה מאפשרת לחדור מבעד לקליפות החיצוניות שמסתירות את התוכן הפנימי שגנוז בדברים. אולי כוונתו של ר' אברהם היא ששמיעת קול השופר מחברת אותנו אל עצם הקול, אל ראשית הדברים בשלב שלפני ההתפרטות לצלילים, הברות ומילים; ובכך קול השופר מקרב אותנו אל השורש - התקרבות זו שכוללת בתוכה אהבה גדולה מביאה את האדם ליראה וחרדה של השופר.

מכל מקום, ברור מתוך הבנה זו של השמיעה ככלי למפגש פנימי ועמוק עם מה שעומד מאחורי המילים והאותיות בהם מתגלית התורה, שהמפגש השלם לא יכול להתמצות בשלב זה, אלא יש צורך להמשיך ולעבור לעניינים הבאים עליהם דיבר הרשב"א.

ג. הבנת הדברים

באופן פשוט, תהליך ההבנה של חכמת התורה נעשה בעזרת האינטלקט, ולכן קביעת הרשב"א ששמיעה היא חלק מתהליך הבנת הדברים זוקקת הסבר.

המפרשים עמדו על נקודה זו, וניתן למצוא בדבריהם שני כיוונים:

א. השמיעה מאפשרת את ההבנה השכלית.

ב. השמיעה היא תנאי מהותי הקשור לאופי ההבנה של חכמת התורה.

על פי הכיוון הראשון, השמיעה מהווה כלי טכני שבלעדיו אי אפשר להבין את הדברים לאשורם. למשל, המדרש שמואל מפרש את שמיעת האוזן כך:

שיטה אזנו לדברי רבותיו, ואם יאטם אוזנו מלשמוע לקול מוריו אפילו שעה אחת, אפשר כי באותה שעה נאבדה ממנו מרגלית טובה.

כלומר, שמיעת האוזן זו עצה טובה בבחינת "עשה אוזנך כאפרכסת" - הקפד הקשיב לכל דבר שנאמר כדי שלא תפספס דברי חכמה יקרים. בדרך זו אפשר להבין גם את הדגשת הצורך במסורת ובשמיעת דברי רבותיו, ולומר שההבנה הנכונה מתאפשרת רק על ידי קליטת הנתונים באופן נכון, פעולה המתאפשרת רק בעזרת קבלה ומסורת וממילא התנאי המוקדם להפעלת הבינה והדעת הוא השמיעה.

הכיוון השני מבואר בדברי הרב צבי יהודה על קניין תורה:

על ידי השמעת הדיבור לאוזן, גופנו מתפעל והשמיעה נפעלת בתוכנו, ומכאן נובעת בינת הלב.

ניתן למצוא דברים אלו גם במקורות קדומים יותר:

בשמיעה לבד יש בכחו של אדם להשיג שלמותו.

(ילקוט מעם לועז).

כי חוש השמיעה מה שהוא שומע מאדם תפעול יותר ממה שהוא רואה ספרים...

(רוח חיים).

...כי האוזן היא מבוא שיכנס השכל ללב ממנה, ולכן הט אזנך ושמע דברי חכמים.

(ר' יצחק מטולידו).

מדברים אלו עולה כי פירוש המושג "הבנת הדברים" ביחס לתורה שונה מהמושג "הבנת הדברים" ביחס לשאר החכמות. במילים מדויקות יותר, המושג "הבנת הדברים" ביחס לתורה כולל רובד נוסף - מעבר להבנה השכלית הקיימת בשאר החכמות, יש רובד של הפנמת הדברים וקליטתם במכלול האישיות וההויה של האדם, קליטה שאינה מתמצה במוח אלא בכל האדם, שרק בשמיעה לבד יש בכחו של אדם להשיג שלמותו.

הגמרא בבא קמא דנה בתשלום נזקים גופניים שונים, והיא אומרת כך:

אמר רבא: קטע את ידו - נותן לו דמי ידו…שיבר את רגלו - נותן לו דמי רגלו… סימא את עינו - נותן לו דמי עינו… חירשו - נותן לו דמי כולו.

(פה:).

לאור דברינו לעיל מובן מדוע השמיעה כוללת את כל הוויות האדם: שלב ההבנה הוא שלב אקטיבי בעל השפעה ולא פסיבי, שהרי השמיעה אינה קליטת הנתונים - המלים הינן רק קצה הקרחון שצף על פני המים, אך העיקר בשמיעה הוא קליטת והבנת התוכן והקול שמאחורי המילים.

בנקודה זו, נחזור לדברי המדרש שמואל "שיטה אזנו לדברי רבותיו" ונציע בהם הבנה חדשה. המדרש שמואל מוסיף ואומר: "שאינו רשאי לומר מדעתו כלום כי אם מה ששמע מרבו." הגר"א מתאר כך את היחס שבין התלמיד לבין רבו:

כשאתה לומד אצל רב אל תאמר לפניו חידושי תורתך אלא ראה תמיד לקבל ממנו תורה.

(אורות הגר"א תורה פ"ז, ג').

בשמיעה ישנם שני דברים הקשורים למהות אחת:

 א. השמיעה מסמלת את העברת התורה מרב לתלמיד; כלומר את העברת התורה דרך מסורת וקבלה.

ב. השמיעה מבטאת תכונות של ענוה וקבלה אצל השומע, השומע הופך עצמו לכלי לקבלת התורה; השומע מתבטל ביחס לדברים אותם הוא קולט וכך הוא יכול לבנות את עצמו בעזרת דברים אלו.

הטיית האוזן לדברי הרב מבטאת את הייחוד של חכמת התורה משאר החכמות בכך שזו לא חכמה אינטלקטואלית בלבד, אלא זו חכמה עליונה שכוללת חיבור לנותן התורה, וממילא צריך מסורת וקבלה מהרב שבעזרתם יועבר התוכן שמעבר למילים. עמדה זו ביחס לחכמת התורה היא הנותנת לאדם את הכלים הנכונים, דהיינו את הענווה, לקלוט את חכמת התורה גם במובן הפשוט של המילה[4].

אם כנים דברינו, ושמיעת האוזן כוללת את שמיעת הקול שמעבר למילים, אפשר להציע הסבר מדוע השמיעה כוללת שני צדדים אלו: הפירוש השכלי של המילים הכתובות בפנינו מתאפשר בעזרת השכל בלבד, אך העברת התוכן הרוחני שעומד מאחורי המילים דורשת שתתבצע העברה של התוכן הזה מדור לדור. נדמה שניתן להמשיל זאת לתרגום השבעים: לכאורה, מדובר בדבר חיובי: בעזרת תרגום התורה ליוונית הייתה התפשטות והתרחבות של התורה, יציאה מהתחום של ישראל בלבד לנחלת העולם כולו, והתאפשרה למידת התורה כחכמה כמו את שאר החכמות. אולם חז"ל קבעו את סיום התרגום כתענית יחידים, ואמרו שביום זה ירד לעולם חושך לשלושה ימים[5]. בפשטות, תרגום התורה מצליח לקחת מתוך פרד"ס התורה אך ורק את הפשט, ובכך נעקר הקול שמאחורי המילים[6].

ד. קבלת הדברים

נראה שלאור דברים אלו מובן גם פירושו השלישי של הרשב"א - "קבלת הדברים". כאמור, חלק מהותי מהבנת הדברים הוא קבלתם והפנמתם. מתברר ששמיעת האוזן כחלק מקניין תורה מלמדת את האדם שעמידתו כלפי התורה צריכה להיות עמדה של קבלה וענוה, כאשר מתגלה שהקבלה אינה באה כתוצאה מההבנה אלא להפך - היכולת להבין את עומק דברי התורה מותנית בכך שהאדם ייגש אליה בעמדה של קבלה.

ייתכן שחידוש זה בדבר היחס שבין ההבנה לקבלה הוא כוונת הנביא ישעיה בדבריו: "הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם" (פרק נ"ה, פסוק ג'.). המלבי"ם בביאורו לפסוק כותב כך:

 הטו אזנכם לשמע דברי ואח"כ שמעו והבינו וקבלו דברי, ובזה תחי נפשכם.

כלומר, ראשית יש לקבל עמדה של "הטו אזנכם לשמע דברי", דהיינו עמדה של קבלה; ומתוך עמדה זו מתאפשר "הבינו וקבלו דברי" - מתאפשרת הבנת הדברים.