דילוג לתוכן העיקרי

תצוה | מחדש בטובו בכל יום תמיד

קובץ טקסט

א. ושכנתי בתוך בני ישראל

פרשת תצוה היא ההמשך של פרשת תרומה. אך בעוד שהמוקד של פרשת תרומה הוא המבנה של המשכן וכליו, פרשת תצוה מתארת כיצד לעשות את בגדי הכהונה. שתי הפרשיות מצטרפות ליחידה מקראית הנקראת "מלאכת המשכן".

בתום תיאור בגדי הכהונה, התורה מפרטת כיצד לקדש את הכהנים ובגדיהם ואת המשכן כולו. בשלב זה נאמר בתורה:

"ונועדתישמהלבניישראלונקדשבכבודי: וקדשתיאתאוהלמועדואתהמזבחואתאהרןואתבניואקדשלכהןלי: ושכנתיבתוךבניישראלוהייתילהםלא-להים: וידעוכיאניה' א-להיהםאשרהוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' א-להיהם"   (שמות כ"ט, מ"ג-מ"ו)

פסוקים אלו חוזרים על מטרת המשכן כולו, שנועד לקיים את "ושכנתי בתוך בני ישראל". בכך, מתפקדת יחידה זו כסיום לפרשיות מלאכת המשכן שפתחו בפסוק מקביל:

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שם כ"ה, ח')

באופן מפתיע, לפני הסיום מופיעה מצוות קרבן התמיד:

"וזהאשרתעשהעלהמזבחכבשיםבנישנהשניםליוםתמיד:אתהכבשהאחדתעשהבבוקרואתהכבשהשניתעשהביןהערבים: ועשרוןסולתבלולבשמןכתיתרבעההיןונסךרביעיתההיןייןלכבשהאחד: ואתהכבשהשניתעשהביןהערביםכמנחתהבקרוכנסכהתעשהלהלריחניחוחאשהל-ה': עולתתמידלדורותיכםפתחאוהלמועדלפניה' אשראועדלכםשמהלדבראליךשם"         (שם כ"ט, ל"ח-מ"ב)

הדבריםמעורריםתהייהמכמהסיבות. ראשית ישלשאול:מה הקשר בין קרבן התמידלביןחנוכתהמזבח? קרבןתמיד, כשמו, הוא קרבןשמקריבים פעמיים בכל יום תמיד, קרבן שמבטא אתהשגרה והעבודההיוםיומית. לכאורה,איןקשר בין קרבן זה לבין בניין המשכן וחנוכתו.

בנוסף, כלהפרשהנראיתכמיותרת, משום שהיאמופיעה כמעטמילהבמילהבפרשתפנחס(במדברכ"ח), במקום בו עוסקת התורה בתמידים ומוספים. מדוע, אם כן, הכניסה התורה את פרשתקרבןהתמידלפניפסוקיהסיוםשלמלאכת המשכן?

 

ב. עולתתמידהעשויהבהרסיני

טרם נעסוק בשאלה זו, נזכיר את אחד משורשי מניין המצוות לדעת הרמב"ם:

"השורשהשלישי- שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות. דע כי אמרם תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר הוא מספר המצות הנוהגות לדורות" (ספר המצוות להרמב"ם)

הרמב"ם קובע שמצווה שאינה נוהגת לדורות, כגון המצווה לאכול את המן (מצווה שנהגה רק בתקופת במדבר), אינה כלולה ברשימת תרי"ג המצוות. רשימת תרי"ג המצוות מכילה רק את המצוות הנוהגות לדורות.

לאור חילוק זה, נחזור לשתי הפרשיות בהם מוזכר הציווי של קרבן התמיד. השוואה בין הפרשיות מראה, שישנו פסוק המופיע בפרשת פנחס ואינו מופיע בפרשתנו:

"עולת תמיד העשויה בהר סיני" (במדבר כ"ח, ו')

איזו עולת תמיד הוקרבה בהר סיני?

רש"י מציע שני פירושים. לפי פירושו הראשון, הכוונה לקרבן העולה שהוקרב  בימי המילואים. לפי פירוש זה, ישנה הבחנה ברורה בין עולת התמיד בפרשתנו לבין עולת התמיד של פרשת פנחס. פרשתנו עוסקת בימי המילואים, ומחייבת הקרבת כבש בבוקר וכבש בין הערביים בכל אחד מימי המילואים. מצווה זו היא חלק מתהליך הקדשת המשכן והמזבח.

אם כן, בפרשת תצווה נאמר ציווי שאינו נוהג לדורות, ורק בפרשת פנחס נצטווו בני ישראל במצוות תמיד הנוהגת לדורות. וכך כתב רש"י בצורה מפורשת:

"את הכבש אחד. אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה וזה אשר תעשה וגו' היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות" (רש"י במדבר כ"ח, ד')

פירוש זה פותר את שתי השאלות ששאלנו. בפרשתנו אנו לא עוסקים בקרבן תמיד לדורות, אלא בעולת תמיד שנעשתה בימי המילואים עצמם. על כן, נפתרה שאלת המיקום של הפרשה כאן, שהרי זהו חלק ממלאכת המשכן, בנוסף, אין שום כפילות בין פרשתנו לפרשת התמיד בפנחס.

על פי דברים אלו, נראה שיש לקרבן התמיד אופי כפול. מצד אחד, התמיד הוא העבודה היציבה והשגרתית ביותר במקדש. בכל יום מתחילה העבודה במקדש בקרבן התמיד של שחר, ומסתיימת בקרבן התמיד של בין הערביים. מצד שני, קרבן התמיד הוא אחד מקרבנות ימי המילואים הנועדים ליצירה חדשה ומכשירים את המזבח להקרבה.

חילוקזהבאלידיביטויבדברי חז"ל:

"שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר" (מנחות מט.)

כלומר, כאשר יש צורך לשוב ולחנוך את המזבח, להכשירו לעבודה מחודשת, עושים זאת על ידי קרבן התמיד של שחר. הגמרא בהמשך מביאה את דברי הברייתא הלומדת דין זה מהמקרא:

"דתנו רבנן ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים במה דברים אמורים שלא נתחנך המזבחאבלנתחנךהמזבחאפילוראשוןביןהערבים"       (שם נ.)

רש"י מפרש:

"במה דברים אמורים שלא נתחנך המזבח. דהאי קרא בחינוך כתיב, דכתיב לעיל מיניה וזה אשר תעשה על המזבח בפרשת ואתה תצוה.                                                                   

אבל נתחנך המזבח אפילו ראשון בין הערבים. דכתיב בפרשת פינחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר כו' ובההוא קרא לא כתיב את הכבש אחד תעשה בבוקר"      (רש"י שם)

לפי רש"י, דין מזבח חדש שלא התחנךנלמדמפרשתתצוה העוסקתבחנוכתהמזבח, ואילו דין עבודה על מזבח שהתחנך כבר נלמד מפרשת פנחס העוסקת בעבודה היום יומית, פעמיים בכל יום תמיד.

לסיכום, פרשת התמיד בספר במדבר דנה בעבודה הבסיסית במקדש, קרבן העולה המוקרב בבוקר ובין הערביים כל יום. הפרשהממשיכהלתאראתהעבודההנוספתבימיםהמיוחדים בקדושתם, קרבנות המוסף. לעומת פרשת פנחס, פרשת התמיד בפרשתנו דנה בהקרבה חדשה ומרגשת, במהלך תיאור ההקרבה הראשונית על גבי מזבח חדש, שמעולם לא הקריבו עליו.

לאחר השלמת חנוכת המזבח, כאשר ממשיכים להקריב על המזבח כל יום ויום, לכאורה יש להניח שמשמעות זו של עולת תמיד כמחדשת כבר אינה רלבנטית. זאת, מלבד במקרים בהם יש צורך לחדש שוב את המזבח, כפי שביארנו.

 

בפרשת פנחס, דוחה הרמב"ן את פירושו של רש"י:

"ורש"י כתב, היא היתהאזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות ואינו נכון, כי שם אמר עולת תמיד לדורותיכם" (רמב"ן במדבר כ"ח, ב')

הרמב"ן טוען, שגםפרשת התמיד בתצוהעוסקתבקרבןתמיד לדורות. את טענתו מבסס הרמב"ן על הפסוק "עולת תמיד לדורותיכם" (שמות כ"ט, מ"ב). לדעתו, עיקר פרשת קרבן תמיד מופיעה בשמות, והתורה חזרה עליה בפנחס רק כדי להצמיד אותה לקרבנות מוסף. ביחד, יוצרים קרבן התמיד וקרבנות המוסף את המערכת של תמידים ומוספים.

בטרם ננסה להסביר את שיטת רש"י, נסקור את פירושו השני על הפסוק "עולת תמיד העשויה בהר סיני".

 

ג. עולת הברית

כאמור, רש"י מביא פירוש נוסף לביטוי "עולת תמיד העשויה בהר סיני". לפי פירוש זה, התורה קישרה את קרבן התמיד לקרבן העולה שהקריבו בני ישראל בסיני בשעת הברית.

הקרבה זו מוזכרת בסוף פרשת משפטים:

"וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות"  (שמות כ"ד, ה)

דברי רש"י מבוססים על דברי חז"ל במסכת חגיגה. בגמרא זו מובאים שתי דעות בשאלת זהות עולת ברית סיני:

"אמראבייביתשמאיורביאלעזרורביישמעאלכולהוסביראלהועולהשהקריבוישראלבמדברעולתראייההואי, וביתהללורביעקיבאורבייוסיהגליליכולהוסביראלהועולהשהקריבוישראלבמדברעולתתמידהואי"  (חגיגה ו.)

לפי שיטה אחת, עולת הברית מקבילה לעולת ראייה, קרבן העולה שחייבים להקריב כאשר באים למקדש באחד משלושת הרגלים. עולה זו מיוסדת על הפסוק בדברים:

"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' א-להיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ולא יראה את פני ה' ריקם" (דברים ט"ז, ט"ז)

השיטה השנייה, לעומתה, מזהה את עולת הברית כמעין עולת התמיד.

מורי ורבי הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל, הקשה על סוגיה זו מהגמרא בכריתות (ט.). לפי הסוגיה שם, עולת הברית היא המקור לכך שהבא להתגייר בזמן הבית היה חייב להקריב קרבן עולה.

במבט ראשון, גמרא זו חולקת על שתי הדעות המובאות בסוגיה בחגיגה, שכן היא רואה את עולת הברית כעולה של גרות, ולא כעולת ראיה או עולת התמיד.

אולם, נראה שיש קשר משמעותי בין קרבן גרות לבין עולת ראייה. מהו הרעיון של עולת ראייה? כאשר האדם בא לראות את פני ה', הוא חייב להקריב קרבן שעולה כולו על המזבח. זאת, על מנת לבטא את השתעבדותו המוחלטת ל-ה' ואת אפסותו כלפי יוצרו. כך גם בסיני, כאשר ישראל עמדו לסיים את גרותם, הם הקריבו קרבן הדומה לעולת ראייה, כביטוי להשתעבדותם המוחלטת וקבלתם ללא תנאים את עול מלכות שמיים ("נעשה ונשמע").

ממילא, כל גר הבא להתגייר בזמן המקדש חייב להקריב קרבן העולה כולו למזבח. בעת שמקבל על עצמו להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה (לשון הרמב"ם הל' איסורי ביאה י"ג, ד), הוא צריך לבטא את קבלת תורת ה' ללא תנאים. אולם, כיצד נוכל להסביר את השיטה המזהה את עולת הברית עם קרבן התמיד? מה עניין קרבן תמיד אצל גרות? מורי ורבי זצ"ל טען, שפשוט שקרבן הגר אינוקרבןתמיד, ואף על פי כן גם השיטה המזהה את קרבן הברית עם קרבן התמיד יכולה להסתדר עם הגמרא בכריתות. לטעמו, ישנו קשר הפוך: קרבן התמיד הוא הנצחה של הגרות הלאומית.

פעמיים בכל יום תמיד, כנסת ישראל חייבת להקריב את אותו הקרבן שהקריבו כאשר עמדו מתחת להר סיני, והשלימו את גרותם ונכנסו לברית.

מוטל על ישראל, בכל בוקר ובכל ערב, להנציח את נקודת ההתחלה של ברית סיני.

 

ד.  עולתתמידלדורותיכם

כעת נוכל לחזור לפירושו הראשון של רש"י ולקושית הרמב"ן עליו. כאמור, לפי פירוש זה "עולה תמיד העשויה בהר סיני" היא עולת התמיד של פרשת תצוה, אותה הקריבו רק בימי המילואים. על כך הקשה הרמב"ן, שפרשת תצוה מזכירה שאותו תמיד נועד להיות "לדורותיכם".

לאור מה שראינו, נראה לפרש זאת כך: המימד המיוחד של קרבן התמיד בימי המילואים, חידוש העבודה, קיים גם בעולת התמיד לדורות. דרך העולה לדורות שמקריבים בוקר וערב כל יום תמיד, ממשיכים ומנציחים את הנקודה הראשונית של חנוכת המזבח.

במקביל לפרשיית התמיד של פרשת תצוה, בה כתוב "עולת תמיד לדורותיכם", בפרשיית התמיד בספר במדבר נאמר "עולת תמיד העשויה בהר סיני".

לדעת הרמב"ן, הקבלה זו באה כדי להביע את הזהות המוחלטת בין שתי הפרשיות. עולת התמיד של פרשת תצוה היא אותה עולת התמיד של פרשת פנחס.

לפי פירושו של רש"י, לעומת זאת, הקבלה זו היא הנגדה המפרידה בין עולת המילואים לעולת דורות, אך מצד שני היא גם מחברת ביניהן. עולתהתמידשלימיהמילואיםמקדימה את עולתהתמידלדורות, ובמקבילעולתהתמידלדורותממשיכה אתהעולההעשויהבהרסינישלימיהמילואים.

גם בשעה שעם ישראל עובד את הקדוש ברוך הוא, ביציבות ובהתמדה, באותו קרבן פעמיים בכל יום תמיד, יש צורך לצרף לתודעה את פרשת המילואים. כל בוקר, הכהנים במקדש צריכים להתעורר עם ההרגשה שעומדים לשחזר את ימי המילואים. כך, בהתרגשות ובהתלהבות, הם יקריבו מחדש את העולה העשויה בהר סיני.

לפי פירושו השני של רש"י, בכל יום משחזרים את הגרות הלאומית ומחדשים את ברית סיני. לפי פירושו הראשון, בכל יום, כביכול, מחנכים מחדש את המזבח. לכן, אין להתפלא שביחס לתמיד שבפרשת המילואים, מוזכר שעולה זו היא עולת התמיד לדורות.

 

בנוסף, נראה שאין להקשות על הופעת פרשה זו לפני פסוקי הסיום של מלאכת המשכן. כאמור, על עולת התמיד נאמר:

"עולת תמיד לדורותיכם פתח אוהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם" (שמות כ"ט, מ"ב)

פסוק זה מתכתב עם הפסוק הראשון של פסוקי הסיום הבאים אחריהם: "ונועדתי שמה לבני ישראל". הרי לנו, שהנצחת עולת המילואים לדורות, היא שהופכת את המשכן לנקודת ההתוועדות בין ישראל לאביהם שבשמים, כביכול.

אם כן, הקדשת וחנוכת המשכן והמזבח, מכשירה את המשכן לייעודו והופכת אותו לנקודת המפגש בין הקדוש ברוך הוא לבין ישראל, שהיא היא מטרת המשכן כולו. כך ממשיך הכתוב ואומר:

"כי אני ה' א-להיהםאשרהוצאתיאותםמארץמצריםלשכני בתוכם אניה' א-להיהם"     (שמות כ"טמ"ג-מ"ו)

רעיון זה איננו סתם תמריץ או אמצעי להתמודד עם העייפות המלווה את השגרה. יש בדבר זה הכרזה על כך, שבמובן העמוק אין כלל שגרה. העובדה שהקדוש ברוך הוא שוכן, כביכול, בתוך כנסת ישראל, היא בלתי נתפסת, ולכן אסור להתייחס אליה כמובנת מאליה.

על אף שבכל יום העבודה במקדש מתחילה בקרבן המכונה על ידי התורה "תמיד", מונח המבטא יציבות, הרעיון של קרבן זה אינו מתמצה בשגרה. מדובר בעולה שהיא אותה עולת תמיד העשויה בהר סיני. עולה זו משקפת את הנס של הברית בין ה' לישראל, או את הנקודה העל-טבעית בה נחנכה מקום ההתוועדות עם ה'.

אין שום חוק בטבע שיכול להסביר את הדברים. הקדוש ברוך הוא מחדש אותם בטובו בכל יום תמיד.

 

מפני חטאינו חרב בית המקדש ובטל קרבן התמיד. אולם, הקשר העל טבעי בין ה' לכנסת ישראל ממשיך דרך התורה ומצוותיה. בשכבינו ובקומנו, פעמיים בכל יום תמיד, אנחנו מצהירים:

"שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד... והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום..."    (דברים ו', ד'-ו')

רש"י ציין את משמעות אמירת "היום" ופירש:

"לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה"  (רש"י שם)

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)