פרשת שקלים - תרומת החובה השוויונית

  • הרב משה ליכטנשטיין

הפטרת שקלים - תרומת החובה השוויונית

שותפות העם במשכן

פרשיות המשכן מקדישות מקום נרחב לתהליך בניית המשכן וגיוס המשאבים עבורו ואינן מסתפקות בעצם בנינו. כך, למשל, פרשת תרומה איננה פותחת בצווי של "ועשו לי מקדש" אלא היא לוקחת את המצווה של "ויקחו לי תרומה" כנקודת המוצא שלה. מרכזיות מעשה התרומה והנכונות להשתתף בבנין המשכן בולט ביותר בפסוק הפתיחה של הפרשה, המשמש כפסוק הפתיחה לכל פרשיות המשכן:

"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תיקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תיקחו מאתם".

משמעות העניין היא כי התורה חשבה שלא רק התוצאה של השראת שכינה חשובה, אלא אף מעורבות העם בתהליך. מבחינה רוחנית חשוב לשתף אותם בתהליך ולהקים משכן שהעם שותף בבנייתו. הדבר נכון בכל עת ובכל שעה, ובוודאי היה נכון לישראל של אותו הדור שעד לנקודה זו הינם פסיביים לחלוטין. הם יצאו ממצרים ע"י גאולה אלוקית שאין הם מעורבים בה, קרעו להם את הים להצילם מידי המצרים, כפו עליהם הר כגיגית בסיני ואף מזונם מגיע בדרך נס עד פתח ביתם.

ואכן, רוח ההתנדבות פעלה אצלם למכביר עד שמשה נאלץ להפסיק את הבאת התרומות כי "מרבים העם להביא". חלומו האוטופי של כל מנהל מוסד לסיים מבצע גיוס משאבים כי הגיעו יותר מדי פניות ותרומות, מתגשם בבניית המשכן. חשוב לחזור ולהדגיש - ההישג איננו רק תועלתני שבדרך זו השיגו את החומרים לבנין המשכן וכליו אלא רוחני. התרומה וההתנדבות הינן ביטויים לשותפותו של העם במשכן.

השגרה

היתרונות שבשיטה זו ברורים, הן מבחינה רוחנית של מעורבות העם והן מן הבחינה המעשית שניתן לגייס משאבים רבים ע"י פנייה לנדיבות הלב של הציבור. ברם, יש גם חסרונות לא מבוטלים להתבססות על מפעל התנדבותי. אם למנות את שני העיקריים שבהם, ניתן לומר שהם: א. השגרה

ב. וחוסר השוויון.

לאחר שוך פרץ ההתלהבות הראשונית וההתרגשות מן האתגר של הבניה, המערכת עדיין זקוקה למשאבים תדירים על מנת לקיימה. ואולם, הצורך היום-יומי בהפעלת המקדש וקרבנותיו נשאר לאורך ימים. אם לנקוט משל ממציאות ימינו, אזי גלוי וידוע לכל העוסקים בגיוס תרומות שקשה פי מאה למצוא תורמים עבור תפעול שוטף מאשר עבור בנינים. הקמת בנין היא מפעל חד פעמי מרשים, ואילו הוצאות החשמל, מים, ביוב וכיו"ב הם צרכים מתמשכים וחסרי ברק. כמדומני שזו היא אחת הדרכים להבין את המדרש הידוע בתחילת פרשת בהעלותך על ערכם היחסי של נדבת אהרן ונדבת הנשיאים. "שלך גדול משלהם" נאמר לאהרן כי הוא עסוק בעבודה יום-יומית מתמדת של הדלקה הנעשית כל בקר וערב ואילו הנשיאים הביאו קרבן מרשים ביותר אך חד פעמי.

כך יש להבין גם תופעה מוזרה אחרת הנמצאת באותה פרשה והיא נדבת עגלות הצב המתוארת בתורה בתווך שבין הקמת המשכן לקרבנות הנשיאים. מדוע הביאו הנשיאים עגלות צב (= בהמות משא, דהיינו משאיות של פעם) בשעה זו? אין זה אלא שהם הבינו שלא די בהקמה החגיגית אלא שיש לדאוג אף לאמצעי תחבורה ותשתית בהמשך הדרך.

חוסר השוויון

חסרון שני של הסתמכות על שיטת ההתנדבות האישית היא חוסר השוויוניות. אם כל אחד נותן כפי יכולתו והבנתו, אזי ודאי שהעשיר והעני לא יהיו שווים וחלקו של העשיר במפעל יהיה רב יותר, על כל המשתמע מכך לתחושת ההזדהות והמעורבות עם המשכן ועל מערכות היחסים החברתיות.

מחצית השקל

לאור זאת, התורה ראתה לנכון לאזן את מסר ההתנדבות שבפרשת תרומה עם מסר השוויוניות והחובה שבפרשת שקלים. הדרישה למחצית השקל כחובה המוטלת על האדם ובמחיר אחיד נועדה להדגיש את החלק השווה שיש לכל ישראל במקדש. וודאי שמבחינה תועלתנית הרבה יותר קל לגייס אלף שקל מאדם אחד מאשר שקל אחד מאלף אנשים אך מבחינת המעורבות והשותפות במפעל, עדיף שאלף אנשים ישאו בעול. כמו כן, יצירת המנגנון של מחצית השקל לדורות עבור הקרבנות, מאפשר הן את יצירת השותפות המלאה של העם בקרבנות והן הכנסה שנתית להוצאות השוטפות של הקרבנות.

ממשכן למקדש

השאלות הללו שהעסיקו את התורה בעת הקמת המשכן ממשיכות להיות חשובות בבית המקדש, הן בעת הקמתו והן בהמשך הדרך. הפטרות ויקהל ופקודי מתייחסות לכך במסגרת בנין המקדש ע"י שלמה (אך השנה לא נקרא אותן בגלל הפטרת פרשת החודש) ואילו הפטרתנו דנה בכך במסגרת פועלו של יהואש.

ההפטרה הספרדית (מלכים ב יא,יז - יב,יז) פותחת כבר בברית שיהוידע כרת בין העם והמלך לקב"ה "להיות לעם לד'" ובטיהור העיר מפולחן הבעל, ואילו ההפטרה האשכנזית פותחת בתחילת הפרק הבא (יב,א) ומסתפקת בתיאור פעולותיו של יהואש למען המקדש. הרחבת היריעה בארבעת הפסוקים של כריתת הברית משבצת את המציאות שבתקופת יהואש במסגרת המוכרת לנו מן המשכן ומאפשרת לראות את מפעלו כמעין חנוכה מחודשת[1]. כשם שבספר שמות ברית האגנות נמצא סמוך ונראה להקמת המשכן, כן בהפטרה, כריתת הברית קודמת לתקון המקדש.

סידור כספי תמוה

ניגש עתה ללב לבה של ההפטרה שהיא סידור גביית כספי המקדש. יהואש, אליבא דרש"י ופרשנים אחרים, מציע תכנית מפתיעה ביותר לטיפול בכספי המקדש. במקום שהכסף הנאסף במקדש יינתן לגזברים לשימוש הבית, יהואש מציע שכל הכסף הנאסף יינתן לכוהנים עבור שימושם הפרטי ובתמורה הם יהיו מחויבים לתקן את בדק הבית בכל עת שיזדקקו לכך. אין צורך להכביר מלים על כך שכל הקורא את הצעתו של יהואש אמור להרים גבה על תוכנו, שלא לדבר על דעתם של חסידי המינהל התקין על כך. מה, אם כן, המריץ אותו ליזום את הסידור הזה?

גישת פרשת תרומה

נשתדל להציע לכך שתי הצעות, והבוחר יבחר. נפתח בראשונה:

יהואש נלהב מאד לתקן את המקדש הזקוק לשיפוץ וחידוש, ובהחלט ייתכן שגם חש זיקה מיוחדת למקום עקב שהותו שם למשך שנים כשהתחבא מפני אמו. ואולם, הוא מרגיש שהעם איננו כה מתלהב ואיננו מרגיש זיקה מספקת למקום. לאחר שנים של הזנחת המקדש, ובניית מקדשים ומזבחות לעבודה זרה נחלש הקשר שבין העם למקדש. בייחוד אמורים הדברים כלפי הכוהנים האמורים להיות מזוהים ביותר עם המקדש אך אינם משקיעים בפיתוחו ושמירתו. לאור זאת, יהואש מרגיש שיש להטות את הכף לכיוון המעורבות וההשתתפות האישית, וזאת על חשבון השוויוניות והשגרה. לכן, הוא מציע תמריץ ואחריות לכוהנים על מנת לערבם. ע"י כך שהכוהנים יהיו מעורבים ישירות בגיוס הכספים ואחראים על תחזוקת המקדש, סבור המלך להביאם לידי מעורבות ואכפתיות. ואכן, בפרק המקביל להפטרתנו בדברי הימים (דה"י ב' פרק כד) נאמר שהוא מטיל על הכוהנים והלווים לגייס תרומות למקדש באופן אקטיבי. הכוהנים אמורים להסתובב בכל ערי יהודה ולפעול לגיוס הכסף:

"צאו לערי יהודה וקבצו מכל ישראל כסף לחזק את בית אלקיכם".[2]

אף בהפטרה מודגש העיקרון של המעורבות האישית: "יקחו להם הכוהנים איש מאת מכרו"[3]. כמו בימינו, הרעיון הוא שכל אדם יפנה לקרוביו ומכריו ומהם יביא תרומות המבוססות על היכרות אישית. ויש להעיר שאף אם אין מקבלים את הפרשנות של רש"י שהכוהנים לוקחים את כספי המקדש לעצמם, עדיין ישנו ניסיון לערב אותם בגיוס אקטיבי של המשאבים ע"י שליחתם לסבב בערים ולפנות למכריהם. כאמור, יהואש נוקט במדיניות הזאת, כי הוא מרגיש שבעת הזאת יש להתחיל מהלך שיגביר את מעורבות העם בכלל, והכהונה בפרט, בהחזקת המקדש והפעלתו. בהתחשב במצב העגום והמוזנח של המקדש לאחר תקופת עתליה, אזי מדובר במהלך של שיפוץ רציני ומרשים שבכוחו גם להביא את העם לידי תחושת עשייה ורוממות, כך שבכוחו של מהלך הבנוי על הזדהות ושותפות להצליח במשימת הבנייה ובמטרת ההזדהות. אם נסכם זאת במונחים הלקוחים מתוך ספר שמות, יהואש רואה בזה זמן המתאים למהלך של פרשת תרומה.

חברה לגיוס תרומות

הצעה שניה להבנת מהלכו של יהואש מתמקדת בצרכי הגביה. לפי תפיסה זו, אין בכוחה של מערכת הגביה הרגילה לשמש את צרכי המקדש. חשוב לזכור שהפסוקים בדברי הימים מתארים מציאות של מקדש חרב:

"כי עתליהו המרשעת בניה פרצו את בית האלקים וגם כל קדשי בית ד' עשו לבעלים"[4]

ויואש חש שחייבים לפתוח במבצע תיקון מסיבי על מנת להחזיר עטרה לישנה. למטרות הללו, אין הגביה השגרתית יכולה להספיק ויש צורך לצאת במבצע איסוף רחב היקף. לשם כך, הוא מציע תמריצים לכוהנים ואף מורה להם לצאת ולסובב בערים על מנת להשיג את יעדי המבצע. ההסתמכות על הכוהנים איננה מתוך רצון לערב אותם, אליבא דהצעה זו, אלא מפני שזהו חלק מתפקידם כשומרי משמרת המקדש. מבחן התוצאה של חיזוק המקדש הוא המנחה אותו, ולכן הוא מציע לכוהנים את כספי הגביה אם ע"י כך יביא לתיקון וחידוש המקדש. מבחינתו, יעיל יותר - ועל כן, נכון יותר - לבצע את הסידור הנ"ל כי בכך הוא מבטיח את בדק הבית. כמו מוסד בן ימינו המעסיק מגייס תרומות בתמורה לאחוזים מפאת היעילות שבהסדר הנ"ל, כן יהואש פועל בסידורו עם הכוהנים. הם יסתובבו ויפנו למכריהם וע"י כך יגבירו את ההכנסות, ובדרך זו יובטח תיקון המקדש.

ברם, גם דרך זה סכנותיה בצדה. ראשית, אורבת לה סכנת השגרה שהוזכרה לעיל. לאחר התנופה הראשונית, והאתגר לשקם מחדש את המקדש ההרוס שדרבן את הכוהנים בתחילת הדרך, יבואו הלאות וחוסר החשק לסובב בערים ולנדנד למכרים. ממילא, לאורך ימים לא תוכל שיטה זו להתקיים וההפעלה התדירה של המקדש לא תוכל להסתמך על ההסדר שיהואש עשה עם הכוהנים. ואכן, הפסוק מעיד שעם הזמן החשק דעך והמערכת חדלה לתפקד: "ויהי בשנת עשרים ושלש שנה למלך יהואש לא חזקו הכוהנים את בדק הבית".[5]

שנית, קיימת אף בעיה שנייה בהצעה שהציע יהואש והיא שע"י קרוב הכוהנים ואו יצירת מערכת יעילה יותר, ישנה סכנה של ריחוק העם. התחושה שכספי תרומתם אינם הולכים למקדש אלא לכוהנים בודאי תגרום להם לתרום בחוסר חשק. במידה ואדם יודע שכספו מגיע למקדש עצמו, תרומתו תהיה ברצון, אך אם הכסף יגיע לכיסם של הכוהנים, אזי תפחת בהרבה מידת הרצון לתרום ותחושת השותפות של העם במקדש. גם אם השיטה יעילה יותר, מחירה הוא הפחתת ההזדהות העממית עם מפעל המקדש. אם נחטט בניסיוננו אנו, רובנו חשים קושי לתרום למתרימים הלוקחים אחוזים, גם אם עבודתם מייעלת את המערכת ועוזרת לאגודות ההתנדבות מבחינה תועלתנית. התורם רוצה לראות את כספו מגיע לעני או לחקר הסרטן ולא לחשבון הבנק של המתרים.

המעבר לשיטת גביה חדשה

לכן, כשהמדיניות הראשונה של שיתוף הכוהנים כשותפים פעילים בגביה מיצתה את עצמה, יהואש מחליף את השיטה ועובר לגביה התואמת את השוויוניות והשגרה בצורה טובה יותר, ובדרך הנותנת לעם את תחושת השיתוף. העם מביא את הכסף בעצמו למקדש ונותן אותו ישירות לקופת המקדש. אין הוא מחוזר ע"י הכהן ואין הבחנה בין עשיר לעני, שהרי הכסף ניתן ישירות לארון ומתערבב שם יחדיו. בכך, נוצרת מערכת הדומה למחצית השקל והיא זו שלאורך ימים תוכל להתמיד. מאליו מובן, שזהו הסיבה שזו היא הפטרת שקלים, כי ההפטרה מצביעה על הצורך למעבר מן השיטה הראשונה הדומה יותר להתנדבות של פרשת תרומה לשיטה השנייה העדיפה לאורך ימים.

התרומה האנונימית המרוממת

יתר מכן, השיטה הקודמת הייתה בנויה על כך שהכוהנים לקחו איש מאת מכרו. כאמור, דרך זו הקלה על גיוס הכסף כי הלחץ החברתי ותחושת החברות סייעו בכך, אך היא גרמה לכך שהתורמים הרגישו שתרומתם איננה למען המקדש אלא מתוך רגשי חברות. ייתכן ומשום כך נתנו יותר, אך היא לא הותירה טעם של התעלות ורוממות הרוח אלא אך ורק מס חברתי.

בעקבות זאת, יהואש ממציא את הארון עם החור הנקוב. באופן כזה, התרומה תהיה אנונימית וללא שום לחץ חברתי. הנותן ירגיש שהוא נותן למקדש נטו; אין לו בזה שום רווח חברתי ולא מופעל עליו כל לחץ מטעם קרוביו ומכריו. ייתכן ששיטה זו היתה מסורבלת יותר או שגבתה פחות, אך היא נתנה לתורמים את תחושת התרומה הבלתי-אמצעית למקדש, ובזה כוחה.

רוח ההתנדבות והשיתוף

לסיום, חשוב לשים לב לנאמר בסוף ההפטרה על העוסקים במלאכת התיקון:

"ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים".[6]

פשוטו של מקרא הוא שאין לחשוד בעושי המלאכה במעילה כי הם אנשי אמונה ואין צריך לבדוק אחריהם, אך נראה שיש להוסיף לכך רובד פרשנות נוספת והוא שאותם אנשים הפועלים עם הכסף מאמינים במה שהם עושים. למרות השינוי בדרכי הגביה, עדיין רוח ההתנדבות ותחושת השיתוף נשמרת ועושי המלאכה חשים הזדהות עמוקה עם עבודתם. מבחינתם, אין זה משימה נוספת במקום העבודה אלא ייעוד ואתגר לחדש ולרומם את המקדש. אותה רוח שיהואש ניסה להחדיר לעם ביחס למקדש הצליחה להיקלט ולמצוא את ביטויה בעבודת בדק הבית.



[1] הגישה הספרדית גם מאריכה את ההפטרה בעוד ארבעה פסוקים ובכך מגיעה לכ"א פסוקים במדויק, שהוא השעור הנדרש להפטרה מדינא דגמרא, ובכך משיגה מטרה נוספת. עם זאת, כבר ראינו שבהרבה מן ההפטרות, אין הקפדה על כך.

[2] דבה"י ב' כד, ה.

[3] מל"ב יב, ו.

[4] דבה"י ב כד, ז.

[5] מל"ב יב, ז.

[6] שם שם, יב.