דילוג לתוכן העיקרי

מעילה | דף יח | פתיחה לפרק חמישי

 

עד כה למדנו מהם הדברים שעליהם מתחייבים במעילה. המשנה שבסוגייתנו עוסקת באופן השימוש האסור בקדשים. לפי דבריה, אדם שהשתמש בקדשים שלא לצורך המקדש או הקרבנות מתחייב במעילה.

כולם מסכימים שהנאה מההקדש הינה מעילה. בעלי התוספות (ד"ה ואומר וימעלו בני ישראל) שואלים מדוע התנא של משנתו לא הסתפק בראיה מסוטה והביא ראיה נוספת מדברי הימים. על כך עונים התוספות שהראיה הנוספת מובאת משום שישנה מעילה גם במקרה שבו אין הנאה. מעילה זו מתבצעת על ידי הוצאת רכוש ההקדש לרשות חולין.

כלומר, מכך שהמעילה של הסוטה בבעלה היא הנאה מהנואף על אף שהיא עדיין ברשות בעלה אנו למדים שאם אדם נהנה מן ההקדש הוא מתחייב במעילה אף אם לא הוציא אותו מרשות ההקדש. מכך שאדם המוציא עצמו, כביכול, מרשותו של הקב"ה ועובר לרשות העבודה זרה, מתחייב על אף שלא נהנה מכך, אנו למדים שאדם מתחייב מעילה אף אם לא נהנה מהקדש ורק הוציא אותו מרשות ההקדש לחולין.

לדעת אחרונים רבים (אור שמח הלכות מעילה ו, א. אבן האזל הלכות גניבה ב, א ועוד) הרמב"ם חולק על התוספות וסובר שגם במעילה של הוצאה צריכה להיות הנאה מההקדש. לדוגמה, אדם ששגג ונתן ממון של הקדש לחבירו במתנה, לכאורה אינו נהנה מההקדש, והיינו סוברים לומר שיהיה פטור. אולם, הוא נחשב כמי שנהנה מההקדש משום שעצם הנתינה גרמה לו להנאה, ולכן יתחייב במעילה. באופן דומה אדם שקנה לעצמו דבר מה בממון של הקדש, לכאורה הוא אינו נהנה מההקדש עצמו אולם מכיוון ויש לו הנאה מעצם הקניה נחשב הדבר למעילה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)