פרשת תולדות - מתי מותר לשקר?

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת תולדות: מתי מותר לשקר?

מסופר על אישה גרמניה אחת, אשר בחשכת ימי השואה החביאה בביתה יהודי שהסתתר מחיפושי הנאצים. אותה אישה בחלה במעשי בני עמה, והחליטה שברצונה לסייע בהצלת יהודים. באחד הימים, נערך חיפוש של חיילי אס.אס. באותה עיירה. אותה אישה, שהייתה אשת מוסר ללא רבב, לא ידעה כיצד לנהוג, שכן היא לא יכלה להעלות בדעתה את האפשרות לשקר לחיילים שיתדפקו על דלתה; מעולם לא הוציאה מפיה דבר שקר ומרמה. לבסוף, הנץ במוחה רעיון: את היהודי שהסתירה בביתה היא הוציאה למרפסת הבית, וכך יכולה היתה לומר בבטחה לחיילים 'אין בביתי יהודים', מבלי לחשוש שהוציאה מפיה דבר שקר.

ייתכן שעבור אנשים מסויימים פתרון זה ישמע מגוחך, אך לפחות על פי פירושו של רש"י (בעקבות המדרש), זוהי הדרך שבה נקט גם יעקב כדי להתחמק מהצורך לשקר לאביו במצח נחושה. את הפסוק "ויאמר יעקב אל אביו - אנכי עשו בכֹרך" (כ"ז, יט), מפרש רש"י באופן הבא:

"אנכי - המביא לך, ועשו הוא בכורך".

למרות שברור לכל שמגמתו של יעקב היא להתעות את אביו כדי שיקבל את הברכה במקום עשו, חשוב לרש"י להדגיש שיעקב אמנם גרם להתעיית אביו, אך הוא לא הוציא מפיו דברים שיש הכרח לפרשם כדבר שקר במובן המילולי.

לעניין זה ישנו ביטוי גם במסגרת עולם ההלכה. כידוע, נחלקו בית הלל ובית שמאי (כתובות יז ע"א) האם ניתן לשבח כלה ביום חופתה גם במחיר של אי אמירת האמת. בעוד שלדעת בית שמאי יש לתאר את הכלה 'כמות שהיא', לפי בית הלל יש לשבחה עד כדי: 'כלה נאה וחסודה'. במסכת כלה רבתי (פ"ט ה"א), בית שמאי מתקיפים את עמדת בית הלל מתוך הסתמכות על הפסוק "מדבר שקר תרחק" תגובתם של בית הלל מפתיעה ומעניינת גם יחד: "דילמא נאה מבתי אבות וחסידה במעשיה". כלומר: בית הלל מצדיקים את שיטתם בכך שניתן לפרש את דברי השבח הנאמרים לכלה באופן שאינם חורגים כמלא נימה מהאמת הצרופה. כמובן, שהמניע היסודי של בית הלל הוא להתיר אמירת דברים שאינם מדוייקים, כאשר הדברים נאמרים מתוך מגמה חיובית ומתוך רצון לקדם ערכים מוסריים. חרף זאת, בית הלל מדגישים שגם במקרים אלו יש חשיבות בכך שלא עוברים על הגדרים הפורמאליים של האיסור לשקר. נראה שזהו גם המניע שעמד ביסוד דברי המדרש ביחס ליעקב: גם לאחר שמשתכנעים בצדקת מעשיו של יעקב, ובכך שהוא לא נטה מדרך הטוב והישר בהתעותו את אביו, ישנה חשיבות בעמידה בדרישות - ולו הפורמאליות בלבד - של האיסור לשקר.

נקודה זו משמעותית לא רק ביחס לאיסור שקר, אלא גלום בה מסר עקרוני שיש לו משמעות בעולם ההלכה ככלל: ההלכה ביסודה היא מערכת פורמאלית, שבה יש כללים וחוקים שאסור לעבור עליהם, גם כאשר אנו סבורים כי יש ברשותנו את ההצדקה המוסרית והערכית לעשות זאת. אך להצדקה רעיונית זו, יש משקל חשוב: כאשר אנו מצויידים בה - יש לגיטימציה עקרונית לנסות ולמצוא את הפרצה ההלכתית (לא תמיד נצליח למצוא אותה!) שתאפשר לנו לעשות את הטוב והישר בעיני רוחנו, אשר צלם אלוקים חתום בה. שימוש בפרצה ההלכתית ללא הצדקה ערכית, הנובעת מהבנתנו את 'רוח החוק' ושורש הדברים, מוביל אותנו למחוזות אחרים לגמרי, אשר בלשונו של הרמב"ן כונו "נבל ברשות התורה".