פרשת תזריע-מצורע: טהרת אישה ומילה

  • הרב שמעון קליין

מבוא

פרשת תזריע פותחת בטומאת יולדת ובטהרתה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה...    (ויקרא י"ב, א'-ז')

שני מסלולים מתוארים בפרשייה זו. אישה היולדת זכר טמאה שבעת ימים, ושלושים ושלושה יום היא יושבת בדמי טהרה. מנגד - אישה היולדת נקבה טמאה שבועיים ימים, ושישים ושישה יום היא יושבת על דמי טהרה. שתי שאלות יעסיקו אותנו בעיון זה. ראשית, מה פשר ההבחנה בין לידת זכר לבין לידת נקבה? שנית, מהו מקומו של ציווי על המילה (פס' ג') בפרשייה שהנושא בה הוא - טומאת יולדת וטהרתה?

בפרק הקרוב נערוך היכרות ראשונית עם המושג 'טומאה'. נזהה את הקשרו, ונעיר עליו כמה הערות.

 

טומאה מהי?

פרקי הטומאה בספר ויקרא מופיעים מיד לאחר מעשי היום השמיני בו נחנך המשכן[1]. ראשיתם באיסורי מאכלות, אותם מכנה הכתוב "טומאה", והמשכם בטומאת נבלה, בטומאת שרצים ובהכשר לקבל טומאה (פרק י"א). הלכות אלו חותמות במילים: "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם: כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת

נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי:  (ויקרא י"א, מ"ג-מ"ה)

בפסוקים אלו מסביר הכתוב מדוע שלא להיטמא: 'כי אני ה' א-להיכם', המצווה אתכם להתקדש, ומעלה אתכם מארץ מצרים 'להיות לכם לא-להים'. 'טומאה' עשויה לדחות אתכם מייעודים אלה, והיא לא תאפשר לכם להעפיל אל המקום אליו מזמן אתכם א-להים.

עד כאן מתאר הכתוב טומאות הבאות אל האדם מן החוץ. בפרקים הבאים הנושא יהיה - טומאות שמקורן בגוף האדם, בבגדו או בביתו. ראשיתם בטומאת יולדת (פרק י"ב), לאחריה טומאת צרעת - גוף, בגד ובית (פרקים י"ג-י"ד), וסופן בטומאת זב ושכבת זרע, נידה וזבה (פרק ט"ו).         
מהו טיבן של טומאות אלו?

בפשוטו של מקרא, ההשלכה לקיומה של טומאה ליולדת היא - במניעתה מן הקדש ומן המקדש[2]. במלאת ימי טהרתה תביא האישה קרבן אל פתח אוהל מועד, והקרבתו תשייך אותה אל העמדה של - 'לפני ה''[3]. גם בנגע הצרעת ניתן לזהות תפישה דומה: עם הופעתה מובא המצורע אל הכהן, ומכאן ואילך הוא המנחה את התהליך, ועל פיו יישק דבר[4]. מיוחדת היא העובדה שללא נוכחותו אין בכוחה של הצרעת לטמא[5]. עובדה זו מעמידה הקשר לפרשייה זו: נוכחותם ומעורבותם של הכהנים כמי שבסמכותם לאבחן חולי רוחני, להוציא אדם אל מחוץ למחנה, לנתוץ בית, לטמא ולטהר. עוד יש לציין כי גם המצורע, בדומה ליולדת, מקריב קרבן 'לפני ה' פתח אהל מועד', וגם בו נאמר 'וכפר עליו הכהן לפני ה'[6].

לבסוף מתוארת טומאת הזב, שכבת זרע, נידה וזבה, וגם באלו המקדש מהווה נושא. כך בטהרתו של הזב: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי ה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן: וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹבוֹ... (ט"ו, י"ד-ט"ו); כך בטהרתה של זבה: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ (ט"ו, כ"ט-ל'); ובאופן כולל - בסיכומה של הפרשייה: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (שם ל"א) - הרחקת ישראל מטומאות אלו קשורה למשכנו של ה' בתוכם.

נסכם את העיקרון: בפרשיות אלו נתפשות טומאות הגוף כמי שמונעות את האדם מן הגישה אל הקדש ואל המקדש. יחד עם זאת - הן אינן פוגעות ואינה מצרניות לקיומם של חיי חול[7].

ועדיין מתבקשת השאלה - מה בתופעות אלו מרחיק אדם מן הקדש ומן המקדש? דומה שהמכנה המשותף לטומאות השונות הוא - חיים שהתנתקו ממקורם, וסוג של מפגש עם המוות[8]. ומכיוון נוסף: חיים שאיבדו את מעלתם, את המכוונות הערכית והמוסרית הקיימת בהם[9]. וביחס ליולדת - הכתוב מדמה את טומאתה לטומאת הנידה: "כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא". בדומה לנידה, שדמיה מרחיקים אותה, והיא מוצבת בעמדה של דווה ושל חולי, כך מטמאים הם דמי היולדת. דמי נידה - כמי שנדחו במצב בו חיים לא נוצרים ברחם האישה, דמי יולדת - כמי ששימשו בית יוצר לחיים שכבר נוצרו. משמעות הדברים היא - מעורבות לא סטרילית של מי שבקרבה נוצר הוולד. דם נשפך, ויש בכך ביטוי לתהליך המכיל ממד של אובדן - בגופה ובנפשה.

 

מה בין זכר לנקבה?

בשורות הבאות תיערך השוואה בין לידת זכר, לבין לידת נקבה. בשני פסוקים שונים מתאר הכתוב את שתי הלידות: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא" (ב'); "וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה" (ה'). בשניהם תיאור של לידה ובעקבותיה טומאה, ופירוש הדבר שטיבה של הלידה משליך על אופייה של הטומאה הנזכרת בעקבותיה[10]. הפסוקים ערוכים במבנה של הנגדה, והשוני ביניהם מאפשר לזהות - מהו הסיפור המקופל בכל אחד מהם[11].

בלידת זכר מתוארת אישה דומיננטית - היא הנושא הדקדוקי ("אִשָּׁה..."), נזכרת פעולתה כמי שמזריעה ("כִּי תַזְרִיעַ")[12], ותיאורה הוא כמי שיולדת זכר ("וְיָלְדָה זָכָר"). בלידת נקבה הניסוח הוא "וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד" - ה'אישה' אינה כתובה, לא מתוארת הזרעה, והלשון 'ואם' מציבה נקודת מוצא אופציונאלית. בנוסף - הקדמת תיאור הנקבה לתיאור הלידה ("... נְקֵבָה תֵלֵד") - מעמידה לידה שחיבורה אל האישה הוא רופף, בשיוכה המאוחר אליה.  
מה מקופל בהבדלים אלו?

דומה שפתח לתשובה מצוי במילים - 'זכר' ו'נקבה'. 'זכר' נגזר מלשון 'זיכרון', מבטא נוכחות וקיימות, ואולי קשור להמשכיות הדורות הנקראים על שמו[13]. 'נקבה' נגזרת מהלשון 'נקב', המבטאת העדר ופינוי מקום. פער זה מצביע על מעלתו של הזכר[14], והוא עשוי לתת פשר לטומאה המועטה של האם בלידתו. מנגד - הנקבה מגלמת העדר, ובהתאם מועצמת טומאת האם, המעוכבת בחזרתה אל המקדש.

בשורות הקרובות נערוך מסע קצר בעקבות המילים 'זכר ונקבה'[15], ונבקש להבין מהו הקשרן. הניסוח 'זכר ונקיבה' נזכר לראשונה בפרק א' בספר בראשית, וכנגדו הניסוח 'איש ואישה' בפרק ב'. פער מהותי קיים בין השניים, ובכדי להבינו, יש להתייחס אל הפער שבין שתי ה'אכסניות' - שני הפרקים. בראשון - א-להים בורא את העולם, הוא אינו נתון בו, והוא בעמדה נבדלת - 'רם ונישא'[16]. בשני הוא שוכן בתוכו, ומופיע בכלי המציאות, בעומקיה[17]. בדומה לא-להים גם האדם נתון בשתי עמדות שונות ביחס לעולם: בפרק הראשון הוא 'בדמותו' ו'בצלמו' של א-להים, וככזה, מודגש יתרונו נוכח הנבראים האחרים[18]. מנגד, האדם השני אינו עליון: הוא בא מן האדמה, והוא משויך אל מערכת החיים הארצית. לצד זאת, פועם בו 'חלק א-לוה ממעל', שעשוי לקחת אותו למקומות אחרים, עמוקים ומשמעותיים גם יחד. אדם זה הוא עובד הגן ושומרו, לא שולט, גם לא רודה. הוא קורא בשמות ומעצים את הסובבים אותו[19], נוטל אחריות ו'מאפשר' לדברים להתחולל.

בהתאמה, במגרש בו מתחולל הפרק הראשון משתמש הכתוב במילים 'זכר ונקבה', המבטאים את יתרון הזכר. המחשה ליתרונו נמצאת בברכה ובייעוד, המכוונים במידה רבה לתכונותיו (לא לתכונות אישה): "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" - במשמעות של התרבות ודאגה למלא את העולם[20]. "וְכִבְשֻׁהָ" - תנועה של כיבוש כלפי העולם, "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" - רדייה המביאה לידי ביטוי את יתרון האדם ביחס לכלל הנבראים. ומנגד - הפרק השני משתמש במילים 'איש ואישה' והן מהוות קצה קרחון למערכת המושגים הנוספת הנוכחת בפרק זה. בפרק זה הנושא אינו יתרון האדם על פני שאר הנבראים, גם לא יתרונו ביחס לאישה. הנושא בו הוא - החיבורים[21], ובמובן זה המהות הנשית מהווה יתרון, כמי שמאפשרת לדברים להתרחש[22].

ובחזרה אל פרשייתנו: ה'אכסניה' לפרשייה זו היא ספר ויקרא - הצופה על העולם מנקודת מבטו של א-להים, הקורא אל משה ומדבר אליו מאוהל מועד[23]. במובן זה, החומש מוקרן ממערכת המושגים של פרק א' בבראשית. בהתאמה - מכונה הבן 'זכר' והבת מכונה 'נקבה'. בראשון - נוכחות אקטיבית מועצמת של אם, בשנייה - פחות אקטיביות, פחות שליטה והובלה. בהתאמה - זמנה של הטומאה בלידת זכר היא פחותה - שבעת ימי טומאה, ושלושים ושלושה יום ריחוק מן הקדש ומן המקדש. ובנקבה - הנטועה יותר בהוויית העולם, נזקקת האם למשך כפול של זמן בכדי להעפיל מחדש אל הקדש ואל המקדש.

 

מטומאה ועד מילה

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" - כבר שאלנו על נוכחותה התמוהה של הלכה זו - מדוע היא נמצאת במקום בו הנושא הוא טומאת האישה וטהרתה? דומה כי מצטרף כאן נדבך נוסף, בהבדל שבין לידת זכר לבין לידת נקבה. אישה יולדת זכר - וביום השמיני 'ימול בשר ערלתו'. הסרת הערלה מזמנת אותו אל עמדה גבוהה, אל הנבדלות[24], ועובדה זו, משליכה גם על אמו, על התהליך העובר עליה.

קשה שלא לזהות קשר בין מעבר זה משבעה ימים אל היום השמיני, לבין תהליך מקביל העובר על שור, כשב או עז: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא כ"ב, כ"ו-כ"ז). במשך שבעה ימים החי נמצא תחת אמו, ומן היום השמיני והלאה הוא יוצא מרשותה ונרצה לקרבן לה'. בהתאמה: שבעת ימי טומאת האם, הם גם שבעה ימים בהם כרוך אליה הבן. וביום השמיני - משמשת ברית המילה כסוג של היפרדות מבלעדיות קשר הבן אל אמו, והוא נחשף לקשר נוסף - אל הברית עם א-להים. צעד זה הוא צעד עילוי לבן ולאמו גם יחד.

 

סוף דבר

שתי שאלות נשאלו בפתח העיון. מה פשר ההבחנה בין לידת זכר לבין לידת נקבה, ומהו המקום לצוות על המילה (פס' ג') בפרשיית טומאה וטהרה? בדרכנו פגשנו בכמה תובנות - בעובדה שהטהרה נועדה במהותה לשייך את האדם אל הקדש ואל המקדש, למדנו גם על הקשר בואה לעולם - במפגש עם המוות, ובחיים המאבדים את מעלתם. מצוידים בתובנות אלו באנו אל פרשיית היולדת, והנחנו את האצבע על המונחים - 'זכר' ו'נקבה' כמונחים המתאימים למרכזיותו של המקדש בספר ויקרא. בהקשר זה לידת זכר מרחיקה את אמו מן המקדש אך מעט, בניגוד ללידת נקבה, הלוקחת אותה אל 'מחוזות החיים' למשך פרק זמן כפול. מצוות ה'מילה' מבטאת את שייכות הזכר אל מחוזות שהם מעל החיים.

השוואה מרתקת עורך המקרא בין מילת הזכר - ביום השמיני, לבין לידת בעל חיים הדבוק אל אמו שבעת ימים, ומן היום השמיני הוא נרצה לקרבן. ההשוואה - מצביעה על קיומו של קשר בין 'מילה' לבין קרבן, והיא גם מצביעה על סוג של ניתוק היילוד מאמו המתרחש לאחר שבעה ימים - במילתו ביום השמיני. בהקשר שלנו - ניתוק זה משחרר את האם מן הטומאה שהייתה כרוכה בלידתו.

מעבר לכל אלו, בעיון זה נערכה היכרות ראשונית עם דבר קיומן של שתי מערכות מושגים המגדירות בצורה שונה את מעמד האיש והאישה, ואת מערכת היחסים השוררת ביניהם. במובן זה, חסרונה של האישה בהקשר לטומאה בספר ויקרא, עשוי לשמש כיתרון במקום אחר - בבינה היתירה שבה ובכלל התכונות המיוחדות לאישה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמעון קליין, תשע"ה

עורך: מתנאל בן אבי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

**********************************************************

*

 

 

 


[1] דומה שמבנה ספר ויקרא הקרין על האופן בו ערך ר' יהודה הנשיא את המשנה, בהציבו את סדר קדשים לפני סדר טהרות. בהתאמה - ספר ויקרא פותח בקרבנות (קדשים) - עד פרק ז', ממשיך בחנוכת המשכן, שהמוקד בה הוא עבודת הקרבנות, ולאחר מכן - מפרק י"א ועד ט"ו - העיסוק הוא בטומאה וטהרה (טהרות).

[2] "וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ... וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן" (ד'; ו').

[3] היולדת מביאה את הקרבן אל הכהן, והוא מקריבו לפני ה': "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה" (ו'-ז').

[4] בפתיחה לפרשייה הפנייה היא למשה ולאהרון: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר" (י"ג, א), ובמהלכה נזכר הכהן תשעים וארבעה פעמים (במהלך הפרקים י"ג וי"ד).

[5] ובחז"ל: "... מה תלמוד לומר או אל אחד מבניו הכהנים? אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן, הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן, אעפ"י שוטה: 'אמור טמא' והוא אומר 'טמא', אמור 'טהור' והוא אומר 'טהור'. וברש"י: "גזירת הכתוב היא, שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן". (ויקרא י"ג, ב')

[6] "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה': וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא" (ויקרא י"ד, י"א-י"ב). הביטוי 'לפני ה' נזכר במהלך טהרת המצורע שוב ושוב (פסוקים ט"ז, י"ח, כ"ג, כ"ד, כ"ז, כ"ט, ל"א).

[7] בהתאם לכך כותב הרמב"ם שאין איסור להיטמא, שהרי אין בכך לאו. ובלשונו בספר המצוות: "כי זה שנמנה כל מין ומין מן הטומאות מצות עשה אין ענינו שנהיה חייבין להטמא בטומאה ההיא ולא גם כן שנהיה אנחנו מוזהרין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה ... וההטמא בעצמו רשות אם רצה יטמא ואם רצה לא יטמא... והמצוה הוא מה שנאמר לנו בדין זה שמי שנגע בזה נטמא ויהיה טמא ויתחייב לו מה שהתחייבו הטמאים לצאת חוץ למחנה שכינה ושלא יאכל קדש ושלא יגע בו ... (רמב"ם ספר המצוות מצות עשה צ"ו, וראה גם מו"נ ג' ל"ה).

[8] הקשר שבין המושג טומאה לבין 'מוות' או העדר חיים הוא מובהק, והוא קיים ברבות מן הטומאות: בטומאת מת - החמורה מכולם (במדבר י"ט); בטומאת הנבלה והשרץ המטמאים לאחר מותם (ויקרא י"ג); בטומאת יולדת - המאבדת מדמה בתהליך הלידה; בטומאת המצורע - בו נגעים בעור איבדו את חיותם; באיש הפולט זרע - באופן בסיסי יש בו פוטנציאל של חיים, וכעת הם הולכים לאבדון. גם בטומאת נידה - קיימת רקמת דם שנועדה לקלוט חיים ברחם האישה, וכעת, לאחר שלא הופרתה הביצית ולא נוצרו חיים, הולך הדם לאבדון.

[9] כך ניתן להתייחס אל הטומאה באיסורי מאכלות ואל צרעת הבגד והבית. פרק י"ב מדבר על טומאה הקיימת באכילת בעלי חיים, ונראה שסימני ההיתר קשורים לתכונות מעודנות, הרחוקות מתכונות הטורפים או הדורסים. כך כותב הרמב"ן ביחס לעופות האסורים באכילה: "והסימן הגדול בעופות הוא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ... ונותן אכזריות בלב (רמב"ן ויקרא י"א, י"ג). ובחז"ל: "סימני העוף לא נאמרו, אמרו חכמים כל עוף דורס טמא" (ספרי דברים, פרשת ראה, ק"ג). להרחבה, ראה את דברי הרב אלחנן סמט בעיונו לפרשת שמיני סדרה שנייה 'בין החיה הנאכלת בין החיה אשר לא תאכל'. עוד נציין שהפסוקים שהובאו בדברינו בתחילת פרק זה (ויקרא י"א, מ"ג-מ"ז) ממחישים היטב את חוסר המכוונות הקיימת באכילת מאכלות אסורים ובנגיעה בנבלתם. טומאות נוספות שנעדר מהן המוות - צרעת הבגד או צרעת הבית. בשתיהן ניתן לדבר על איבוד מעלה או מכוונות, המביאים על האדם את הצרעת - ואכמ"ל.

[10] ההנחה הפרשנית העומדת בבסיס הדברים רואה בפסוק מעין משפט. בדומה למשפט המשמש כיחידה בסיסית שכל חלקיה קשורים זה לזה בקשר ישיר, גם חלקי פסוק קשורים זה לזה בקשר ישיר. מיקומם בפסוק יוצר מערכת גומלין שטיבה הוא - סיבה ותוצאה, או - הקשר והשלכותיו.

[11] ניתן היה לנסח שני פסוקים זהים, ולמקד את השוני ביניהם בתיאור משך הטומאה בלבד. כך למשל: "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ: וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם:". בדומה לכך ניתן היה לכתוב: "כל יולדת בן וטמאה שבעת ימים...וכל יולדת בת תטמא שבועיים"

העמדתם בהנגדה: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר", ומנגד - "וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד" מעידה על ניגודיות המתקיימת כבר בשעת הלידה.

[12] ובתלמוד: "אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר, איש מזריע תחילה - יולדת נקבה, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר. תנו רבנן, בראשונה היו אומרים: אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר, איש מזריע תחלה - יולדת נקבה, ולא פירשו חכמים את הדבר, עד שבא רבי צדוק ופירשו... מתוך שמשהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה, שיהו בניהם זכרים - מעלה עליהן הכתוב - כאילו הם מרבים בנים ובני בנים. והיינו דאמר רב קטינא: יכולני לעשות כל בני זכרים. אמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים - יבעול וישנה" (נדה ל"א, ע"א).

הסבר מדעי לדבריו - בגוף האישה קיימת חומציות, ורמתה משפיעה על הישרדות הזרעים. זרעים זכריים - הם קטנים ומהירים יותר, ואורך חייהם קצר יחסית לזרע הנקבי. כאשר אישה מזרעת תחילה, מזורזת הגעת הזרע אל החצוצרה - מקום ההפריה, ובכך מתאפשרת קליטה של זרע מסוג זכר. ללא זירוז זה, הסיכוי שזרע זכרי יצליח לשרוד ולהגיע עד החצוצרה הוא נמוך. בהקשרים נוספים: עובר נקבי נוטה לשרוד יותר מעובר זכרי, וכן הפגה יותר מהפג. ובכלל - תוחלת החיים של האישה ארוכה משל האיש. שמא ניתן להצביע על קשר בין יכולת ההישרדות המוגבלת של איש, לבין תכונתו הרוחנית, כמי שנטוע פחות מן האישה בהוויית העולם, וממילא בקלות יחסית הוא נתלש ממנו.

[13] דוגמאות לזיכרון כקיום וכהמשכיות: כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן-הַבַּיִת הַזֶּה (בראשית, מ', י"ד); "זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר (שמות, ג', ט"ו); זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב (משלי, י', ז'). זִכְרוֹ-אָבַד מִנִּי-אָרֶץ וְלֹא-שֵׁם לוֹ עַל-פְּנֵי-חוּץ (איוב, י"ח, י"ז).

[14] שלא בסתירה, בפרק א' מתוארים הזכר והנקיבה זה לצד זה בסוג של שוויוניות. הסיבה: תיאורם השוויוני  הוא פועל יוצא לחוסר הקונקרטיות שבתיאורי פרק זה. בפרק - הציון 'אדם' משמש ככינוי למין האנושי, לא לאדם מסוים, ובמובן זה - ההתייחסות היא אל שניהם, ללא ירידה לרזולוציה המבחינה ביניהם. תיאור לא קונקרטי מעין זה - מאפיין את הפרק כולו.

[15] בחירת המילים 'זכר' ו'נקבה' אינה הכרחית, שהרי בהמשך, בפרשת קרבן היולדת, הניסוח הוא 'בן' ו'בת': "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן". במקום שבו קרבן הזהה בשניהם, שמותיהם דומים - בן ובת. במקום בו הניסוח הוא 'זכר' ו'נקבה' משתקף הפער המהותי הגורר בעקבותיו את ההבדל ההלכתי.

[16] בפרק הראשון א-להים מהווה את הבריאה בדיבור ובמאמר, ללא נוכחות ישירה. פועלו אינו מלווה במעורבות, ומתואר בפעלים כמו "ויאמר" או "ויעש".

[17] בפרק השני א-להים מתואר כנוכח בעולם, שוכן ופועל בכליו: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה... וַיִּיצֶר ה’ אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: וַיִּטַּע ה’ אֱ-לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: וַיַּצְמַח ה’ אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (ב', ה'-ט'). א-להים ממטיר, נופח באפיו של האדם ונוטע עצים בגן. תיאורים פלאיים אלו, מתייחסים לא-להים כמי שנתון ופועל במרחב.

[18] כך בציווי: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" - המהווה ביטוי מובהק לעליונותו. "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" - האדם רודה בבעלי החיים בים, בשמים ועל הארץ. עליונות זו מביאה לידי ביטוי את יתרונו כמי שנברא בצלם א-להים על פני שאר הנבראים.

[19] בפרק השני השיח והעשב ממתינים לאדם (בראשית ב', ה'). בבוא העת הוא יעבוד את האדמה ויאפשר להם לצמוח. "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" - האדם הוא שומר הגן, משרת הבריאה ומקיימה. "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (כ') - האדם קורא בשמות ומעניק משמעות.

[20] משנה היא במסכת יבמות הפוטרת את האישה ממצווה זו: "האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: ויברך אותם א-להים ויאמר להם א-להים פרו ורבו". ובגמרא: "מנא הני מילי? אמר ר' אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון, אמר קרא: ומלאו את הארץ וכבשוה, איש דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש" (יבמות ס"ה, ע"ב). ר' אלעזר כורך בין שני הציוויים, ורואה בשניהם פעולות המתאימות לאיש, לא לאישה.

[21] התנועה הבסיסית הנוכחת בליבו של הפרק הראשון היא - ההבדלה: "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (א', ד'). גם קריאת שם לשני הניגודים - 'אור וחושך' היא סוג של הבדלה - "וַיִּקְרָא אֱ-לֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה"; "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם"; "וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן" וכך לאורך כל הפרק. בפרק השני התנועה היא הפוכה: נקודת המוצא היא חלקים נפרדים, והפעולה הבסיסית המתקיימת בפרק היא - יצירת חיבורים ורקימת חיים. לדוגמה: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (ב', ה'). יש מים והם לבדם, ארץ והיא לבדה, וההמטרה עשויה לחבר ביניהם - לקיים את שיח השדה ולהצמיח את עשב השדה. "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ו') - קיים אד, קיימת אדמה, וכעת הוא משקה אותה. גם האדם הוא 'נפש חיה' והוא מורכב מעפר ומנפיחה א-להית גם יחד. כך לאורך הפרק יוצר א-להים ומחבר עוד ועוד חיבורים, בעקבותיו יבוא האדם, וגם הוא ייצור ויחבר.

[22] זיהוי זה לתכונתה של האישה חורג מגבולות הפרק, יחד עם זאת רושם לקיומו מצוי בפרק: האישה מהווה מענה לעמדה לא טובה בה נתון היה האדם: וַיֹּאמֶר ה’ אֱ-לֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ב', י"ח). יצירתה היא ממקום פנימי ב'אדם', שקודם ל'נסירה' הכיל את הממד הנשי בתוכו: "וַיַּפֵּל ה’ אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ה’ אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" (כ"א-כ"ב). כאשר היא מובאת אליו הוא אינו יודע נפשו מרוב שמחה: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (כ"ג). ולבסוף - הוא עוזב את אביו ואמו ודבק בה: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (כ"ד).

ומעבר לגבולות הפרק: נציע כמה הבחנות בין איש לאישה. ההבחנות - רחוקות מלעמוד במבחן המציאות שבמהותה היא מורכבת, ובהקשר זה ניתן להתייחס אליהן כ'תכונות גבריות' ו'כתכונות נשיות': תורת הקבלה מייחסת את החכמה אל האיש, ואת הבינה לאישה. בראשונה שרטוט של תבנית או של מסגרת, בשנייה - חיבורים, "דבר מתוך דבר"; ככלל עולם האיש הוא קווי, עולם האישה - מעגלי (בתווי גוף ונפש); האיש קשור יותר אל השכל כמות שהוא, והוא כצופה על העולם מבחוץ. האישה משתפת בתחושות חיים ברגש. תפישתה את המציאות - בקשב פנימי, בתחושות חיים, באימננטיות; באופן בסיסי מנהיגות האיש היא בהובלה, בהנעה, ובניהול מסגרות. האישה מקרינה על המציאות מתוכה, יוצרת השראה ומקרינה על ההתנהלות מבפנים; לרשות האיש - כוח המאפשר לו להניע באמצעותו דברים. לרשות האישה - פחות כוח, והיא מניעה את הסובב אותה בדיבור, בחיבורים פנימיים, בתקשורת; הקבלה מדברת על כך שבאיש משתקפות תשע ספירות, והוא חסר את ספירת המלכות. ספירה זו משתקפת בעולמה של האישה. המלכות היא הספירה האחרונה הנפגשת עם המציאות ומאפשרת לה להתנהל ("חיי שעה"). ייחודה הוא בעובדה שהיא מתייחסת אל כל אחת מן הספירות, ומאפשרת לה חיבור אל חברותיה - כלל הספירות. למעשה מימושן של כלל הספירות תלוי בספירת המלכות.

[23] ראה על כך בהרחבה בעיוננו לפרשת ויקרא.

[24] ה"מילה" קשורה אל הדיבור, אל התקשורת "וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים... רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי (שמואל ב' כ"ג, א'-ב'). 'ערלה' לעומת זאת מסמלת את האטימות, את חוסר הקשר. אדם ערל לב, הוא אדם שאינו מרגיש את ליבו של האחר. המונח "ערלה" מיוחס במקום אחר אל האוזן: "עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב הִנֵּה דְבַר ה' הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ" (ירמיהו ו', י'). בפסוק זה מתייחס ירמיהו לחוסר היכולת של העם להקשיב, והוא מתאר אותה כערלות האוזן. העורלה היא כיסוי, מחיצה שבין האדם לבין מה שחוצה לו. מחיצה זו מאפשרת לו לחיות את חייו, להיות שרוי בתוך עולמו האישי, ללא מחויבות אל שמעבר לו. השימוש במונח "ערלה", מגלם את הניתוק, את אטימות הלב כלפי דבר שהוא חוץ לאדם, במקום שקיימת תביעה או לפחות אופציה לתקשורת. אדם נברא כשבגופו ערלה. נוכחותה היא באיבר בו מונח כוח יצירת החיים, ומשוקעות בו גם תחושות חיים חזקות. עצם קיומה בצומת חיים זאת מספר דבר על טבעו של עולם, על נפש האדם שיש בה מן המשותף לנפש החי, והיא בטבעה קיומית, שרויה בתוך עצמה, בתחושות חייה. מיוחד הוא התיאור המקראי לתהליך השיבה של העם אל ארצו ואל עצמו: "וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ (דברים פרק ל', ו'). המילה היא - מילת הלב, בעקבותיה נפתח האדם אל - האהבה. האהבה המתוארת היא אהבת ה', בכל לב ונפש - "לְמַעַן חַיֶּיךָ".